תוצאות חיפוש

הבטחת הארץ נאמרה לאברהם מספר רב של פעמים, אבל אנחנו נתייחס לשתיים מהן. לאחר היפרדות לוט מאברהם הקב"ה מתגלה אל אברהם ומבטיח לו את הארץ. "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':" (בראשית י"ג, י"ד - י"ח)  הקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ, לו ולזרעו אחריו. אך אם נשווה זאת למה שכתוב בספר בראשית בפרק ט"ו בברית בין הבתרים, נגלה שמשהו חסר. "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:" (בראשית ט"ו, י"ב - י"ח) בברית בין הבתרים הקב"ה כבר לא מזכיר את נתינת הארץ לאברהם, אלא רק לזרעו. ויש לשאול, האם אברהם איבד את האפשרות שהוא בעצמו יזכה בארץ? צריך לומר שמשהו קרה באמצע, ולשם כך נלמד את הפסוקים הנמצאים בין שתי הפרשיות. מסע הכיבוש של ארבעת המלכים פרק י"ד מכניס אותנו למלחמה. חמשת המלכים היושבים בארץ באזור ים המלח מורדים בשלטון ארבעת המלכים המשעבדים אותם. ארבעת המלכים לא נשארים אדישים, ומגיעים מהאזור שבין הפרת והחידקל ותוקפים את כל העומד בדרכם. "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:" (בראשית י"ד, א' - ז') יש שני הסברים אפשריים לתקיפת כל העמים שבדרך. 1. כפי שראינו בתורה, כשעם ישראל ביקש מאדום רק לעבור בארצם, ללא שום דבר אחר - אדום יצאו למלחמה נגדם. יש להניח שגם כאן, ארבעת המלכים רצו להגיע לארץ במהירות כדי לדכא את המרד. העמים שעמדו בדרכם לא היו מוכנים לתת להם אפשרות מעבר בארצם, אז ארבעת המלכים פשוט כבשו אותם. 2. כפי שכתבו הספרונו, הרד"ק, הבכור שור, ועוד (על בראשית י"ד, ה'), כל אותם עמים שנכבשו היו בעלי ברית של חמשת המלכים כדי לנצח את ארבעת המלכים. (כנראה הם גם היו תחת שלטונם של ארבעת המלכים). בהמשך מתוארת לנו המלחמה עצמה, והפסד חמשת המלכים מול הארבעה. מלחמת ארבעת המלכים את החמישה "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:" (בראשית י"ד, ח' – י"ב) הפסוק האחרון שקראנו הוא קצת מוזר. "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם"? היה נכון לכתוב " וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט בֶּן אֲחִי אַבְרָם וְאֶת רְכֻשׁוֹ". למה יש הפרדה בין לוט לתיאורו " בֶּן אֲחִי אַבְרָם"? לכך מתייחסים כמה וכמה פרשנים, ובאופן הכי מפורש מצאתי את דברי הרד"ל[1]. הרד"ל[2] מסביר שההפרדה נועדה להסביר מה הייתה המטרה המיוחדת של חמשת המלכים בשבי של לוט. הסיבה לכך ששבו את לוט הייתה בגלל שרצו למשוך את אברהם למלחמה. כלומר יש לקרוא את הפסוק כך: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ"- למה? כי הוא- בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם".  יש להסביר שזה היה רצונם, משום שמצאנו בהרבה מדרשים ופרשנים שאמרפל היה נמרוד, שאברהם התנגד לכל תפיסת עולמו. (וכן ידוע כל הסיפור של אברהם בכבשן האש, ואין כאן מקום להאריך). כמובן, אברהם שומע שלוט בן אחיו נשבה בשבי, וקם ומצילו מיד ארבעת המלכים. אברהם מציל את לוט! "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו … וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:" (בראשית י"ד, י"ד - י"ז) לאחר הניצחון הגדול של אברהם, מלך סדום מגיע אל אברהם, ובפיו בקשה קצת חצופה. בקשת מלך סדום וחטא אברהם "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:" (בראשית י"ד, כ"א - כ"ד) לכאורה, אברהם יוצא פה לארג'. לא רק שאינו לוקח את הנפש, אלא שאפילו לא לוקח שום דבר מהממון ומהביזה למרות שמגיע לו - הרגע הוא ניצח מלחמה! אלא שחז"ל (לפי דעה אחת באמוראים) מבקרים את המעשה של אברהם. הגמרא[3] כותבת כך: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך."  ומסביר שם המהרש"א, שאברהם היה צריך להשאיר את הנפשות אצלו, כיוון שהיה צריך לקרבם תחת כנפי השכינה. ידועים דברי רש"י[4] "אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים". ואם כן, כאן אברהם לא קרבם, ולכן ר' יוחנן מחשיב זאת כחטא לאברהם. התמיהה על התנהגות אברהם אך כעת עולה השאלה - למה? למה אברהם שאנו מכירים כמקרב אנשים, מוותר הפעם? ובכן, עלו לי שתי תשובות בדבר: 1. אברהם מכיר את אנשי סדום, שהרי הם גרים קרוב לאזור בו התגורר. אברהם יודע שהוא לא יצליח להחזיר אותם בתשובה, כיוון שאינם מוכנים לקבל שום מוסר מאף אדם. ואנו מוצאים זאת בדברי המשנה[5]: "שלי שלי ושלך שלך- ... זו מידת סדום". ולכן, מעדיף אברהם לוותר עליהם, ולא לנסות אפילו לקחת אחריות עליהם כלל. 2. אברהם הוא איש של חסד. ויתכן לומר שחשב שהחסד הנכון לעשות כאן הוא לתת לאנשי סדום את השליטה שלהם על עצמם בחזרה (שהרי נכנס למלחמה רק כדי להציל את לוט). זה שלאברהם היתה הזדמנות לקחת אחריות על אנשי סדום, והוא החליט לוותר עליה, יכול להסביר כמה דברים. בבראשית פרק י"ח מתואר לנו שהקב"ה רוצה להשמיד את סדום, ולפני שהוא משמיד אותם הוא מספר זאת לאברהם. אברהם ישר עומד ומתחנן כמה שרק יכול, כדי להציל את כל אנשי סדום. ובפרק י"ט, לאחר הפיכת סדום, מתואר לנו שאברהם רואה את העשן שמאזור סדום. הקב"ה מודיע לאברהם על השמדת סדום, כיוון שבגלל אברהם שהפרישם תחת כנפי השכינה (כלומר שלא גייר אותם), הם עכשיו נשמדים. ברור שהם הביאו זאת על עצמם, אבל אברהם היה צריך לקרב אותם. אברהם גם אז מבין עד כמה גרוע מצבם של אנשי סדום (יש לאברהם נקיפות מצפון מכך), ולכן הוא מתפלל עליהם ומתחנן לקב"ה שלא ישמידם. לכן גם מתוארת לנו ראיית אברהם את העשן, לראות מה קרה בסופו של דבר לאנשים, שאילו היה מקרבם תחת כנפי השכינה, לא היו נענשים עד כדי כך. [6] מחזה אברהם והבטחת הבנים נמשיך הלאה. לאחר מכן, יש את מחזה אברהם, ששם הקב"ה נגלה לאברהם, ואברהם שואל את הקב"ה לגבי זרעו. "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:" (בראשית ט"ו, א' - ו') לכאורה, יש קושי בפסוקים הללו. אברם שואל "אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר", ואין תשובה מה'. לאחר מכן, אברהם חוזר ושואל "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי", והפעם הקב"ה עונה לו. מה ההבדל בין הפעם הראשונה לשנייה? הנצי"ב[7] מסביר, שבשאלה הראשונה אברהם שואל על כך שהקב"ה לא נתן לו זרע ממש. הקב"ה לא עונה, ואברהם מבין שזה בגלל שהקב"ה כבר הבטיחו שיהיה לו זרע לאחר היפרדו מלוט. לכן אברהם שואל שאלה דומה אבל שונה: העמק דבר[8]: "הן לי לא נתת זרע. לא אמר הן לא נתת זרע לי, אלא בא בזה הלשון לבאר דבריו הראשונים, דאף על גב שמאמין שיוליד בנים, מכל מקום לי לא נתת זרע, פירוש-לפי דרכי ורצוני, דכל רצוני הוא להשריש אמונת ה' ע"י זרעי, ואחר שהגעתי לימי זקנה ועדיין אין לי זרע, א"כ אפי' אוליד בסוף ימי ושנותי, הלא אך בן ביתי יורש אותי. היינו עיקר מה שיש לי בעולם היא פעולה זו, תגיע לבן ביתי ולא לזרעי, א"כ לי לא נתת זרע:"  כלומר, אברהם שואל על כך שהקב"ה עדיין לא נתן לו זרע. וכשיקבל זרע, אברהם כבר יהיה מבוגר מדי, ולא יהיה לו יותר מדי זמן לחיות כדי ללמד את בנו את דרך ה'. ואם כן היורש של אברהם בדרך ה' יהיה בן ביתו. תשובתו של הקב"ה לכך, היא שזרעו של אברהם יהיה ככוכבים. ועל כך מסביר הנצי"ב [9]: "וספר הכוכבים. לא בשביל רבוי הבטיחו כאן, שהרי כבר המשיל רבוי זרעו לעפר הארץ, אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים, ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך: אם תוכל לספר אתם. דאף על גב שיש בכל אומות העולם אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים, אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון, מה שאין כן זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון, כמו שכתוב בספר דברים (ז', ז') על הפסוק לא מרבכם מכל העמים:"  ברית בין הבתרים לאחר מכן מתוארת ברית בין הבתרים. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:" (בראשית ט"ו, ז' - כ"א) ישנו קושי בצורת הפתיחה של פרשייה זו. הקב"ה פותח ואומר "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". לכאורה, זו פתיחה לדברים שהקב"ה רוצה לומר לאברהם, אבל אין מסיים דבריו. קשה לומר שאברהם התפרץ לתוך דברי הקב"ה משני טעמים: 1. באופן כללי צריך לחכות לראות מה הקב"ה או אפילו סתם אדם רוצה, לפני שישר מתפרצים לשאול משהו. מחכים שהוא יאמר דבריו, ואז שואלים מה שרוצים. במיוחד כשמדברים עם אלוקים. 2. הקב"ה בסוף לא חוזר למה שרצה לומר. ואין הפתיחה הזאת נראית כמשהו שהקב"ה אומר ומצפה לתגובה של אברהם כמו ה"איכה" אצל אדם, כי זה לא נשמע כך. לכן חשבתי אולי לומר שמה שכתוב "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", צריך לחלק לשני חלקים. שאחד מהם הוא פתיחה, ולא שניהם. צריך לקרוא כך: • "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" - פתיחה. • "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" - תוכן דברי הקב"ה. כלומר, הקב"ה שואל את אברהם: "מה עשית?! איך ויתרת על הארץ?! התכוונתי לתת אותה לך!" בעצם, כשאברהם ויתר על האנשים, הוא ויתר גם על הארץ. שכן, הארץ נשלטת ע"י אנשיה המתיישבים בה. הקב"ה אומר לאברהם שהיתה בעיה בכך שהוא ויתר על הארץ.  זוכרים איך פתחנו? בהבטחה של הקב"ה לאברהם אחרי היפרדו מלוט. הקב"ה מבטיח לאברהם שיזכה לרשת את הארץ. בכל הסיפור של מלחמת ארבעת המלכים את החמישה היה תכנון אלוקי: 1. שאברהם ירש את הארץ כפי שהבטיח לו. 2. שאברהם ינסה להחזיר את אנשי סדום בתשובה, ובכך הם יפסיקו להיות "רעים וחטאים לה' מאוד". אם כן, כשאברהם ויתר על האנשים, הרי הוא ויתר גם על הארץ. וכך, הוא כבר לא יזכה לרשת בעצמו את הארץ אלא רק זרעו.  סיכום: למדנו את הפסוקים בפרקים י"ד- ט"ו בבראשית. ראינו שהקב"ה רוצה להעניק גם לאברהם עצמו את הארץ, אך אברהם מפספס את ההזדמנות ע"י כך שוויתר על הנפש בהצעתו של מלך סדום והשליטה באנשים היא השליטה בארץ ואברהם לא ציפה להתממשות ההבטחה של הקב"ה לרשת את הארץ באותה העת. הסברנו גם, שהקב"ה תכנן גם דרך תשובה לאנשי סדום ע"י כך שהם יהיו בהשגחתו של אברהם ואברהם ינתב להם דרך חזרה, וגם זה לא התמשמש עקב ויתורו של אברהם על אנשי סדום כיוון שאמר לעצמו שלא יקבלו את תוכחתו. לאחר הפספוס של אברהם הקב"ה מבטיח לאברהם שזרעו יזכה לרשת את הארץ ולא יהיו פיספוסים. יש עוד הרבה מה לדון במהלך זה, ויש לו קשיים מסוימים עם תירוצים שונים. מי שרוצה מוזמן לפנות אליי בפרטי! אז יאללה, שנזכה לקיום ההבטחה "מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת"!! ------------------------------------------------------------------- הערות שוליים: 1. פרשן על פרקי דרבי אליעזר חזרה למעלה 2. פרק כז אות ג חזרה למעלה 3. נדרים ל"ב ע"א חזרה למעלה 4. בראשית י"ב, ה'. דיבור המתחיל "אשר עשו בחרן" חזרה למעלה 5. אבות (ה,י) חזרה למעלה 6. שאלה למחשבה: כמובן שעכשיו יש לשאול, כיצד זה שאברהם הפרישם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, זה מידה כנגד מידה לכך שהשתעבדו אבותינו במצרים 210 שנים? וזאת אשאיר לכם לפתור. חזרה למעלה 7. בהסברו על התורה (גם בהעמק דבר וגם בהרחב דבר) חזרה למעלה 8. בראשית ט"ו, ג' חזרה למעלה 9. העמק דבר. בראשית ט"ו, ה' חזרה למעלה

בפסח האחרון טיילתי בגלגל [1] [2]. היה איזה כנס גדול שניסה לקדם התיישבות בבקעה ועוד דברים שאני לא יכול לפרט כי א־פוליטי, ואני באתי לשם בתור מלווה לחניכים שלי [3].  מתישהו במהלך המסע הזה היה לי רגע של שקט לעצמי, להסתכל סביב ולומר "א-ל א-להי ישראל! מה זה המרחב הענקי הזה?" [4] המישור העצום שבו היינו, ואני מוכן להישבע כמעט בכל אל כנעני [5] על זה, היה מספיק לשישים ריבוא ואפילו לתשעים ריבוא אנשים לעמוד ברווח, לבנות אוהלים, להקים גני חיות, לייסד פארקים ולאמן דינוזאורים [6]. ועדיין היה נשאר המון שטח לבנות איזה משכן או ארבעה. זה היה פשוט מישור אינסופי, עוד ועוד שטח, עוד ועוד מרחב. אין מקום מתאים מזה למגורים זמניים של עם שעסוק בלכבוש את ארצו [7]. הגלגל שימש במשך שבע שנים בתור בסיס האם של עם ישראל.  משם הם יוצאים למלחמה ולשם הם חוזרים, ולא משנה איפה המלחמה [8] [9].  בהתחלה הם אולי מרגישים בבית ושמחים שיש להם לאן לחזור, אבל אחרי כמה שנים טובות בהן הם חיים במחנה בתור משכן זמני, מתעוררים קולות ששואפים ליותר ורוצים בית קבע. "אנחנו לא פליטים," הם אומרים. "אנחנו לא אמורים לחיות לנצח במחנה זמני [10]". "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי־יְהוּדָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל" (י"ד, ו'). עדיין בגלגל. עדיין כל העם יחד. עדיין כולם יוצאים למלחמות יחדיו.  כולם בשביל כולם. זו אחדות. אבל אחדות שנמאסת. ומי ניגש ראשון? היהודים. השבט היחיד שכל הנחלה שלו בידיים ישראליות [11] הוא יהודה [12], והם, בראשות כלב, קמים ודורשים קפיטליזם [13]. די למלחמות. די לכיבוש. הגיע הזמן שכל אחד ידאג לעצמו. אנחנו רוצים להתיישב בנחלתנו התיישבות של קבע, וכלב מוסיף: עוד בחיי, אם אפשר. אני אמנם חזק, אבל לא הכי צעיר. זו לא הייתה התוכנית של יהושע.  הוא רצה בוודאי לכבוש את כל הארץ, כל מה שהובטח, כל מה שהוא ראה כמרגל צעיר אי אז בעבר, ורק אז להנחיל אותה לשבטים, אבל עכשיו הוא נכנע.  בין אם כלב הצליח לשכנע אותו, ובין אם הוא חושש שאילולא יעשה כן יפרוץ מרד של היהודים בו [14] - יהושע משנה את החלטתו.  ובמעשה הקטן שהוא עושה נגמרת תקופת הכיבוש ומתחילה תקופת הנחלה.  מרגע שהחלקה הראשונה ניתנת, העם כבר לא אחד, אלא אוסף של שבטים שדואגים כל אחד לעצמו. "וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת־חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה" (י"ד, י"ג). וספר שופטים [15] מתחיל. "נו," אתם שואלים, "וזה עבד?" הקטע הזה שכל שבט כובש לעצמו את נחלתו כבר מההתחלה מעורר בעיות.  הראשונים שיוצאים לרשת את ארצם הם בני יהודה ובני יוסף, והם פועלים בלי גבולות. פשוט כובשים כל מה שהם יכולים [16]. הם כל כך מתפרעים עם הכיבושים, שיש ערים אפרתיות בתוך נחלת מנשה [17]. הרב עקיבא ויתקין [18] מעיר גם שתיאור גבולות נחלת בנימין [19] הוא הכי מפורט, כיוון שהוא נתקע בין השבטים המתפרעים האלה והיה צריך להתאים את עצמו לגבולותיהם. מלבד זאת, ישנו גם עניין של אי השוויון - שבט חזק וגדול [20] יצליח לכבוש חבלי ארץ גדולים ומוצלחים, ואילו שבטים קטנים [21] נשארים מאחור ומעבידים או עובדים את הגויים שסביבם.  כך מספר לנו הפרק הראשון בספר שופטים, שמלא באכזבה מפורטת [22] מכל שבט, ובנוסף לו אפשר להסתכל גם על הפרוטקציות שמבקשים בני אפרים מיהושע בסוף פרק י"ז [23].  במקום לכבוש עוד ועוד, השבטים מתרפים ומתעצלים.  הם אולי מקבלים שקט, אבל זה לא שקט רצוי. הוא זמני וקורס בכל פעם שאחד האויבים שהושארו מסביב מחליט להרים ראש. "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כׇּל־הָאָרֶץ וַיִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל… וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה׃"(י"א, כ"ג) אז לא משנה מה דעתכם על ההחלטה הגורלית הזו - המצב כבר הידרדר לבלי שוב. כמו שאמרנו, בני יהודה מבקשים מבני ישראל שבגלגל לפרוש לנחלתם כדי לכבוש אותה בעצמם. ומהרגע הזה, שבטי ישראל הפסיקו להילחם יחד, נפרדו לשלום והלכו לדאוג איש לעצמו. הם יצאו מהגלגל, והוא נעלם מדפי התנ"ך [24].  טוב, לפחות עד היום שבו יקום איזה מלך, ותריסר השבטים יהפכו שוב לעם אחד. אבל זה לא יקרה בקרוב [25]. נכון? "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃" [26] ----------------------------- הערות שוליים: 1. ליתר דיוק, במקומו המשוער על פי הדעות המקובלות במחקר. חזרה למעלה 2. בכל פעם שהמילה הזו מופיעה במאמר, קוראים אותה גִּלְגָּל. סגור? חזרה למעלה 3. שלושה מהם אבדו לנו באמצע, ואני ונועם מד"שי החביב היינו צריכים להתפצל כדי להיות כמה שיותר יעילים. זה היה מסע מאוד מסעיר. חזרה למעלה 4. ואז קטע אותי חניך והמשכתי במסע לחיפוש אחר האתונות האובדות. חזרה למעלה 5. למעט אל עליון ואולי עוד כמה. חזרה למעלה 6. היי בצל! חזרה למעלה 7. א־פוליטיייייי!!!!! חזרה למעלה 8. דוגמאות לזה פזורות בכל ספר יהושע. במלחמת גבעון שבפרק י', למשל, הן מופיעות בפסוקים ט', ט"ו ומ"ג. חזרה למעלה 9. ואם גבעון רחוקה, אז נצעיד את העם כל הלילה. אה, יהושע? חזרה למעלה 10. זו לא אשמתי! זה מאמר על יהושע! הוא לא יכול להיות א־פוליטי! חזרה למעלה 11. כן, נכון, יש את דְּבִר, אבל להזכירכם, יהושע כבר כבש את דבר במלחמת גבעון. כן, זה מוזר שכובשים אותה שוב. וזה כבר נושא למאמר אחר. חזרה למעלה 12. למעשה, גם שניים וחצי שבטי המזרח נכנסים לקטגוריה הזו, אבל הם נשבעו לעזור במלחמות שעדיין נמשכות, ולא לעזוב לפני שכולם נוחלים, ולהיות נאמנים ליהושע בכל דבר, אז אולי הם מרגישים לא נעים או משהו. (להבטחות שלהם ראו בפרק א', פסוקים י"ב-י"ח). חזרה למעלה 13.קפיטליזם - שיטה כלכלית ופוליטית שבה, בגדול, כל אחד הוא האחראי הבלעדי לנחלה ולנכסים שלו, ואין פיקוח עליון על דברים כמו שוק, בעלות או כיבוש קריית ספר. כפיתליזם - שיטה כלכלית ופוליטית שמתבססת על כפיות שוקולד ומאמרים אינטרנטיים וטוענת שתכתבו לכפיתת! כדאי לכם! אתם רוצים תהילת עולם? רוצים כפית שוקולד? רוצים להיות באותו מעמד כמו הרב דוד מוריה? תכתבו לכפית! חזרה למעלה 14. ואז מלחמת אחים, כששבטי המזרח יקיימו את הבטחתם ויגנו על יהושע. עומד להיות מגניב. חזרה למעלה 15. שכמובן הם צריכים להיות לִשְׁבָטיךָ, ככתוב בדברים ט"ז, י"ח. חזרה למעלה 16. פרקים ט"ו, ט"ז וי"ז בספר יהושע מדברים על זה בדיוק. חזרה למעלה 17. יהושע ט"ז, ט'. חזרה למעלה 18. "יהושוע זקן כי כָּלֵב צעיר – עימות ההנהגה הגדול", מה שלא סיפרה לי הגננת. יחד עם הרב נתן ארונס. שיעור אהוב עלי במיוחד. חזרה למעלה 19. שמופיע ב י"ח, י"א - כ"ח, ומספר הפסוקים בו הוא וואו. חזרה למעלה 20. בני יוסף הם דוגמא מצויינת לזה. חזרה למעלה 21. סתם זורק שמות - אשר או זבלון. חזרה למעלה 22. מאוד. חזרה למעלה 23. ביהושע! לא בשופטים! חזרה למעלה 24. הגלגל מוזכר גם בשופטים ב', א' - אבל לי מסתברת הדעה שהציעו הרב עקיבא ויתקין והרב נתן ארונסֵ [27] , שהמלאך האמור שם הוא הוא יהושע שהנאום הלא־מקוצר שלו מופיע בפרק כ"ג בספרו. וכן גם ביהושע ט"ו, ז', שופטים ג', י"ט, שמואל א' ז', ט"ז. אבל הם לא הוחשבו מסיבת זניחוּת [28]. חזרה למעלה 25. נצטרך לחכות עד פרק י' בספר שמואל א'. חזרה למעלה 26. שופטים כ"א כ"ה. ו…קאט! חזרה למעלה 27. "תקופת החושך של יהושוע – 40 שנה של שתיקה", מה שלא סיפרה לי הגננת. גם כן מומלץ. חזרה למעלה 28. ואני כמובן מניח שגלילות הירדן שמוזכרים ביהושע כ"ב י' הם לא הגלגל. יש לי הסיבות שלי, אבל אתם רשאים להניח אחרת. חזרה למעלה

לשם התזכורת, המאמר הקודם עסק בהסבר חטאו של אברהם שגרם לכך שאברהם יאבד את הארץ ושרק זרעו ירש אותה. הסברנו על פי הגמרא בנדרים שהחטא היה שאברהם ויתר על אנשי סדום בבקשתו של מלך סדום "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית י"ד, כ"א). אברהם היה צריך לקבל את חסותו עליהם, ובכך גם היה מקרבם וגם היה מקבל את ההבטחה של השליטה בארץ. במאמר זה אני רוצה לדבר על בעיה שקיימת בהנחה שקבענו במאמר הקודם ולנסות לתרץ ואולי אף להביא דרך הבנה חדשה. סתירת המהלך הראשון ובכן, כל דברינו במאמר הראשון היו יפים ונעימים, אך ישנה בעיה טכנית אחת עיקרית - עיקרו של המהלך הראשון היה בנוי על כך שבהבטחה של הקב"ה בפרק י"ג מופיע "לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ" ואילו בברית בפרק ט"ו מופיע רק "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ" ללא הבטחה שאברהם ירש את הארץ.  הקושי בדברינו אלו הוא שאם נסתכל בכל הפעמים שהקב"ה הבטיח לאברהם את הארץ נגלה שאין ממש חוקיות. ההבטחה הראשונה ההבטחה הראשונה מוזכרת כשאברהם מגיע לארץ אחרי עזיבתו מחרן. בראשית פרק י"ב פסוקים ו' - ז' (פרשת לך לך) "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו:" לכאורה כאן מוזכרת רק ההבטחה לזרעו של אברהם ולא לו. ההבטחה השנייה ההבטחה השנייה היא זו שהזכרנו לעיל אחרי היפרד אברהם מלוט. נביא את הפסוקים שוב: בראשית פרק י"ג פסוקים י"ד - י"ח (פרשת לך לך) "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':" כפי שהזכרנו, יש כאן הבטחה גם לאברהם עצמו וגם לזרעו. ההבטחה השלישי- הברית בסיום הברית כמו שהזכרנו לעיל, זכותו של אברהם לרשת את הארץ אינה מופיעה אלא רק לצאצאיו. בראשית פרק ט"ו פסוק י"ב - י"ח (פרשת לך לך) "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:" ההבטחה הרביעית ההבטחה הרביעית והאחרונה אצל אברהם מופיעה בשינוי שמו של אברם לאברהם. בראשית פרק י"ז פסוקים א' - י"א (פרשת לך לך) "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹקִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:" כאן מצאנו ששוב הארץ מובטחת גם לאברהם וגם לזרעו. הקושיה מדברינו אם כן, היוצא מדברינו הוא שאין ממש קביעות מסוימת. לפעמים מופיעה המילה "לך", ולפעמים "לך ולזרעך" בהבטחות השונות אצל אברהם. מכאן אפשר לומר שני דברים - או שהקב"ה כל פעם רוצה לתת לאברהם את הארץ וחוזר בו מכך לאחר מכן, או שצריך להסביר את דברינו בצורה אחרת. המהלך השני משמעות לך ולזרעך אם נשים לב, בכל פעם שמופיעה המילה "לזרעך" יש קשר לארץ. לעומת זאת, המילה "לך" מופיעה כל פעם שיש עניין של ברכת הזרע. כיוון שיש בסך הכול 13 מקורות (וכולם מוזכרים בתורה), נביא את הפסוקים וחלק מהפסוקים המופיעים לפני ואחרי. בפסוקים אדגיש כל פעם את שני הדברים- לך ולזרעך, הבנים והארץ. המקורות 1. בראשית פרק י"ב פסוקים ו' - ח' (פרשת לך לך) "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':" 1. בראשית פרק י"ג פסוקים י"ד - י"ז (פרשת לך לך) "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:" 1. בראשית פרק ט"ו פסוקים י"ז - י"ח (פרשת לך לך) "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:" 1. בראשית פרק י"ז פסוקים ה' - י' (פרשת לך לך) "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ  אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:" 1. בראשית פרק כ"ד פסוקים ו' - ט' (פרשת חיי שרה) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה: ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה: וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה:" 1.  בראשית פרק כ"ו פסוקים א' - ה' (פרשת תולדות) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ  אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:" 1. בראשית פרק כ"ח פסוקים א' - ד' (פרשת תולדות) "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם:" 1. בראשית פרק כ"ח פסוקים י"ב - ט"ו (פרשת ויצא) "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:" 1. בראשית פרק ל"ה פסוקים ט' - י"ג (פרשת וישלח) "וַיֵּרָא אֱלֹקים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ:" 1. בראשית פרק מ"ח פסוקים ג' - ו' (פרשת ויחי) "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:" 1. שמות פרק ל"ג פסוקים א' - ה' (פרשת כי תשא) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ: וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:" 1. במדבר פרק י"ח פסוקים י"ט - כ' (פרשת קרח) "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" 1. דברים פרק ל"ד פסוקים א' - ה' (פרשת וזאת הברכה) "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה':" קשיים על הסברנו ותירוצם לאחר שראינו את כל המקורות, יש כעת להעיר על שני מקורות. 1. מקור 12 אינו קשור כלל להבטחה של הבנים או הארץ לאחד מהאבות, לעומת שאר המקומות. בהמשך הדברינו נסביר למה כן מוזכר לשון זאת. 2. במקור 10, בפגישת יעקב עם יוסף לפני שהוא מברך את מנשה ואפרים, מוזכרת רק המילה "לזרעך" ולא "לך". ועוד, כתוב שם "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים" אז קשה לדברינו.  אז חשבתי לתרץ בשתי דרכים: 1. יעקב מתאר ליוסף את מה שהקב"ה אמר לו (מקור 9) והקב"ה כן הזכיר בדבריו "לך" ו"לזרעך" ויעקב כאן לא הזכיר "לך" משום שכאן עניינו להזכיר רק את הארץ כפי שכתוב בהמשך:" וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". 2. יעקב מתאר ליוסף את מה שהקב"ה אמר לו (מקור 9). הקב"ה כן הזכיר בדבריו "לך" ו"לזרעך", ויעקב כאן לא הזכיר זאת משום שהוא אמר שהקב"ה כבר ברך אותו - "וַיְבָרֶךְ אֹתִי", ומהי הברכה שכבר התברך יעקב בה? "פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ" ורש"י פירש על הפסוק שם: "פרה ורבה - על שם שעדיין לא נולד בנימין ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי - בנימין: גוים - מנשה ואפרים שעתידים לצאת מיוסף, והם במניין השבטים" (רש"י כותב זאת ע"פ הגמרא בהוריות, דף ה' ע"ב). כלומר, הקב"ה בירך את יעקב כבר בבניו ובנכדיו, ואם כן אין ליעקב צורך להזכיר את הברכה של הזרע על ידי המילה "לך" משום שנתקיימה כבר, ונשארה רק ההבטחה על הארץ לזרעו שאותה יעקב כן מזכיר. ההיגיון שבחילוק לכאורה ההגיון שבחילוק לא ממש מובן. אז נכון, בכל פעם שמופיעה המילה "לך" יש אזכור של הבטחת הבנים, וכשיש אזכור למילה "לזרעך" זה על הארץ, אבל החלוקה הזאת קצת מוזרה, כיוון שבפשט ההבנה ההבטחה על הארץ היא גם לאברהם/יצחק/יעקב וגם לזרעם. ובכן, באמת כשמוזכר "לך" הכוונה היא להבטחה לאבות עצמם. ההבטחה שיותר עיקרית לאבות עצמם היתה הבטחת הבנים כיוון שאם לא יהיו יורשים - אין באמת טעם בקבלת הארץ. כמו שאמר אברהם אבינו " אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" - אם אברהם ערירי ואין לו ילדים, הרי שאין טעם בקבלת הארץ משום שלא יהיה לו יורש. כשהקב"ה אומר "לך" לאברהם הוא מבטיח לו את הארץ, לא שאברהם עצמו יזכה בה אלא שבניו יזכו בה בזכותו. לעומת זאת, כשהקב"ה אומר "לזרעך" מדובר על הבטחת הארץ שיקבלו בני האבות, עם ישראל, בזכות מעשיהם. לפי הסבר זה, לכאורה יש כפילות מסיומת, שכן יש את ההבטחה של הארץ שהבנים מקבלים ויש את ההבטחה על הארץ שהאבות מקבלים על ידי ירושת בניהם, וכי מה ההבדל? הרי בסוף זו אותה הארץ, אז למה יש שתי הבטחות? נראה לי שיש לחדש דבר הרמוז בפסוקים. ארץ האבות היא אינה אותה הארץ של הבנים.  במדרשים על הפסוק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (מקור 6 לעיל) מובא שארץ ישראל שהובטחה ליצחק הינה חלקית מההבטחה הכללית הכוללת את כל הארץ. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כ"ו פסוק ג' (פרשת תולדות): "הארצות האל... ד"א האל. מקצתן אבל לעתיד לבא אתן את השאר, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב ח):" ילקוט שמעוני תורה פרשת תולדות רמז קיא: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל [כ"ו, ג']..האל מקצתן אימתי אני נותן לך את השאר לעתיד לבא." שכל טוב (בובר) בראשית פרק כו פסוק ג (פרשת תולדות): "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל... וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז' גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ." מדברי המדרשים עולה שבחלק של הברכה של ה"לך" קיבלו ישראל רק חלק מהארץ בזכות האבות ושאר הארץ יקבלו בעתיד לבוא. מניין לחז"ל זאת? לדעתי אפשר לראות זאת משני מקומות. המקור הראשון הוא מהפסוקים בפרשת תולדות, והמקור השני הוא מהפסוקים בפרשת וישלח. שתי ארצות-פרשת תולדות בראשית פרק כ"ו פסוקים א' - ה' (פרשת תולדות) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ  אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:" אם נשים לב, בפסוקים מופיעה פעמיים ההבטחה של הארץ, אבל בפעם הראשונה מופיעה ההבטחה לאבות ולזרעם, ובפעם השנייה יש הבטחה רק לזרע. מה ההבדל? נראה לי לומר שיש את גבולות א"י הקטנים ואלו הגבולות שהובטחו לאבות עצמם ולזרעם. אך אם בנ"י יזכו ויגיעו למעלת "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" כמו שביאר הנצי"ב, שהכוונה שיהיו עם ישראל מאירים בתורה, הרי שיזכו להבטחה גדולה מזו של האבות ויזכו לגבולות המורחבים של ארץ ישראל (וראה דברי הנצי"ב כאן שביאר בדרך דומה אך שונה). שתי ארצות-פרשת וישלח בראשית פרק ל"ה פסוקים ט' - י"ג (פרשת וישלח) "וַיֵּרָא אֱלֹקים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ:" בפסוקים לפנינו יש ייתור מסוים - היה אפשר פשוט לכתוב "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ". מדוע היה חשוב לתורה לציין בנפרד את "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה" ואת "וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ"? אלא, שיש לומר שיש שתי ארצות - מה שהובטח לאבות זאת ההבטחה על ארץ בעלת גבולות יותר קטנים, ומה שהובטח לבנ"י זו הבטחה לארץ עם גבולות רחבים יותר. הארץ שהובטחה לשלשת האבות ובכן, אם באמת נכונים דברינו, שכשכתוב "הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה" (מקור 13 לעיל) הכוונה היא לארץ ישראל עם גבולות יותר מצומצמים, אז צריך לשאול- מדוע הובטחה אותה הארץ לשלשת האבות ולא היה מספיק רק לאברהם? הרי זו אותה הארץ שהובטחה לכל אחד מהם. אלא, שבוודאי יש צורך שכל אחד מהאבות יוזכר בברכה של הארץ ולא מספיק אצל אברהם, שכן אם היו מזכירים רק את אברהם היו עוד עמים שחולקים עם בניו בנחלה, וכן ביצחק. ונביא ראיה לדברינו: אנו יודעים שבסוף פרשת מסעי מוזכרים הגבולות המצומצמים של ארץ ישראל: במדבר פרק ל"ד פסוקים א' - י"ג (פרשת מסעי) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ: וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה: וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם: וְזֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר: מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל צְדָדָה: וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל צָפוֹן: וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם לִגְבוּל קֵדְמָה מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה: וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב:" אנו גם יודעים שעם ישראל נחל את ארצם של שבעת העממים, והרי יש לשאול- בברית של הקב"ה לאברהם מוזכרים עשרה עמים ולא שבעה? אלא שרש"י בספר דברים בעניין של לא לעשות מלחמה עם עמון, מואב ואדום מסביר מדוע לא עושים איתם מלחמה: רש"י על דברים פרק ב' פסוק ה' (פרשת דברים) "ירשה לעשו - מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו:" זרעו של אברהם בלבד אינו דווקא עם ישראל, וכך גם לא של יצחק. אלא, רק זרעו של יעקב, שהיתה מיטתו שלמה, הוא עם בני ישראל [1]. ההבטחה חזרה ונשנתה שוב למען ההגדרה של זרע האבות, של כל אחד משלשת האבות. היוצא מדברינו כשמופיעות המילים "לך" "ולזרעך" ביחד, כשמחברים את הבטחת הארץ להבטחת הבנים, ההבטחה "לך" היא ההבטחה על הבנים שהם העיקר אלא שיש בהבטחה גם מעט שייכות על הארץ עם גבולות קטנים וההבטחה "ולזרעך" היא ההבטחה על גבולות ארץ ישראל הרחבות לזרעם של האבות. הסבר היכן רמוז חטאו של אברהם לפי דברינו עדיין לא מיושב - היכן אנו רואים שאברהם קיבל עונש? ננסה להביא מספר יישובים: תירוץ א': לשם כך צריך לשים לב באופן מיוחד לפרק ט"ו ולשני החלקים שבו.  חלק ראשון-ברכת הבנים בראשית פרק ט"ו פסוקים א' - ו' (פרשת לך לך) "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:" חלק שני-ברכת הארץ בראשית פרק ט"ו פסוקים ז' - כ"א (פרשת לך לך) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:" השאלה על המבנה של הפרק אם נשים לב, בפרק זה ישנו חילוק מאוד קריטי. חלקו הראשון של הפרק עוסק בהבטחה של הקב"ה לאברהם על זרעו, ובחלקו השני של הפרק הקב"ה שוב מדבר עם אברהם והפעם על הבטחת הארץ. אבל למה לחלק ביניהם? כלומר, במקורות שבהם הצגנו שכתוב "לך" ו"לזרעך" הראנו שהיה חיבור בין ההבטחה על הזרע להבטחה על הארץ. מדוע כאן הקב"ה מחלק את שתי ההבטחות בשתי פניות שנות? הרמיזה על חטאו של אברהם לתירוצנו הראשון אפשר לומר שמתוך שהפסוקים שמחלקים לנו בין שתי ההבטחות, צריך להגיד שמשהו השתנה. כמו שאמרנו, אחרי שאברהם נפרד מלוט הקב"ה אמר לו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה", הקב"ה הבטיח לו באותה העת שתינתן הארץ לזרעו, בגבולותיה הרחבים, וזאת היתה מטרת הקב"ה במלחמה. אך, כששינה אברהם ו"הפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה" ועל ידי כך הפסיד את הארץ, הרי שהקב"ה מבטיח לו מחדש חלק מן הארץ אך לא כולה. ההפרדה בין ברכת הארץ לברכת הבנים היא משמעותית. אותה הארץ שהיתה אמורה להיות בזכות אברהם כבר לא תהיה אותה הארץ. כשהקב"ה מתחיל לדבר עם אברהם בעניין הארץ בברית בין הבתרים, הוא אומר לו "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", וכמו שכתבנו במהלך הראשון, משמעות הדברים היא שהיה פספוס מצד אברהם ממה שהיה מתוכנן על ידי הקב"ה. ההפרדה בין הבטחת הבנים להבטחת הארץ היא זו שמגלה שאברהם לא ינחיל את זרעו את אותה הארץ. והיכן אנו רואים זאת בפסוקים עצמם שהיה שינוי בגודל של הארץ? לשם כך נסתכל בפסוקים של הברית, ששם הקב"ה מבטיח לזרעו של אברהם את הארץ. בראשית פרק ט"ו פסוקים י"ח - כ"א (פרשת לך לך) "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:" לכאורה, פסוקים י"ט - כ"א מיותרים, שכן כבר כתוב "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת", למה פרט את שמות העמים הישובים באזור זה. לשם כך נצטרך כמה מפות: כפי שאפשר לראות במפה הימנית, עשרת העמים יושבים בארץ / סמוך לארץ בעבר הירדן המזרחי. (הערה: מקום הגרגשי לא מזוהה. יש מחלוקת בין החוקרים האם הם מאזור גשור או של הכנענים. סימנתי את האזור של גשור כיוון שזה לא משנה באמת בעבורי). כל אזורם אינו מספיק גדול כדי לחסות את גבולות הארץ הגדולה "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת".(ראה במפה השמאלית), אלא הם יותר מזכירים את הגבולות המצומצמים של ארץ ישראל יחד עם מקום מושבם של בני אדום, מואב ועמון שכמו שראינו ברש"י (לעיל) - שנחלו משום אברהם [2].  יש לומר מכך שההבטחה של הקב"ה לאברהם על הארץ שתהיה מפרת ועד נחל מצרים תהיה מובטחת רק לזרעו של אברהם, תלויה במעשיהם. בתחילה, הכוונה של הקב"ה היתה לתת בזכות אברהם את כל הארץ על גבולותיה הרחבים, אך בעקבות חטאו, הקב"ה צמצם את גבולות הארץ שיוכלו עמ"י לקבל בזכותו של אברהם. כשכתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" הכוונה היא להבטחה של הבנים לארץ. וכשכתוב: "אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" הכוונה היא למה שהקב"ה משאיר לזרע על ידי ההבטחה לאברהם. תירוץ ב' בתירוצנו השני נאמר שזהו מהלך יותר פשוט ולא צריך לעקור את כל המהלך הראשון שאמרנו, אלא רק לשנות את המקורות מהם לומדים על ההפסד של אברהם את הארץ. לאחר שאברהם נפרד מלוט הקב"ה אומר לו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". הקב"ה הבטיח לו, לאברהם עצמו, באותה העת שתינתן הארץ לו, וזאת היתה מטרת הקב"ה במלחמה. אך כששינה אברהם ו"הפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה" ועל ידי כך הפסיד את הארץ, הרי שהקב"ה מבטיח לו על הארץ לבניו. ההפרדה בין שתי ההבטחות היא זו שמגלה שאותה הארץ שהיתה אמרה להיות לאברהם כבר לא תהיה אותה הארץ. כשהקב"ה פותח בעניין הארץ, הוא שואל "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" - רציתי לתת לך ואתה פספסת. התירוץ הזה לא משנה את ההבנה הראשונה שהיתה לנו, אלא מביא מקור אחר. במקום ללמוד מהשינוי מהמילים "לך ולזרעך" למילה "ולזרעך" בלבד, אנו לומדים מההקבלה של המילה "לך" בעניין הארץ. הסבר מקור 12 אנו עדיין צריכים להסביר את מקור 12, ששם מוזכרים המילים לך ולזרעך ללא קשר הבטחה לאבות, אם לבנים אם לארץ. קודם כל נביא את הפסוקים. במדבר פרק י"ח פסוקים י"ט - כ' (פרשת קרח): "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" בפסוקים אלו אנו רואים שלמרות שהקב"ה אומר "לזרעך" אין כאן את הקיום של הבטחת הארץ, אלא להיפך - שבט הכהונה לא מקבל את נחלתו בארץ (משום שהקב"ה הוא נחלתו). בפסוק לפני כן מוזכר את העניין של מליחת הקורבנות במלח, וידוע שהמלח שבו משתמשים הוא "מלח סדומית"[3]. מהו קשרו של המלח-סדומית לאי קבלת נחלה בארץ? לדעתי אפשר לומר שיש כאן איזושהי השלמה בין אהרון הכהן למעשיו של אברהם אבינו. אנו יודעים שסדום חטאה בנתינה לזולת. אנשי סדום היו אכפתיים רק לעצמם, ורצו לשמור לעצמם את עושרם[4] כמשפט הידוע במשנה באבות "שלי שלי ושלך שלך - הרי זו מידה בינונית ויש אומרים הרי זו מידת סדום". אברהם חטא בכך שלא הכניס אותם תחת כנפי השכינה, משום שידע על מידתם של אנשי סדום, וגם הוא לא נתן להם את הדרך לתשובה מתוך מחשבה שלא יקבלו. שבט הכהונה מיועד לקירוב עם ישראל לאלוקיו. המילה קורבן היא מלשון קירוב, תפקיד הכהן הוא לקרב את האדם הפשוט ביותר, החוטא ביותר, ולמצוא לו דרך לכפרה. אברהם שחטא בזה "שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה" זוכה לתיקון ע"י אהרון וזרעו, שבט הכהונה, שתפקידם יהיה "לקרב בני אדם תחת כנפי השכינה". ומה עם נחלת הכהן?- "ה' הוא נחלתו". הכהן לא צריך לעבוד בקרקע כדי שיהיה לו מה לאכול, מביאים לו הכל בזכות הקב"ה שמחייב מתנות כהונה, תרומות מעשרות וכדומה. אברהם, אם לא היה חוטא, לא היה צריך לעבוד את האדמה. כיוון שהוא היה השליט של התושבים, הם היו מביאים לו. [5] סיכום הבאנו את המהלך הראשון, האומר שאברהם חטא ולא היה אמור לוותר על אנשי סדום, וכתוצאה ממעשיו גם לא היתה דרך תשובה לאנשי סדום, וגם אברהם איבד את הזכות על הארץ. הקשנו על צורת הלימוד שרצינו ללמוד בתחילה, ויישבנו שאו שלומדים ממילים ממקור אחר, או שאברהם איבד את האפשרות שבניו יזכו בארץ המורחבת בזכותו. עסקנו גם במספר נקודות יותר קטנות שהקורא יקרא והמעיין ירווה נחת. מוזמנים תמיד לכתוב לי בווצאפ בפרטי הערות, תלונות, מענות (אשמח אם יהיו כאלו). ------------------------------- הערות שוליים: 1. למרות שאנו יודעים שלאברהם נאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע", עדיין ישמעאל גם הוא חשוב זרעו ויצחק הוא עיקר זרעו המיוחס עליו. בראשית פרק כ"א פסוקים י"ב - י"ג (פרשת וירא) וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא: (ואולי אפשר לחלק בין כשמוזכר "זרעך" שהכוונה היא לכלל זרעו של אברהם ואילו כשמוזכר "לך" הכוונה רק לבני ישראל.) חזרה למעלה  2. שמא תשאל והא יש את בני קטורה שיושבים בארץ בני קדם? ויש לומר שהם אינם אפילו לא קרואים זרעו של אברהם, משום שהוא לא נשא את אמם אלא שהיא היתה פילגש תחתיו, ולכן אינם כלולים כלל בכלל זרעו. וכן בפסוקים שם רואים שהינם מיוחסים לפילגשים של אברהם ולא לאברהם. בראשית פרק כ"ה פסוקים א' - ו' (פרשת חיי שרה) "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים: וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:" חזרה למעלה 3. ראו בפיטום הקטורת. חזרה למעלה 4. ראו סנהדרין קט. תודה למזכמית המהוללת של מחוז מרכז המדהים רשף אור! חזרה למעלה 5. הנתינה לכהן דומה לתשלומי מס למלך. אפשר לראות זאת בפרשה של ניהול יוסף בשנות הרעב ששם כתוב (בראשית פרק מ"ז, פסוקים כ"ג-כ"ו): וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא־לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת־הָאֲדָמָה׃ וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם׃ וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה׃ וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה עַל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה׃ ואם נדמה את הכתוב כאן, הכהן מקבלים מס שקבע הקב"ה, תרומות ומעשרות, והעם הוא זה שבעצם מפריש אותם. חזרה למעלה

שלומות! :) במאמר: "הצעה לקריאה חדשה בסיפור דוד וגוליית: לא קרב של מעטים מול רבים כי אם גבוהים מול נמוכים" עסקנו בנקודת זווית מחודשת על סיפור דוד וגוליית ודרכה הצגנו את שיטת הלחימה הייחודית של דוד כמנוגדת לשיטה המוכרת בה אוחזים גוליית, שאול ואליאב. מומלץ בחום לקרוא את המאמר הקודם לפני הקריאה של מאמר קצר זה, ולהלן אסכם בקצרה את עיקרי המאמר הקודם: מלחמת דוד וגוליית התנהלה כמלחמה ארצית וטקטית שנוהלה בידי דוד, תוך ידיעת יתרונותיו שלו וחסרונותיו של גוליית. הסתמכותו של דוד על ה' לא נתפסה בידי דוד כערבות לניצחון שבגינה מותר לו לזלזל ביריבו ולהמעיט את מעורבתו שלו בקרב, אלא כמשימה המוטלת עליו בידי שמיים ותובעת ממנו לחשוף את מלוא כישוריו הארציים הבאים לידי ביטוי בעולמו שלו. כמו כן, לאורך הסיפור מעוברת ביקורת על אליאב ושאול על כך שאינם יוצאים להילחם בגוליית (למרות חוזקם וגובהם שמתואר גם בסיפור זה וגם בסיפוריהם האישיים), בניגוד לדוד. השיטה שהוצגה לעיל מבקשת לראות בדוד כלוחם דתי ששובר את המוסכמה החברתית שנוכחת בקרב הכוחות הלוחמים על כך ששדה הקרב מתאים לאנשים מסוימים בלבד – אלו הגבוהים ובעלי השרירים. ולפיכך משנתו של דוד היא ייחודית משום שלפיה התזה הלכאורה-קלישאתית "הגודל לא קובע" מוצבת כדרך חיים שלמה שמעודדת כל אדם לצאת למשימות מורכבות דווקא מתוך רדיפה אחר ערך מקודש וכמובן תוך ניצול מקסימלי של משאבים. דוד הקטן ובעל הרוח עומד בניגוד ללוחמים הגבוהים – גוליית, שאול ואליאב שהיו חסרי רוח עד לבוא דוד. דרך ירידת קרנם של אלו עלתה דווקא קרנו של דוד, כמעין סמל לכך שמשנתו של דוד היא הנכונה וזו שתלווה את אופי מלחמותיו מיום זה והלאה. לאחר שחידדנו מחדש את השורה התחתונה של המאמר הקודם, כעת ננסה לברר נקודה מעניינת חדשה בדבריו של של דוד בפרק יט שמייצגת ומדגישה שוב את תורת הלחימה שלו. כפי שראינו, כאשר שאול מסביר לדוד שלא אפשרי שהוא ילחם בגוליית עקב חוסר ניסיונו, דוד מעניק לנו דוגמא למעשה מסוים בחייו בו ניכרת גבורתו. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקׇם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו" (פסוקים לד-לה). דוד מתאר כיצד ניצח דוב וארי שקמו עליו והרג אותם באמצעות מכות. דוד בוחר לציין כאן שני חיות מעניינות – הדוב והאריה. כולנו בטוחים שמדובר בחיות מפחידות ואלימות. ואכן, בספר משלי (פרק כח פסוק טו) כתוב: "ארי נהם ודב שוקק משל רשע על עם דל" (פרק כח פסוק טו). לפי מצודת דוד, כוונת הפסוק היא[1]: "כמו ששאגת הארי והדוב מפחיד את הבריות, כן מפחיד ממשלת הרשע על עם דל, כי דרכו להזיק תשושי הכח".בפסוק זה הארי והדוב מוצגים כסמל לפחד, כדי לדמות בעזרתם את הפחד שנופל על עם שנשלט על ידי עריץ. מתיאור זה אפשר ללמוד על דעת מחבר משלי שמצמיד את האריה לדוב כמו דוד, ומדגיש את האימה שהם זורעים. אולם ישנו פסוק נוסף שמצמיד את הארי לדוב שיכול לשפוך יותר אור על סיפורם של חיות אלו – "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים" (איכה פרק ג פסוק י). מגילת איכה מדברת על חורבן הבית, ומתארת את הסכנות שה' הביא על ירושלים כמסוכנות כמו שהארי והדוב מסוכנים. בפסוק זה גם מתוארת לנו הסיבה שהופכת אותם למסוכנים. פרט שהושמט גם בספר שמואל וגם במשלי - זה שהם מתחבאים. הארי והדוב אלו חיות חזקות אך הן מובאות באיכה כסמל לעוצמה שבעולם החי לאו דווקא עקב כוח שריריהם, אלא משום ערמומיותם – בכך שמסתתרים ואורבים לקורבן שלהם. יש בכך משהו מצחיק, חיות כה חזקות, שספר משלי מאדיר את יכולות ההפחדה שלהם, צריכות להתחבא כאשר הן אורבות לטורף? הרי מעטים בעלי החיים שיגברו עליהם. יש משהו סימבולי מאוד בכך שדוד ניצח דווקא את שתי החיות האלו ובוחר לציין זאת לפני הקרב מול גוליית. הדבר בא לידי ביטוי באמצעות תיאור האופן בו דוד מנצח את שני בעלי חיים אלו - "יצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו". ריבוי הפעלים מעיד שדוד ממש רודף אחריהם, מוציא את הכבש מהפה שלהם ונשאר לסיים את המלאכה ולהרוג את החיות המסוכנות האלו. כל זאת בידיים חשופות, לאחר מרדף ועימות חזיתי. בניגוד לחיות אלו, שלמרות גודלם וכושר הפחדתם, הם אורבות לטרפם. דווקא דוד, נער רועה צאן, מצליח לגבור עליהם באופן חזיתי לחלוטין, כאשר הוא פשוט נלחם בידיו תוך אמונה שלמה. אם חושבים על זה, דוד מציין את הקרב הקטן הזה שלו לפני הקרב הגדול מול גוליית משום שהצדדים הלוחמים בשני הקרבות הללו הם מאוד דומים. גוליית הוא קצת כמו הדוב והארי. כשם שהם מטילים אימה (הארי נחשב כסמל לגבורה והביטוי "דוב שכול" משמש לתיאור חיה אכזרית וכעוסה[2]), כך גם גוליית מטיל אימה עקב קומתו הגבוהה, הניסיון  הרב שלו ותוארו – איש הביניים[3]. אולם, למרות כל הפאר שבשמו ולמרות קומתו הגבוהה הוא עדיין טורח לבצר את עצמו בשריונים ובקשקשים. יוצא אם כן שלבטח ברוב קרבותיו הוא לא נאלץ להשתמש בכוחו שלו כי אם בכוח המגנים שעליו ונושא צינתו. גוליית מגיע לקרב עם דוד, ולמרות שהוא רואה שדוד חמוש רק במקל וחמישה חלוקי נחל הוא לא מוותר על ביצוריו ומגניו, ומסתתר מאחוריהם. כשם שהדוב והארי מסתתרים במחבואים לפני שעטים על טרפם החשוף. דוד מזהה זאת ומבין כי גוליית מכסה את עצמו משום שלא נותן אמונה מלאה ואמיתית בכוחו, באופן דומה לדוב והארי מעברו. ולכן דוד יודע שכשם שהרג את הדוב והאריה בכוח אומץ ליבו וביטחונו בה' ולא בכוח ביצוריו, כך יעשה אותו דבר לפלישתי הערל. זהו עוד חידוד שהמסר ממלחמת דוד וגוליית הוא שאדם קטן שמאמין בכוחו יכול לגבור על אדם גיבור וממוגן שאמונתו מוטלת בספק. —---------—---- הערות שוליים: 1.  מצודת דוד על אתר. בחזרה למעלה. 2. "וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם". (ספר שמואל ב, פרק יז, פסוק ח). בחזרה למעלה. 3.  איש הביניים משמעו האיש ההולך בין המחנות. ניתן להבין זאת גם מן השם וגם ממה שגוליית עושה בפועל - ניצב בין מחנה ישראל למחנה פלישתים. כדי לשאת בתפקיד זה, על איש הביניים להיות גיבור גדול שלא מפחד מחזית המלחמה וגם בעל מראה ושם מספיק מעוררים אימה על מנת להצליח לפגוע פגיעה פיזית/מוראלית באויב. בחזרה למעלה.