תוצאות חיפוש

במאמר זה נעסוק בדמותו של שאול לאור השיר "בעין דור" של שאול טשרניחובסקי.[1] השיר מדבר על הסיפור של שאול ובעלת האוב: שמואל מת ופלשתים עולים על ישראל להילחם. שאול מנסה לשאול את ה' מה לעשות וה' לא עונה לשאול. בעקבות כך, שאול מחפש בעלת אוב ומוצא אחת בעין דור.[2] שאול הולך אליה ומבקש ממנה שתעלה את שמואל והיא מעלה אותו. שמואל (שהועלה באוב) כועס על שאול[3] ומוכיח אותו על מה שעשה ואומר לו שדוד יקבל את המלוכה בגלל מה שקרה עם עמלק (שמואל א' פרק ט"ו) ומה שקרה עכשיו, ובנוסף שאול ובניו ימותו במלחמה וישראל תפסיד. הסיפור מתחלק לכמה חלקים: הפתיחה (שמואל א' כ"ח, ג-ז), המפגש של שאול עם בעלת האוב (שם, ח-י), העלאת שמואל באוב ותוכחתו (שם, י"א-י"ט) וסיום (שם, כ-כ"ה). ​ הפתיחה: ​ "וּשְׁמוּאֵל מֵת[4] וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ: וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר:" (שם, ג'-ז') ​ לפני שמתחילים עם הסיפור מביאים לנו שני פרטי מידע חשובים: 1. שמואל מת 2. אין בעלי אוב בארץ כי שאול הרג אותם. ​ פרט המידע הראשון, נקרא לו שמוליק,[5] חשוב לנו כדי להראות ש"הנביא הפרטי של המלך" כבר לא קיים. פרט המידע השני, נקרא לו הודיני, חשוב כדי להראות ששאול לא הלך ברחוב ופגש בעלת אוב אלא הוא חיפש אותה עם הרבה מאוד מאמצים.[6] ​ ועכשיו הסיפור מתחיל: פלשתים מגיעים לעמק יזרעאל כדי להילחם בישראל ושאול מפחד מהם. כמו כל מלך/מנהיג טוב הוא דבר ראשון פונה אל ה' וה' לא עונה לו בשום דרך ולשאול אין דרך לתקשר עם ה' כי שמואל מת (וזו הסיבה ששמוליק חשוב לנו דווקא פה). עקב כך, שאול מבקש מעבדיו לחפש לו בעלת אוב/ידעוני כדי שהוא ישאל דרכה את ה', עבדיו אומרים לשאול שהם מצאו נביאה בעין דור. ​ בשיר "בעין דור" הפתיחה הזאת בכלל לא מוזכרת. ​ המפגש של שאול עם בעלת האוב: "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳמִי-נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי מִן-הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר חַי-ה' אִם-יִקְּרֵךְ עָו‍ֹן בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, ח'-י'). שאול מתחפש כדי שבעלת האוב לא תזהה אותו (לכן הודיני חשוב) ומגיע בשקט בלילה רק עם שני אנשים כדי לא לעורר מהומות וכדי שהתחפושת תהיה אמינה ומבקש מבעלת האוב להעלות לו את מי שהוא יגיד לה. בעלת האוב שואלת אותו: "אתה יודע שזה מסוכן וששאול הרג את כל בעלי האובות ושבמעשה הזה אתה גורם לי למות?" ושאול נשבע לה שלא יקרה לה שום דבר רע בגלל הדבר הזה. בשיר הקטע הזה מוזכר בשלשת הבתים הראשונים: ​ … וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ: –“פֹּה תָגוּר” – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.[7] בשיר רואים ששאול מגיע לעין דור בחושך בשקט ונער מראה לו איפה בעלת האוב גרה, לי זה מזכיר סרטים שבהם מחפשים מישהו ואז המודיע ההומלס מראה לך ככה בשקט, "הנה, מי שאתה מחפש נמצא פה" והכל בשקט בשקט בסודיות. העלאת שמואל באוב ותוכחתו: ​ "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת-מִי אַעֲלֶה-לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ: וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד: כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה-לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים" (שם, י"א-י"ט). ​ שאול מבקש מבעלת האוב להעלות את שמואל, היא מעלה אותו וכשהיא רואה את שמואל היא מבינה שמי שבא אליה זה שאול.[8] שמואל מוכיח את שאול ושואל אותו למה הוא הפריע לו והעלה אותו ושאול עונה לו שפלשתים נלחמים בישראל וה' לא עונה לו כשהוא מנסה לפנות אליו דרך נביאים וחלומות אז הוא העלה אותו כדי לשאול מה לעשות. שמואל עונה לו ושואל למה שאלת אותי אם ה' עזב אותך ועכשיו הממלכה תיקרע מידך ותעבור אל דוד כמו שאמרתי לך שיקרה אחרי החטא עם עמלק ואגג (שם ט"ו, כ"ח) ומחר אתה ובניך תמותו במלחמה וישראל יפסידו. אפשר לראות בלי שום בעיה ששאול לא יצא פה טוב ושכשה' לא עונה לך אתה צריך להבין שהוא עזב אותך. לעומת התנ"ך, אם נסתכל בשיר של טשרניחובסקי נוכל לראות את שאול באור אחר לגמרי. ​ "אַתְּ בַּעֲלַת הָאוֹב? – “כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי” “נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!” אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ, מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ; מִמְּחִילּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַּזְתָּנִי וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי? "מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי; "כִלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה, וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה. "עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת – הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת. "אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים! מַה אֵ-ל יַעֲנֵנִי? כִּי סָר מֵעָלַי – מַה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי! "מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי, מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי? עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ אֱ-לֹהִים יִזְעָמְךָ! מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ! [9] אפשר לראות שבשיר הדגש הוא על מענה שאול למה הוא העלה את שמואל, בניגוד לתנ"ך ששם את הדגש על תוכחת שמואל. וגם אפשר לראות שמענה שאול לשמואל הוא אותו דבר- שהוא העלה אותו כי פלשתים באו להלחם וה' לא עונה לו. ​ מי שקרא את ההערות אולי שם לב לזה שדילגתי על חצי שיר, מהבית השלישי לבית התשעה עשר. אם מסתכלים בבתים האלה אפשר לראות פרשנות מאוד יפה. ​ עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… בַּפִּנָּה קַלָּחַת, וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת… וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן. וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ, שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ. וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׁעָרִים… אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים. אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאָבֶת. מַה יִמַּס בּוֹ לִבּוֹ וַיִּנָּבֵּא הַמָּוֶת! וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַּעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ… “הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!” – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ. עֲלָטָה… אֵשׁ זְוָעוֹת… דִּמְמַת הַשַּׁחַת… מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת… וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו, אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו. וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה: כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה, וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים. אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כָּאַלּוֹנִים, שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם, וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם. אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר… מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַעֲמוֹן הָעֵדֶר! "אָנֹכִי, הַמְּאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן, מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!" וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה, וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה, וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק, וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק. [10] ​ הבתים האלה נכנסים אחרי: "את בעלת האוב, כן אדוני הנני; נא קסמי באוב, צל הראה הראיני." ולפני: "אנכי הראה למלך משחך; מאחרי הבקר היכל הושיבך." ​ הבתים האלה מראים את שאול ואת הסיבה שבגללה הוא העלה את שמואל באור אחר לגמרי. לפי הבתים האלה שאול לא מרגיש בנוח עם זה שבעלת האוב מעלה את שמואל אלא מת מפחד. הוא רועד, הוא מבועת כאילו הליצן מהסרט "IT" קופץ עליו. מתוך הפחד הוא מתחיל לראות את כל החיים חולפים לו מול העיניים ואז הכול נעצר. שאול המפוחד נזכר לפתע בצעירותו.[11] שמה הוא רואה שמים כחולים וגבעות ירוקות בדיוק כמו השומר מסך של וינדוסxp [12] ועל השומר מסך של וינדוס 7 יש פרות הולנדיות בצבעי שחור לבן יפהפיות וכמה עננים בשמים ועץ אלה גדול, ומתחת לאלה יושב רגל על רגל- שאול. והוא שומע את הצלצולים של הפעמונים הקטנים שעל הצוואר של הפרות,[13] איזה כיף ואיזה שלווה ופתאום בום "למה העלת אותי? מה אתה רוצה ממני?" שמואל מנפץ לשאול את האשליה. שאול עונה לשמואל בכעס: למה "העלת" אותי בדרגה? למה חטפת אותי מרעיית צאן? למה מינית אותי למלך? בגללך בזבזתי את החיים שלי במלחמות עם פלשתים. מה אני אעשה עכשיו כשה' עזב אותי? למה לקחת אותי מרעיית הצאן שהיתה לי טובה????? ושמואל עונה על זה: "מחר אתה עמי גם אתה גם עמך". ​ די ברור שהטענה של שאול היא: היה לי טוב. למה הפרעת לי?. שאול של התנ"ך הוא אדם שעושה דברים בניגוד גמור למה שהוא מראה ונראה אדם חלש אופי. לעומת זאת, שאול של השיר מתואר בתור אדם שלא רצה לקבל עליו את הסמכות אלא רק רצה להיות לבד בשקט שלו ולהמשיך לרעות צאן. אפשר גם להסביר לפי הטענה הזאת כמה דברים אחרים. למשל, את הסיבה ששאול נחבא אל הכלים כשעושים את ההגרלה מי יהיה המלך: "וַיַּקְרֵב אֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד בַּה' הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים: וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל-הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל-הָעָם וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י', כ"א-כ"ד). כששמואל עושה את ההגרלה מי יהיה המלך ושאול נבחר לא מוצאים אותו כי הוא התחבא. למה הוא התחבא? פירוש אחד זה שהוא היה ענו, פירוש שני הוא שלשאול היה טוב בתור רועה צאן ולכן הוא התחבא- הוא פשוט לא רצה להיות המלך. אפשר גם לראות את זה בכך שהוא נגרר אחרי אחרים ולא מחליט בעצמו,[14] הוא נגרר אחרי העם כי אין לו רצון להוביל, הוא רוצה רק לחזור להיות רועה צאן.[15] סיום: ​ "וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם-כֹּחַ לֹא-הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי: וְעַתָּה שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל-הַמִּטָּה: וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת: וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא" (שם כ"ח, כ'-כ"ה). ​ שאול נבהל קלות, בעלת האוב מביאה לשאול לחם ומכינה לו בשר, שאול אוכל והולך. ​ הסיום לא אומר הרבה, הוא רק בא לסגור את הסיפור. גם בשיר הסיום לא מקבל הרבה נפח ויש לו רק 2 בתים: ​ בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא, וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.[16] ​ הסיום בשיר מזכיר את ההתחלה, שאול רוכב על הסוס למקום כלשהו. זה יכול לבטא ששאול בא אובד עצות והלך כמו שהוא בא... סיכום: שאול טשרניחובסקי כותב בצעירותו את הבלדה "בעין דור". בבלדה יש פרשנות חדשה על שאול. לפי הבלדה שאול הוא לא מלך שנבחר מרצון אלא ההפך הגמור, לשאול היה טוב בצעירותו בתור רועה צאן והוא לא רצה להפוך למלך. אפשר לראות את זה בהמשך מלכותו. ​ הערות, הארות וההרות [17] אפשר להגיב בתגובות או לשלוח לי למייל rozshay99@gmail.com מקווה שהחכמתם ו/או נהנתם המאמר מבוסס על מאמר של מיכאל פדידה https://929.bina.org.il/imageview.php?id=804 ------------------------------------------ הערות שוליים אני לא אכתוב את כל השיר ברצף כי זה שיר ארוך אלא אכתב כל קטע לבד. לחזרה למעלה מכאן שם השיר: "בעין דור". לחזרה למעלה רעיון למאמר לכפית: למה שמואל לא כועס על בעלת האוב, הרי אין שליח לדבר עבירה. [הערת המערכת: נו, כל אלה שמשתמשים בתירוץ של "אין לי רעיון", הלך לכם התירוץ. לכו תכתבו מאמר לכפית עכשיו!!] לחזרה למעלה עוד רעיון למאמר: למה שמואל מת פעמיים? (פעם ראשונה בפרק כ"ה ופעם שנייה פה). לחזרה למעלה אני יודע זה מעצבן חלק מכם אבל חשבתי שזה ישעשע הרבה אנשים. לחזרה למעלה יותר מאשר שהוא חיפש כדי להשמיד. לחזרה למעלה מתוך "בעין דור" ש. טשרניחובסקי בתים 1-2. לחזרה למעלה לא הבנתי מה הקשר. עוד רעיון לכתיבת מאמר לכפית. [הערת המערכת: אשריך! יאללה, קוראים חמודים, לכו תכתבו.] לחזרה למעלה מתוך "בעין דור" בתים 3, 19-26. לחזרה למעלה בתים 4-18. לחזרה למעלה "פלאשבק" בלעז. לחזרה למעלה לאלה שלא זוכרים . לחזרה למעלה מי שרוצה לראות כזה מוזמן לבוא אלי בתיאום מראש ולראות. לחזרה למעלה כמו שהוד יו"ריותם כתבו בחכמתם על הסימניה של שבת שמואל. לחזרה למעלה שאול לא היה רועה צאן אלא חקלאי. אפשר לתרץ ולהגיד שטשרניחובסקי "העלה" את שאול בדרגה והפך אותו לרועה צאן. לחזרה למעלה בתים 27-28. לחזרה למעלה האות ה הרגישה מקופחת אז הוספתי ההרות. לחזרה למעלה

בשמות ט"ז (י"ב-ט"ו) כתוב: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה" בני ישראל ראו את המן, ואמרו זה לזה "מן הוא". התורה אומרת שהם אומרים כך "כי לא ידעו מה הוא". נראה שנחלקו המפרשים אם הסיבה "כי לא ידעו מה הוא" היא הסבר מילולי למילים "מן הוא", או שמא הסיבה איננה הסבר מילולי ל"מן הוא". מפרשים שונים מביאים פירושים שונים למילה "מן". חלק מהמפרשים אומרים שהמילים "מה הוא" מסבירים את משמעות "מן הוא", כלומר, בני ישראל שאלו זה את זה "מן הוא?" שפירושו "מה הוא?". פרשנים אלה מסבירים שמשמעות המילה "מן" הוא "מה". וכן כותב החזקוני: "מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ושואלין זה לזה מן הוא כלומר מה הוא." וכן כותב הרשב"ם: "כי לא ידעו מה הוא - ואני אומר: מן הוא. ותרגומו: של מה ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין שהוא כמו מה. כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו, שלפיכך ויקראו [בית] ישראל את שמו מן - על שהיו תמיהים ואומרים:" "וכן כותב שד"ל:" "מן הוא: מה הוא, מָן בקמץ בל' סורי מָה, ומַן בפתח מי..." וכן כותב ה"בכור שור": "וכן נר' לי כי מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי ושואלין זה לזה מן הוא כי לא ידעו מה הוא ולפיכך שואלין מה הוא עד שפי' להם משה שהוא הלחם ועל שם כך נקרא מן מהיום ההוא ומעלה:" נראה שעל פירוש זה כותב ראב"ע: "אומר רבינו שלמה כי בלשון ישמעאל תרגום מה הוא מן הוא. והמגיד לו ככה לא דבר נכון. כי תרגום מה הוא בלשון ישמעאל מה הוי רק מן הוא תרגומו מי הוא. כי איננו נופל מן בלשונם כי אם על אדם., ראב"ע מסביר שבערבית המילה "مَنْ" ("מן") הוא "מי", כלומר "איזה אדם", ולא "מה". נראה שראב"ע מייחס פירוש זה לרש"י, אף שלא מצאתי גרסה ברש"י שבו כתוב שפירוש המילה "מן" הוא "מה". במקום פירוש זה, ראב"ע מציע פירוש אחר. הוא ממשיך וכותב: "כי פי' מן הוא מגזרת אשר מנה את מאכלכם." הוי אומר, לפי ראב"ע, ששורשו של המילה "מן" הוא מנ"י, והמילה "מן" היא מגזרת נל"י. הפסוק שמצטט ראב"ע הוא מספר דניאל (א' י'), שבו כתוב: "וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ:" שורש המילה "מִנָּה" הוא מנ"י, והבניין הוא פיעל. פירוש המילה "מִנָּה" הוא להזמין, לזמן או להכין. וכן מפרש גם רש"י בגרסה שלפניי: "מן הוא. הֲכָנַת מָזוֹן הוּא, כְּמוֹ 'וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ'." גם רש"י מצטט פסוק בספר דניאל (א' ה') שבו מופיעה מילה משורש מנ"י. גם הטור הארוך פירש שהמילה "מן" היא כמו המילה "מָנָה", שגם היא משורש מנ"י. רבינו חננאל, בשם רבינו בחיי, מציע פירוש אחר למילה "מן". וכך הוא כותב: "מן הוא, כלומר מאין הוא, ולפי שלא ידעו מה הוא." כלומר, לפי רבינו חננאל, המילה "מן" היא קיצור של המילה "מאין", כאשר האותיות א' וי' נופלות מכיוון שהן עיצורים חלשים. עד כה ראינו מספר פירושים למילה "מן". הראשון, שפירושה "מה" בלשון זרה – בארמית, במצרית, או בערבית (מה שדחה ראב"ע, שאגב, חי בספרד תחת שלטון ערבי ודיבר ערבית שוטפת). הנוקטים פירוש זה הם החזקוני, הרשב"ם, שד"ל, בכור שור, ועוד. ראינו את הגישה השנייה, לפי המילה "מן" הוא דבר מוכן ומזומן, משורש מנ"י. הנוקטים פירוש זה הם ראב"ע, רש"י (על פי גרסתי) ועוד. ראינו גם פירוש שלישי, של רבינו חננאל בשם רבינו בחיי, שהמילה "מן" הוא קיצור של "מאין". ברצוני להביא שני פירושים נוספים, שניתן לראות בתרגומו של רבינו סעדיה גאון לתורה. את המילים "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא " מתרגם רס"ג לערבית יהודית: "וקאל בעצ̇הם לבעץ̇ הו מן לאנהם לם יעלמו מא הו." ובתרגום חופשי שלי לעברית: "ואמרו חלק מהם לחלק, הוא מן מכיוון שלא ידעו מה הוא". רס"ג מתרגם את מילה "מן" לערבית "מן", ולא ברור מה הייתה כוונתו. וכאן נחלקו שני פירושים שונים שראיתי על רס"ג. בהערותיו על תרגום רס"ג, כותב הרב יוסף קאפח: "מן הוא, מזון הוא. תרגם מן "מן", ולעיל בראשית מה יא תרגם וכלכלתי "ואמונך" ובלשון חז"ל בכדי מן שנו, סוכה לט ב, וענינו מזון, ארוחת תמיד..." הרב קאפח מקביל את המילה הערבית "מן", שבו משתמש רס"ג בתרגומו כאן, למילה הערבית "ואמונך", שבו משתמש רס"ג בתרגומו את המילה "וכלכלתי" בפסוק הבא, שאותו אומר יוסף לאחיו לומר ליעקב אביהם (בראשית מ"ה י"א): "וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:" השורש של המילה "ואמונך" בערבית הוא מו"נ, ופירושו לכלכל, לתת אספקה, לספק מזון. הרב קאפח משווה בין זה לבין המילה "מן" שבו משתמש רס"ג כאן, ולכן לפי שיטתו ניכר שהוא סובר שהמילה "מן" הוא משורש מו"נ ומגזרת נחי ע"ו. אולם הרב יומטוב חיים בן יעקב דקניש הכהן, שהעביר את תרגום רס"ג מערבית יהודית לערבית באותיות ערביות, כותב כך את תרגום רס"ג למילים "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא": "فَقَالَ بَعْضُهُمْ لِبَعْضٍ هُوَ مَنٌّ لِأَنَّهُمْ لَمْ يَعْلَمُوا مَا هُوَ." את המילה "מן", שתרגם רס"ג "מן", ניקד הרב יומטוב עם דגש חזק באות נ', כלומר ששורש המילה הוא מנ"נ, והיא מגזרת הכפולים. לפי פירוש זה, המילה "מן" כאן שונה בשורשה מהמילה "ואמונך" בבראשית מ"ה י"א, שבה השורש הוא מו"נ. השורש מנ"נ בערבית שייך לשדה סמנטי שמשמעותו הענקה בנדיבות, גמילות חסד, נתינת מתנה. פירוש המילה "مَنّ" (עם דגש באות נ', שבה השתמש רס"ג על פי הרב יומטוב) הוא חסד, טובה או מתנה. לסיכום, הכנתי טבלה שבה מסודרים כלל הפירושים שבהם נתקלתי למילה "מן":

​ דוד הוא אחת הדמויות המרכזיות בתנ"ך והעיסוק בו נפרש על לא פחות מ42 פרקים בספרי שמואל א', שמואל ב' ובראשית ספר מלכים. סיפור עלייתו לכס המלוכה נפרש על פני 22 פרקים ממשיחתו למלך בסתר, בידי שמואל, דרך גבורתו בקרב עם גוליית, סיפורי המרדף של שאול אחריו ועד הכתרתו בחברון והעלאת ארון ה' לירושלים. הסיפור פותח בצו האלוהים על שמואל ללכת לבית לחם ושם למשוח מלך חדש, תחת שאול. שמואל מגיע לבית ישי ומתרשם מבכור הבנים, אליאב: "וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ׃"1 אך אלוהים גוער בו: "אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי ׀ לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב׃"2. אז מופיע דוד, צעיר הבנים. אחרי ההכרזה בדבר הפער בין מראה העיניים למראה הלב היינו מצפים לציון תכונותיו של דוד שבזכותם נבחר למלוכה אך דוד מצויין במראהו "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם־יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"3. אדמוני איננו ג'ינג'י כפי שרובנו נוטים לחשוב אלא כנראה בעל לחיים אדמדמות. תכונותיו הטובות של דוד מצויינות מאוחר יותר בידי אחד מנערי שאול: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ׃"4. נראה שדוד מהלך קסם על כל רואיו, כולם מתאהבים בו: שאול – "וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד"5, יהונתן: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃"6 וגם :"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃"7 ועוד: "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃"8 העם- "וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃"9 ומיכל- "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד"10 "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃"11. כולם אוהבים את דוד אך דוד איננו אוהב איש. בקינת דוד על שאול ויהונתן אומר דוד "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃"12. "אהבתך", לא "אהבתי אותך", לא "אהבתנו" . בניו של שאול נשבים בקסמו של דוד, עד כדי כך שהם מאבדים את יכולת השיפוט שלהם, דבר שיוליך אותם לאבדון. דווקא האב, המטורף מרוח רעה ומקנאה שאולי עודו אוהב את דוד כבראשונה אך גם רדוף ברוחו הרעה ורודף את דוד, רואה נכוחה. במנוסתו מפני שאול נקבצים אל דוד "כָּל־אִישׁ מָצוֹק", מלשון מצוקה, "כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ נֹשֶׁא"- הכוונה לנושה, כלומר בעלי חוב "וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ׃"13. דוד הופך למנהיג של חבורת פורעי חוק ואנשי שוליים. יש להניח שהסתובבו פרועי ראש וזקן וקרועי בגדים. דוד ואנשיו עברו ממקום למקום, התפרנסו משוד ומשירותי פרוטקשיין, כלומר הגנה משודדים. כך בסיפור נבל הכרמלי14 דוד תובע את חובו על שירותי ההגנה שהעניק לרועי נבל ונבל מסרב לשלם. לא מעט כריזמה, חספוס וגמישות מוסרית נצרכה בוודאי ממנהיגם של חבורת השודדים. באחת מרדיפותיו של שאול אחר דוד, במדבר עין גדי, שאול נכנס למערה כדי לסוך את רגליו, כלומר לעשות את צרכיו. באותה מערה יושבים דוד ואנשיו. הם מדרבנים אותו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ולהרוג את אויבו שאול אך דוד מסרב לשלוח ידו במשיח ה'. תחת להרוג את שאול, דוד כורת בחשאי את כנף מעילו. המפגש מסתיים בדיאלוג נרגש שמתנהל מחוץ למערה. אומר דוד: "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃"15. לא במקרה כורת דוד את כנף מעילו של שאול. לאחר כישלונו במחיית עמלק, שאול מפציר בשמואל לתת לו הזדמנות נוספת וללכת יחד להשתחוות לה' "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ׃"16. דוד מניף בידו את כנף מעילו של שאול ומצהיר שאין לו כל כוונה לפגוע בו אך תובע ממנו, ברמז המובן היטב לשניהם, את המלכות. קריעת בגד כמשל לקריעת המלכות מופיעה גם במפגש אחיה הנביא וירבעם בן נבט, המורד במלך שלמה: "וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"17. שאול מבין היטב את משל כנף המעיל, הרי זיכרון כנף המעיל הקרוע של שמואל בידיו והבשורה הנוראה על קץ מלכותו עודם צרובים בתודעתו והוא מודה "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל׃"18 ורק מבקש מדוד "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"19. שאול נכנע, לעת עתה, לגזרה על קריעת המלכות מעימו אך מבקש שכריתת כנף המעיל לא תנבא את כריתת זרעו ודוד נשבע "וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל"20. בהמשך הסיפור נמלט דוד מפני שאול ויושב בשדה פלישתים. דוד ואנשיו מתפרנסים משוד בחסותו של אכיש מלך גת. לשאלתו של אכיש, מספר דוד ששדד אזורי מדבר בנחלת שבט יהודה "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל־נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל־נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל־נֶגֶב הַקֵּינִי׃"21, בעוד שלמעשה שדד שבטים נוכריים בגבול ארץ מצרים "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי"22. אכיש מלך הפלישתים מאמין לדוד ואומר לעצמו "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם׃"23. דוד מתמרן במצב בלתי אפשרי. ליבו ביהודה אך הוא גופו בארץ פלשת. צבא הפלישתים נערך למלחמה בישראל בעמק יזרעאל ועל אף האמון שנותן אכיש בדוד, שרי פלישתים חושדים בו "וְלֹא־יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יִהְיֶה־לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל־אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם׃"24. דוד נפרד מאכיש ושב אל ארץ פלישתים. הוא פושט על העמלקים ואת השלל שולח לזקני שבט יהודה :"לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃ וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר..."25 מדוע חולק דוד את השלל עם זקני יהודה? יתכן שמטוב ליבו עשה זאת ויתכן שהוא מבסס לו תומכים בקרב זקני השבט, תמיכה שיזדקק לה בהמשך בדרכו אל המלוכה. בעמק יזרעאל מתנהל קרב עקוב מדם ודוד יושב על הגדר, ממתין. שאול, שנודע לו סופו וסופם של בניו בלילה הקודם מפי בעלת האוב, מוצא בעצמו תעצומות נפש ומתייצב לקרב האחרון. הוא מתמלא פחד גדול מקשתי הפלישתים המשיגים אותו ונופל על חרבו. אין להתפלא על האימה שאחזה בשאול לאור הנבואה על מותו שעליה התבשר בלילה הקודם. הוא ושלושת בניו מתים על הר הגלבוע. את בשורת מותם של שאול ובניו מקבל דוד מהנער העמלקי שנמלט מהמערכה. הנער מופיע בבגדים קרועים ובאדמה על ראשו לאות אבל על תבוסת ישראל ועל מות המלך. הוא מספר לדוד שהוא הוא זה שהרג את שאול ,לבקשתו. הסיפור שמספר הנער נראה מומצא לאור הפרק הקודם (שמואל א לא) בו קראנו ששאול נפל על חרבו. הנער מביא איתו את הנזר, הלוא הוא כתר המלכות ואת האצעדה- תכשיט מלכותי לקישוט הזרוע ומעניקם לדוד. הנער מביע אבלות כלפי חוץ אך ממהר ומופיע במחנה דוד מתוך הנחה שדוד ישמח על מות יריבו ואף יגמול לו. הנה הוסר המחסום ודרכו אל המלכות סלולה. דוד מביע כעס והורג את הנער שהעז לשלוח ידו במלך. מה הרגיש דוד בליבו? האם היה אדיש לכתר שהוגש לו? דוד נושא קינה על שאול ויהונתן שהיא מהשירים היפים בתנ"ך: "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃ וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃ הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים׃ אַל־תַּגִּידוּ בְגַת אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים׃ הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן׃ מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם׃ שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ׃ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן׃ אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל׃ צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃ אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה׃"26. ​ איזו שירה נפלאה. נראה שהקינה נכתבה בידי אדם בעל נפש רגישה והיא נובעת מעומק נפש מוכת יגון. האומנם? עוד לא יבשה הדיו על מגילת הקינה וכבר עולה דוד חברונה ונמשח שם למלך בידי אנשי יהודה1. דוד אינו שוכח לברך את אנשי יבש גלעד על כי קברו את שאול שאת גופתו הוקיעו הפלישתים על חומת בית שאן. נראה שדוד עושה מאמץ, כבר מראשית ימיו כמלך, להצטייר בעיני העם כממשיכו של שאול ולא כיריבו הפוליטי. ארבעה בנים היו לשאול- יהונתן, מלכישוע, אבינדב ואשבעל2. שלושת הראשונים נפלו עם אביהם בקרב ורק אשבעל נותר. בספר שמואל מכונה אשבעל בשם המביש "איש בושת" וזאת כיוון שאשבעל או אישבעל נקרא על שם ראש הפנתיאון הכנעני. מחבר הסיפור קינא לאלוהי ישראל וכינה את אשבעל בשם גנאי. הקרב על המלוכה לא מאחר להגיע :"וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃"3. עם זאת מחבר הסיפור עושה מאמץ לעדן את תיאור המלחמה על כיבוש המלוכה: עבדי אשבעל ועבדי דוד נפגשים בבריכה בגבעון ונלחמים לשם שעשוע: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ"4, אבנר, שר צבא שאול קורא ליואב ,שר צבא דוד: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃"5 ויואב משיב: "חַי הָאֱלֹוהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃"6, כלומר-אתה אבנר זה שהציע להילחם מלכתחילה ולולא הצעתך לא היינו פותחים במלחמה. עשהאל רודף אחר אבנר ואבנר מנסה להניאו מכך: "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה"7 ולבסוף הורג אותו בלית בררה: "וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל־שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו"8. דוד פתח במלחמה ארוכה על כיבוש כס המלכות, מלחמה שמתוארת באופן מרוכך, כך שדוד ממשיך להצטייר כיורש ולא כמי שלקח את המלוכה בכוח הזרוע. מדוע נטתה הכף לצדו של דוד? נראה שלאשבעל חסרה הכריזמה מהלכת הקסם של דוד והוא היה סוג של מלך בובה בידי אבנר שר הצבא כפי שעולה מהכתובים "וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃ וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃"9- בולטת הפסיביות של אשבעל אשר נלקח ומועבר וממולך מול דמותו של אבנר "וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃"10 בהמשך הדברים בא אשבעל בטענה אל אבנר ששכב עם פילגש אביו. אבנר עונה לו תשובה זועמת ואשבעל "וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃"11. אוי לו למלך שלא שולט בשריו וזכור צדקיהו מלך יהודה שרצה לשמוע לדברי ירמיהו אך פחד משריו והביא לחורבן ירושלים והמקדש. למרות רפיון ידיו, חש אשבעל שלא לחינם שכב אבנר עם פילגש אביו. מי שזוכה באשת המלך, או בנשות המלך, זוכה במלוכה. את זאת הבין שאול, מאוחר מדי, לאחר שנתן את ביתו מירב ואחריה את ביתו מיכל לדוד לאישה, את זאת הבין אחיתופל שנתן לאבשלום, בנו המורד של דוד, עצה טובה ונוראה כיצד לכבוש את המלוכה "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל־הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל׃"12, את זאת הבין אבנר שהכתיר מלך בובה וקיווה לזכות במלוכה בעצמו ואת זאת הבין גם אשבעל ולכן יצא נגד אבנר שחותר תחתיו ומנסה לגזול ממנו את המלוכה. הצעד הבא והלא מפתיע של דוד בכיבוש המלוכה הוא השבת מיכל בת שאול אשר ניתנה לפלטי בן ליש, לארמונו. לא מאהבתו את אשתו הראשונה השיב דוד את מיכל. דוד היה זקוק ללגיטימציה כממשיכו של שאול ומה טוב מלמשש את נישואיו עם בת המלך. דוד פונה לאשבעל: "תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃"13 אשבעל התמים אפילו לא חושד בכוונתו ואולי חושד אך לא מוצא בעצמו תעוזה להתנגד ובכך מחזק את יסודות מלכותו של יריבו: "וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לָיִשׁ׃"14. הנה, לא אחר מבנו של שאול השיב לדוד את אשתו, בת שאול וכאותו נער עמלקי הגיש לדוד את נזר המלוכה. כאן מופיע אחד הפסוקים המרגשים בתנ"ך: "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים"15. אהבתו של פליטאל בן ליש, איש פשוט וישר דרך, נרמסת תחת שיקולים צרים של פוליטיקאי מחושב היטב, תחת גלגלי ההיסטוריה. "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ": שני יריבים, המלך ושר הצבא, הוסרו מדרכו של דוד מבלי שהתכוון. אבנר שר צבא אשבעל שערק למחנה דוד בעקבות מריבה עם אשבעל בדבר הפילגש, נרצח בידי יואב. הכתוב יוצא מגדרו כדי להבהיר לקורא שיד דוד לא הייתה בדבר ושכל העם יודע שיד דוד לא הייתה בדבר: "וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃"16. דוד סופד לאבנר ומקונן עליו "הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃ יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ"17. ומקלל את בני צרויה: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃"18, כלומר אני מלך חסר ניסיון שזה עתה הוכתר ורחוק אני מדרכיהם של בני צרויה הסלולות בדם. גם מותו של אשבעל, בנו האחרון של שאול, הזדמן לדוד באקראי כאשר שני שרי גדוד, רכב ובענה רוצחים אותו בשנת הצהריים שלו ומגישים את ראשו לדוד. דוד מקצץ את ידיהם ורגליהם ותולה אותם על הבריכה בחברון למען ידעו כולם שיד דוד לא הייתה בדבר. האם אך במקרה הוסרו שני המכשולים העיקריים בדרכו של דוד לביסוס המלוכה? ואולי דוד איננו 'רך ומשוח מלך' כפי שהוא מתאמץ להצטייר בעיני העם אלא דומה יותר לדמות שמתאר שאול באוזני הזיפים המסגירים את מקום היחבאו באוזניו "כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא׃"19, כלומר, כפי שאמר אלי מי שאמר שדוד מתנהג בערמה. אולי רוחו של המפקד שורה על רוצחי אשבעל ושר צבאו אבנר? חוט של צדקנות והיתממות עובר לכל אורך סיפור עליית דוד למלוכה. דוד לא בחל באמצעים שיסללו את דרכו אל הכתר: מעניק מתנות לזקני שבט יהודה, עולה לחברון ושם נמשח למלך, נלחם באשבעל בן שאול על המלוכה, משיב את אשתו, מיכל בת שאול לארמון ודואג להצטייר בעיני העם כנקי כפיים על אף סדרת החיסולים שפוגעת בכל יריב המפריד בינו לבין המלכות. לקראת סוף ספר שמואל מופיעה פרשה מוזרה: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים׃"20. הכאת הגבעונים בידי שאול מוזכרת כאן לראשונה בדרך אגב. דוד פונה אל הגבעונים ושומע מפיהם שלמרות הברית שנכרתה עימם בימי יהושע21 שאול היכה בהם מתוך קנאתו לישראל. דוד שואל איך יוכל לפייס אותם והגבעונים מבקשים דם תחת דם. דוד נעתר ומוסר שבעה מצאצאי שאול: "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת־שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת־אַרְמֹנִי וְאֶת־מְפִבֹשֶׁת וְאֶת־חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן־בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי׃22 וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים׃ וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֶת־הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל־הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ־מַיִם עֲלֵיהֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְלֹא־נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה׃ וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת־אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל׃ וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית־שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת־עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים׃ וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן־בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן׃"23. איזה סיום נורא לשושלת שאול, ראש וראשון למלכי ישראל. צאצאיו מוקעים ואינם מובאים לקבורה במשך חודשים רבים (מתחילת קציר שעורים באביב ועד הגשם הראשון) ורצפה בת איה, פילגשו של שאול ואימם של שניים מהמוקעים, מחרפת נפשה כדי להניס מגופותיהם את עוף השמיים וחיית השדה. אלוהים נעתר לארץ, הגבעונים התפייסו אך דוד הפר את שבועתו לשאול "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"24. רק על מפיבושת, בנו נכה הרגליים של יהונתן שממנו לא נשקפה לו סכנה, חמל דוד. כיאה ליורש המלכות, דוד דואג לאסוף את עצמותיהם של מתי בית שאול, כולל שאול ויהונתן ולקברם בקבר קיש אביהם בנחלת בנימין. עלייתו של דוד למלוכה מזכירה את עלייתו למלוכה של המלך הורדוס שמחד מתחתן במשפחת חשמונאי כדי לקבל לגיטימציה לשלטונו ומאידך מחסל את שושלת בית חשמונאי, כולל את בניו שלו שמהם חש סכנה לשלטונו. לא נתפלא, איפוא על דבריו של שמעי בן גרא מבית שאול שמקלל את דוד במנוסתו מפני אבשלום "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל׃ הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל ׀ דְּמֵי בֵית־שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת־הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה׃"1. ההצדקה האלוהית: לאורך כל מסלול עלייתו לשלטון, מקבל דוד גושפנקא אלוהית למעשיו: הוא הנבחר על ידי אלוהים בעצמו ונמשח בידי שמואל הנביא ומיד נאמר: "וַתִּצְלַח רוּחַ־ה' אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה"2, דוד מצליח בכל דרכיו "וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ׃"3ובמנסותו מפני שאול "וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹוהִים בְּיָדוֹ׃"4, ערב הקרב האחרון מתנבא שמואל בבית בעלת האוב על מותו של שאול ובניו בקרב ונותן גושפנקא למלכות דוד "וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד׃"5. מיד לאחר נפילת שאול ובניו בקרב עולה דוד לחברון ומוכתר שם למלך בידי שבט יהודה. לעלייתו לחברון קודמת הצדקה אלוהית: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה"6, כלומר- אל יחשוב הקורא, חלילה, שדוד מנצל את ההזדמנות שניקרתה בפניו וממהר לתפוס את המלוכה, אלא ה' שלחו חברונה. לאחר שדוד משתכן בארמונו ניבא אליו נתן הנביא בשם אלוהים: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל׃ וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃"7. אפילו בפרשת הגבעונים אלוהים נעתר לארץ לאחר שבני שאול מוקעים. על פניו סיפור עליית דוד למלוכה אוהד את גיבורו המרכזי ועם זאת, כפי שהראנו, טמונים בסיפור רמזים רבים להתנהלות ערמומית ורבויה בדם. מה רצה הסופר לומר לנו? האם התכוון להעביר ביקורת על צורת תפיסת השלטון בידי דוד ולא יכול היה מפאת עינו הפקוחה של דוד או יורשיו? רמז חבוי שכזה יכול להיות כריתת מעילו של שאול, כפי שהצגנו אותו אך פרט לכך הסיפור איננו שופע רמזים חבויים שנשתלו ביד אומן. נראה יותר שהסיפור בא להצדיק את תפיסת השלטון בידי דוד. תחת ידו של הסופר היו המעשים כפי שקרו או כפי שסופרו בעל פה. זהו חומר הגלם ממנו עשוי הסיפור. הסופר לא יכול להתכחש או להתעלם מאירועים כגון רצח אבנר ואשבעל או המלחמה הארוכה בין בית דוד לשרידי בית שאול אלא רק להציגם באור שיחמיא לדוד. דומה הדבר לספר "תולדות מלחמת היהודים והרומאים" שנכתב בידי יוסף בן מתתיהו ברומא לאחר חורבן ירושלים והמקדש. בספר הוא מנציח את החורבן ההרואי של יהודה וירושלים ומציג את העם היהודי כעם שוחר שלום אשר נגרר למלחמה בידי קומץ קיצונים. הספר משמש גם כשופר תעמולה לשושלת הפלאבית שיוסף ישב בחצרה ואף נקרא על שמה 'יוספוס פליוויוס'. בתארו את שריפת המקדש, למשל, יוצא יוספוס מגדרו להצדיק את טיטוס ולהציגו כשליט נאור המנסה להציל את המקדש משריפה :"בתוך כך חטף אחד החיילים {גזיר} מן העץ הבוער, בלי להמתין לפקודה וללא חשש ממעשה כה נורא, כאילו נדחף לכך על ידי כח עליון, ולאחר שהרים אותו אחד מחבריו לנשק, השליכו אל פשפש הזהב שסמוך לו היתה כניסה מצד צפון אל הלשכות סביב להיכל....טיטוס נח באוהלו מן הקרב כאשר בא מישהו במרוצה ובישר לו {את אשר ארע} הוא קפץ {ממשכבו} וכמו שהיה נחפז אל בית המקדש כדי לעצור את האש..."8. ספרו של יוסף בן מתתיהו הוא המקור העיקרי שישנו על התקופה ועם זאת, נקל לחוש במאמץ שעושה הסופר להצדיק את פטרונו ואך פתי יאמין שהדברים אכן אירעו ככתבם. גם בסיפור עליית דוד לכס השלטון ניכר מאמץ להצדיק את צעדיו של דוד ולנקות אותו מאשמת מרד ולקיחת השלטון בכוח. הסופר כותב על האירועים ההיסטוריים בצורה שתחמיא לדוד, תוך פיזור נדיב של הצדקות אלוהיות למעשים בעייתיים כגון עלייתו לחברון והכתרתו שם למלך והרג צאצאי בית שאול בשליחות האלוהים. קופות השרצים התלויות מאחורי גבו של המלך שהם האירועים ההיסטוריים כפי שקרו וסופרו צצות ועולות מבין השורות ומטילות בסיפור עלייתו של דוד לשלטון צללים כהים. אם קריאתו נכונה הדבר מוכיח שהסיפור נכתב סמוך להתרחשותו ולא מאות שנים אחר כך והוא מספר על אירועים שאכן קרו. דפנה מאיר (אז קורן) כיהנה כמזכירה ארצית בשנים תשנ"ו-תשנ"ז (1996-1997) ​ ------------ שמואל א', ט"ז, ו'. חזרה למעלה שם, שם, ז'. חזרה למעלה שם, שם, י"ב. חזרה למעלה שם, שם, י"ח. חזרה למעלה שם, שם, כ"א. חזרה למעלה שם, י"ח, א'. חזרה למעלה שם, שם, ג'. חזרה למעלה שם, כ', י"ז. חזרה למעלה שם, י"ח, ט"ז. חזרה למעלה שם, שם, כ'. חזרה למעלה שם, שם, כ"ח. חזרה למעלה שמואל ב', א', כ"ו חזרה למעלה שמואל א', כ"ב, ב'. חזרה למעלה שם, כ"ה. חזרה למעלה שם, כ"ד,י"ב. חזרה למעלה שם, ט"ו, כ"ז-כ"ח. חזרה למעלה מלכים א', י"א,ל'-ל"ב. חזרה למעלה שמואל א', כ"ד, כ"א. חזרה למעלה שם, שם, כ"ב. חזרה למעלה שם, שם, שם. חזרה ללמעלה שם, כ"ז, י'. חזרה למעלה שם, שם, ח'. חזרה למעלה שם, שם, י"ב. חזרה למעלה שם, כ"ט, ד'. חזרה למעלה שם, ל', כ"ו-ל"א. חזרה למעלה שמואל ב', א', י"ז-כ"ז. חזרה למעלה שם, ב'. חזרה למעלה דברי הימים א', ח', ל"ג. חזרה למעלה שמואל ב', ג', א'. חזרה למעלה שם, ב', י"ד. חזרה למעלה שם, שם, כ"ו. חזרה למעלה שם, שם, כ"ז. חזרה למעלה שם, שם, כ"ב. חזרה למעלה שם, שם, כ"ג. חזרה למעלה שם, שם, ח'. חזרה למעלה שם, ג', ו'. חזרה למעלה שם, שם, י"א. חזרה למעלה שם, ט"ז, כ"ב. חזרה למעלה שם, ג', י"ד. חזרה למעלה שם, שם, ט"ו. חזרה למעלה שם, שם, ט"ז. חזרה למעלה שם, שם, ל"ז. חזרה למעלה שם, שם, ל"ד. חזרה למעלה שם, שם, ל"ט. חזרה למעלה שמואל א', כ"ג, כ"ב. חזרה למעלה שמואל ב', כ"א, א'. חזרה למעלה יהושע, ט', ג'-כ"ז. חזרה למעלה כנראה צריך להיות מירב ולא מיכל, מירב היא זו שנישאה לעדריאל המחולתי-שמואל א' י"ח,י"ט. חזרה למעלה שמואל ב', כ"א, ח'-י"ג. חזרה למעלה שמואל א', כ"ד, כ"ב. חזרה למעלה שמואל ב', ט"ז, ז'-ח'. חזרה למעלה שמואל א', ט"ז,י"ג. חזרה למעלה שם, י"ח, י"ד. חזרה למעלה שם, כ"ג, י"ד. חזרה למעלה שם, כ"ח, י"ז. חזרה למעלה שמואל ב', ב', א'. חזרה למעלה שם, ז', ח'-ט' חזרה למעלה תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שישי, פרק רביעי. חזרה למעלה

הבטחת הארץ נאמרה לאברהם מספר רב של פעמים, אבל אנחנו נתייחס לשתיים מהן. לאחר היפרדות לוט מאברהם הקב"ה מתגלה אל אברהם ומבטיח לו את הארץ. "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':" (בראשית י"ג, י"ד - י"ח)  הקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ, לו ולזרעו אחריו. אך אם נשווה זאת למה שכתוב בספר בראשית בפרק ט"ו בברית בין הבתרים, נגלה שמשהו חסר. "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:" (בראשית ט"ו, י"ב - י"ח) בברית בין הבתרים הקב"ה כבר לא מזכיר את נתינת הארץ לאברהם, אלא רק לזרעו. ויש לשאול, האם אברהם איבד את האפשרות שהוא בעצמו יזכה בארץ? צריך לומר שמשהו קרה באמצע, ולשם כך נלמד את הפסוקים הנמצאים בין שתי הפרשיות. מסע הכיבוש של ארבעת המלכים פרק י"ד מכניס אותנו למלחמה. חמשת המלכים היושבים בארץ באזור ים המלח מורדים בשלטון ארבעת המלכים המשעבדים אותם. ארבעת המלכים לא נשארים אדישים, ומגיעים מהאזור שבין הפרת והחידקל ותוקפים את כל העומד בדרכם. "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:" (בראשית י"ד, א' - ז') יש שני הסברים אפשריים לתקיפת כל העמים שבדרך. 1. כפי שראינו בתורה, כשעם ישראל ביקש מאדום רק לעבור בארצם, ללא שום דבר אחר - אדום יצאו למלחמה נגדם. יש להניח שגם כאן, ארבעת המלכים רצו להגיע לארץ במהירות כדי לדכא את המרד. העמים שעמדו בדרכם לא היו מוכנים לתת להם אפשרות מעבר בארצם, אז ארבעת המלכים פשוט כבשו אותם. 2. כפי שכתבו הספרונו, הרד"ק, הבכור שור, ועוד (על בראשית י"ד, ה'), כל אותם עמים שנכבשו היו בעלי ברית של חמשת המלכים כדי לנצח את ארבעת המלכים. (כנראה הם גם היו תחת שלטונם של ארבעת המלכים). בהמשך מתוארת לנו המלחמה עצמה, והפסד חמשת המלכים מול הארבעה. מלחמת ארבעת המלכים את החמישה "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:" (בראשית י"ד, ח' – י"ב) הפסוק האחרון שקראנו הוא קצת מוזר. "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם"? היה נכון לכתוב " וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט בֶּן אֲחִי אַבְרָם וְאֶת רְכֻשׁוֹ". למה יש הפרדה בין לוט לתיאורו " בֶּן אֲחִי אַבְרָם"? לכך מתייחסים כמה וכמה פרשנים, ובאופן הכי מפורש מצאתי את דברי הרד"ל[1]. הרד"ל[2] מסביר שההפרדה נועדה להסביר מה הייתה המטרה המיוחדת של חמשת המלכים בשבי של לוט. הסיבה לכך ששבו את לוט הייתה בגלל שרצו למשוך את אברהם למלחמה. כלומר יש לקרוא את הפסוק כך: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ"- למה? כי הוא- בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם".  יש להסביר שזה היה רצונם, משום שמצאנו בהרבה מדרשים ופרשנים שאמרפל היה נמרוד, שאברהם התנגד לכל תפיסת עולמו. (וכן ידוע כל הסיפור של אברהם בכבשן האש, ואין כאן מקום להאריך). כמובן, אברהם שומע שלוט בן אחיו נשבה בשבי, וקם ומצילו מיד ארבעת המלכים. אברהם מציל את לוט! "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו … וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:" (בראשית י"ד, י"ד - י"ז) לאחר הניצחון הגדול של אברהם, מלך סדום מגיע אל אברהם, ובפיו בקשה קצת חצופה. בקשת מלך סדום וחטא אברהם "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:" (בראשית י"ד, כ"א - כ"ד) לכאורה, אברהם יוצא פה לארג'. לא רק שאינו לוקח את הנפש, אלא שאפילו לא לוקח שום דבר מהממון ומהביזה למרות שמגיע לו - הרגע הוא ניצח מלחמה! אלא שחז"ל (לפי דעה אחת באמוראים) מבקרים את המעשה של אברהם. הגמרא[3] כותבת כך: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך."  ומסביר שם המהרש"א, שאברהם היה צריך להשאיר את הנפשות אצלו, כיוון שהיה צריך לקרבם תחת כנפי השכינה. ידועים דברי רש"י[4] "אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים". ואם כן, כאן אברהם לא קרבם, ולכן ר' יוחנן מחשיב זאת כחטא לאברהם. התמיהה על התנהגות אברהם אך כעת עולה השאלה - למה? למה אברהם שאנו מכירים כמקרב אנשים, מוותר הפעם? ובכן, עלו לי שתי תשובות בדבר: 1. אברהם מכיר את אנשי סדום, שהרי הם גרים קרוב לאזור בו התגורר. אברהם יודע שהוא לא יצליח להחזיר אותם בתשובה, כיוון שאינם מוכנים לקבל שום מוסר מאף אדם. ואנו מוצאים זאת בדברי המשנה[5]: "שלי שלי ושלך שלך- ... זו מידת סדום". ולכן, מעדיף אברהם לוותר עליהם, ולא לנסות אפילו לקחת אחריות עליהם כלל. 2. אברהם הוא איש של חסד. ויתכן לומר שחשב שהחסד הנכון לעשות כאן הוא לתת לאנשי סדום את השליטה שלהם על עצמם בחזרה (שהרי נכנס למלחמה רק כדי להציל את לוט). זה שלאברהם היתה הזדמנות לקחת אחריות על אנשי סדום, והוא החליט לוותר עליה, יכול להסביר כמה דברים. בבראשית פרק י"ח מתואר לנו שהקב"ה רוצה להשמיד את סדום, ולפני שהוא משמיד אותם הוא מספר זאת לאברהם. אברהם ישר עומד ומתחנן כמה שרק יכול, כדי להציל את כל אנשי סדום. ובפרק י"ט, לאחר הפיכת סדום, מתואר לנו שאברהם רואה את העשן שמאזור סדום. הקב"ה מודיע לאברהם על השמדת סדום, כיוון שבגלל אברהם שהפרישם תחת כנפי השכינה (כלומר שלא גייר אותם), הם עכשיו נשמדים. ברור שהם הביאו זאת על עצמם, אבל אברהם היה צריך לקרב אותם. אברהם גם אז מבין עד כמה גרוע מצבם של אנשי סדום (יש לאברהם נקיפות מצפון מכך), ולכן הוא מתפלל עליהם ומתחנן לקב"ה שלא ישמידם. לכן גם מתוארת לנו ראיית אברהם את העשן, לראות מה קרה בסופו של דבר לאנשים, שאילו היה מקרבם תחת כנפי השכינה, לא היו נענשים עד כדי כך. [6] מחזה אברהם והבטחת הבנים נמשיך הלאה. לאחר מכן, יש את מחזה אברהם, ששם הקב"ה נגלה לאברהם, ואברהם שואל את הקב"ה לגבי זרעו. "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:" (בראשית ט"ו, א' - ו') לכאורה, יש קושי בפסוקים הללו. אברם שואל "אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר", ואין תשובה מה'. לאחר מכן, אברהם חוזר ושואל "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי", והפעם הקב"ה עונה לו. מה ההבדל בין הפעם הראשונה לשנייה? הנצי"ב[7] מסביר, שבשאלה הראשונה אברהם שואל על כך שהקב"ה לא נתן לו זרע ממש. הקב"ה לא עונה, ואברהם מבין שזה בגלל שהקב"ה כבר הבטיחו שיהיה לו זרע לאחר היפרדו מלוט. לכן אברהם שואל שאלה דומה אבל שונה: העמק דבר[8]: "הן לי לא נתת זרע. לא אמר הן לא נתת זרע לי, אלא בא בזה הלשון לבאר דבריו הראשונים, דאף על גב שמאמין שיוליד בנים, מכל מקום לי לא נתת זרע, פירוש-לפי דרכי ורצוני, דכל רצוני הוא להשריש אמונת ה' ע"י זרעי, ואחר שהגעתי לימי זקנה ועדיין אין לי זרע, א"כ אפי' אוליד בסוף ימי ושנותי, הלא אך בן ביתי יורש אותי. היינו עיקר מה שיש לי בעולם היא פעולה זו, תגיע לבן ביתי ולא לזרעי, א"כ לי לא נתת זרע:"  כלומר, אברהם שואל על כך שהקב"ה עדיין לא נתן לו זרע. וכשיקבל זרע, אברהם כבר יהיה מבוגר מדי, ולא יהיה לו יותר מדי זמן לחיות כדי ללמד את בנו את דרך ה'. ואם כן היורש של אברהם בדרך ה' יהיה בן ביתו. תשובתו של הקב"ה לכך, היא שזרעו של אברהם יהיה ככוכבים. ועל כך מסביר הנצי"ב [9]: "וספר הכוכבים. לא בשביל רבוי הבטיחו כאן, שהרי כבר המשיל רבוי זרעו לעפר הארץ, אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים, ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך: אם תוכל לספר אתם. דאף על גב שיש בכל אומות העולם אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים, אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון, מה שאין כן זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון, כמו שכתוב בספר דברים (ז', ז') על הפסוק לא מרבכם מכל העמים:"  ברית בין הבתרים לאחר מכן מתוארת ברית בין הבתרים. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:" (בראשית ט"ו, ז' - כ"א) ישנו קושי בצורת הפתיחה של פרשייה זו. הקב"ה פותח ואומר "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". לכאורה, זו פתיחה לדברים שהקב"ה רוצה לומר לאברהם, אבל אין מסיים דבריו. קשה לומר שאברהם התפרץ לתוך דברי הקב"ה משני טעמים: 1. באופן כללי צריך לחכות לראות מה הקב"ה או אפילו סתם אדם רוצה, לפני שישר מתפרצים לשאול משהו. מחכים שהוא יאמר דבריו, ואז שואלים מה שרוצים. במיוחד כשמדברים עם אלוקים. 2. הקב"ה בסוף לא חוזר למה שרצה לומר. ואין הפתיחה הזאת נראית כמשהו שהקב"ה אומר ומצפה לתגובה של אברהם כמו ה"איכה" אצל אדם, כי זה לא נשמע כך. לכן חשבתי אולי לומר שמה שכתוב "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", צריך לחלק לשני חלקים. שאחד מהם הוא פתיחה, ולא שניהם. צריך לקרוא כך: • "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" - פתיחה. • "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" - תוכן דברי הקב"ה. כלומר, הקב"ה שואל את אברהם: "מה עשית?! איך ויתרת על הארץ?! התכוונתי לתת אותה לך!" בעצם, כשאברהם ויתר על האנשים, הוא ויתר גם על הארץ. שכן, הארץ נשלטת ע"י אנשיה המתיישבים בה. הקב"ה אומר לאברהם שהיתה בעיה בכך שהוא ויתר על הארץ.  זוכרים איך פתחנו? בהבטחה של הקב"ה לאברהם אחרי היפרדו מלוט. הקב"ה מבטיח לאברהם שיזכה לרשת את הארץ. בכל הסיפור של מלחמת ארבעת המלכים את החמישה היה תכנון אלוקי: 1. שאברהם ירש את הארץ כפי שהבטיח לו. 2. שאברהם ינסה להחזיר את אנשי סדום בתשובה, ובכך הם יפסיקו להיות "רעים וחטאים לה' מאוד". אם כן, כשאברהם ויתר על האנשים, הרי הוא ויתר גם על הארץ. וכך, הוא כבר לא יזכה לרשת בעצמו את הארץ אלא רק זרעו.  סיכום: למדנו את הפסוקים בפרקים י"ד- ט"ו בבראשית. ראינו שהקב"ה רוצה להעניק גם לאברהם עצמו את הארץ, אך אברהם מפספס את ההזדמנות ע"י כך שוויתר על הנפש בהצעתו של מלך סדום והשליטה באנשים היא השליטה בארץ ואברהם לא ציפה להתממשות ההבטחה של הקב"ה לרשת את הארץ באותה העת. הסברנו גם, שהקב"ה תכנן גם דרך תשובה לאנשי סדום ע"י כך שהם יהיו בהשגחתו של אברהם ואברהם ינתב להם דרך חזרה, וגם זה לא התמשמש עקב ויתורו של אברהם על אנשי סדום כיוון שאמר לעצמו שלא יקבלו את תוכחתו. לאחר הפספוס של אברהם הקב"ה מבטיח לאברהם שזרעו יזכה לרשת את הארץ ולא יהיו פיספוסים. יש עוד הרבה מה לדון במהלך זה, ויש לו קשיים מסוימים עם תירוצים שונים. מי שרוצה מוזמן לפנות אליי בפרטי! אז יאללה, שנזכה לקיום ההבטחה "מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת"!! ------------------------------------------------------------------- הערות שוליים: 1. פרשן על פרקי דרבי אליעזר חזרה למעלה 2. פרק כז אות ג חזרה למעלה 3. נדרים ל"ב ע"א חזרה למעלה 4. בראשית י"ב, ה'. דיבור המתחיל "אשר עשו בחרן" חזרה למעלה 5. אבות (ה,י) חזרה למעלה 6. שאלה למחשבה: כמובן שעכשיו יש לשאול, כיצד זה שאברהם הפרישם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, זה מידה כנגד מידה לכך שהשתעבדו אבותינו במצרים 210 שנים? וזאת אשאיר לכם לפתור. חזרה למעלה 7. בהסברו על התורה (גם בהעמק דבר וגם בהרחב דבר) חזרה למעלה 8. בראשית ט"ו, ג' חזרה למעלה 9. העמק דבר. בראשית ט"ו, ה' חזרה למעלה

במזמור קכ"ב בתהילים, ירושלים מוצגת כמוקד רב משמעות, אך יש לעמוד על שני גורמים שונים לכך: 1. ירושלים היא עיר המלוכה. 2. ירושלים היא העיר הסמוכה למקום בו בחר ה'. כעת נבחן את המזמור: (א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְ-הוָה נֵלֵךְ׃  (ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם׃  (ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו׃  (ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְ-הוָה׃  (ה) כִּי שָׁמָּה ׀ יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד׃  (ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ׃  (ז) יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ׃  (ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ׃  (ט) לְמַעַן בֵּית־יְ-הוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ׃ ניתן לחלק את המזמור למספר חלקים בצורה זו: 1. פסוקים א'-ב': העלייה לירושלים. 2. פסוקים ג'-ה': תיאור ירושלים. 3. פסוקים ו'-ט': תפילה לשלום ירושלים. בפסוקים הראשונים מתבטאת התרגשותו של המשורר בעלייה לירושלים. לא רק שהוא שמח מכך שהגיעה העת לעלות, אלא אף העמידה מחוץ לחומות ונשיאת העיניים כלפי שערי העיר חודרת לליבו. הוא משקיף אל העיר, מבחין בבניינה ובתפארתה. קשה להבין את המשפט "כעיר שחברה-לה יחדיו". המצודת דוד (על פסוק ג במזמורינו) מפרש שהתחברו אל ירושלים הרבה בנאים שעמלו בבניינה וביופיה. תוך הסתכלות על העיר, המשורר מבין שירושלים לא הגיעה לתפארתה בכדי. היה זה מאמץ משותף של אנשים רבים שעמלו עליה. לעומתו, הרד"ק (שם) מסביר שזוהי העיר בה מתחברים עם ישראל שלוש פעמים בשנה. הדובר, מגיע בתוך זרם עולי הרגל ההולכים אל בית המקדש, המקום בו שבטי ה' ממלאים את חובתם, ומודים לה'. העלייה לרגל מהווה עדות וברית לכך שעם ישראל מקיים את מצוות העלייה לרגל, ומתברך בשל כך. אך אין ירושלים רק מקום העלייה לרגל, אלא גם מקום המשפט כפי שאנו רואים גם בישעיה - "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה"(ישעיהו א, כו). נחלקו המפרשים בזהות השופטים. רש"י (על פסוק ה במזמורינו) מסביר שישנם שופטים המוציאים את משפט ה' אל עם ישראל, וישנם את מלכי בית דוד המנהיגים את העם. על פי זה, ירושלים מוצגת בתור הלב הפועם של עם ישראל. המוקד שמנהיג את העם ומאחד אותו במשפט משותף. אך אין זה מסתכם בכך, ירושלים היא המקום בו יושבים זה לצד זה הדתי והלאומי, הדיין והמלך. לאחר שהגיע אל ירושלים, והבין את משמעותה וחשיבותה, מבקש המשורר בקשה מעומק לבו: "שאלו שלום ירושלים". אין הוא מסתפק בבקשת שלום, אלא שואף הוא גם לתחושת השלווה והבטחון. בבוחנו את העיר, מייחל הוא שחיל העיר, החומה החיצונית, יישאר על עמדו, וארמונות העיר לא יופרעו על ידי מלחמה. בבסיס בקשה זו, עומדים יחדיו שני קשרים רגשיים חזקים: 1. אחיו ורעיו. ירושלים הינה המרכז של עם ישראל, פגיעה בירושלים תוביל להתפוררות המנגנונים המאפשרים חיים בארץ ישראל. 2. בית ה'. ירושלים היא המקום בו בחר ה' להשרות את שכינתו. התרגום של פסוק ג' מסביר שמדובר על התחברות ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה. אם נסקור את הפרק, נראה שיש הקבלה בין שתי קבוצות פסוקים: כאשר קוראים את הפרק הזה, יש להעלות את ירושלים בעיני רוחנו. אין לראות אותה לא כעיר המלוכה, ולא כעיר השכינה, אלא כשני הדברים גם יחד. אין לקרוא את הפרק כמתמקד בבית ה' או  בעיר המלוכה והמשפט, אלא כעוסק בחיבור בין השניים: ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. [1] [2] ​ ------------ 1. למדתי מזמור זה לאחר ששמעתי את שיעורה של אלישבע יכמן על הפרק.  חזרה למעלה 2. תגובה של צבי למאמר באתר הישן: דבר שלא שמתי לב אליו קודם הוא המשכת ההקבלה של התנועה לכיוון בית המקדש (בית ה' נלך, ששם עלו שבטים) לבין ההמצאות בעיר השלטון (עומדות היו רגלינו, כי שמה ישבו). חזרה למעלה

מספר פרשות בספר דברים עוסקות בענייני מלחמה. אחד משיאי האכזריות לכאורה היא המצווה להילחם מלחמת חורמה ביושבי הארץ הכנענים ולא להחיות כל נשמה.1 היושבים על מדוכת החינוך חששו כל כך מן ההשפעה השלילית שתהיה ללימוד פרקים אלו עד שהציעו לצנזר מתוכניות הלימודים הן את הציווי 'הנוראי' והן את ביצועו 'המזעזע' בימי יהושע. ננסה לבחון האם אפשר בדרך הפשט להבין את הדברים מבלי להיזקק לטענה המנתקת בין המוסר הטבעי שלנו לבין צו ה'. בין כנענים לבני ישראל ראשית הבה נבדוק האם יש בציווי זה ביטוי לשנאת זרים גזענית חלילה או להתפרצות מוקדמת של רוח הפשיזם. אם נדפדף מעט אחורה מציווי זה נגלה לתדהמתנו ציווי חמור יותר המופנה דווקא לאנשינו. עיר שלמה של יהודים החליטה בבחירה חופשית לעבוד ע"ז. התורה מצווה2 על חורבנה המוחלט של העיר הכולל הריגת כל התושבים, שרפת העיר באש לרבות כל הרכוש של התושבים ואיסור לבנותה מחדש אי פעם בעתיד. אמנם מי שמכיר את ההגבלות המחמירות ביישום המעשי של דיני ה'מות יומת' לאדם פרטי בתורה ואת העובדה הנגזרת מכך שעונש מוות היה נדיר מאוד אם בכלל בוצע אי פעם, יבין בוודאי שהסיכוי שדבר כזה יתממש כשמדובר בעיר שלמה הוא אפסי. התורה שבכתב מטרתה למסור לנו את ההתייחסות העקרונית והחמורה וכהשלמה לכך התורה שבעל פה מוסרת את האיזון הנכון ביישום המורכב בחיי האדם. כלל זה נכון אולי גם לעקרונות נוסח לא תחייה כל נשמה. המסקנה המתבקשת מהציווי על השמדת עיר הנידחת היא שהתורה איננה נלחמת באנשים מסוימים או בלאום מיוחד אלא באידיאולוגיה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שאנשים שהסכימו לעזוב את האידיאולוגיה האלילית ולקבל את המינימום ההכרחי הנדרש לחברה אנושית מתוקנת, עליהם לא חל הציווי. "כי תקרב אל עיר ...וקראת אליה לשלום"3 חז"ל מספרים שיהושע, טרם כניסתו לארץ, שלח שדרים ליושבי הארץ לבשר להם שהריבונות על הארץ עוברת בצו ה' לישראל. כמובן שהאופציות הרגילות קיימות. למפחדים - נטישה או בריחה ולאמיצים - מלחמה. אולם אפשרות אחרת הוצעה - הסכם שלום. התנאים הם קבלת מרות ישראל ושינוי בסיסי באורחות החיים, כלומר: מעבר מעבודת אלילים לקבלת שבעת עקרונות היסוד שהונחלו כבר לבני נח. מה שמחזק את דברי חז"ל על אופציית השלום שהוצעה הוא העובדה שהמקרא מציין שמכל עמי כנען בחרו באופציית השלום רק הגבעונים. הרוב בחרו במלחמה עקב הכבדת ליבם ע"י ה' מידיעתו את ההשפעה התרבותית השלילית של שלום זה. "לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החווי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה"4 הרוע וההשחתה מדוע אם כן מקדשת התורה מלחמה כל כך נחרצת וטוטאלית נגד העבודה הזרה הכנענית? מעללי הכנענים כפי שהם מתועדים בתורה וכפי שעולה ממצאי הארכיאולוגיה היו מצמררים לא רק עבור חברי האגודה לשלום הילד. הקרבת ילדים וילדות ושרפתם בפולחנות מטורפים לכל מיני צלמים ופסלים הייתה נפוצה מאד בכנען ויש הטוענים שכנען היא מייסדת התרבות הנוראה הזו. בנות הכוהנים במקדשי עשתורת אולצו על ידי הוריהן כחלק מתהליך הפולחן לשמש כזונות במקדשים ול'שרת' את באי המקדש. הארכיאולוג והחוקר פרופ' אולברייט מתאר את הידוע לו ממאות לוחיות שנמצאו בחפירות בכולן מופיעות האלות הכנעניות ערומות ובתנוחות פיתוי. בקטע אחד מופיעה אלה ערומה, מבוססת בדם ומשמידה אנשים תוך העפת ראשים וידיים לכל עבר.5 גם אמנת ג'נבה לא הייתה בדיוק נר לרגלי העמים הללו. המלך אדוני בזק החזיק בכלוב מתחת לשולחנו 70 'חיות מחמד' בצורת מלכים שנוצחו על ידו. קטועי אצבעות ידיים ורגלים זחלו המלכים בדימוס מנסים ללקט בפיהם את שיירי האוכל שהיו נזרקים אליהם לקול צחוקם של המסובים. כיצד היה העולם המערבי נוהג היום נוכח חברה אכזרית ומושחתת כזו, לא ברור, אך אין ספק שבעידן תקשורת לא ניתן היה להתעלם ולעבור לסדר היום מול התמונות הקשות. הנה כי כן לא מדובר בעם של איכרים תמימים או רועי צאן שלווים שמנושלים מאדמתם על לא עוול בכפם. אגב, גם כאן אין הבדל ביחסו של האל לישראל. גם כאשר ישראל השחית את דרכו ואף מנהיגיו אמצו את העבודות הזרות שהיו משולבות בגילוי עריות ובשפיכות דמים נידון הוא לגרוש אכזרי מן הארץ. רבים יודעים לצטט את פירוש רש"י על הפסוק הראשון בתורה כדי להצדיק את גירוש הגויים: "שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."6 לא כולם יודעים שמקורו של רש"י הוא דווקא דברי ה' בפי ירמיהו המסבירים מדוע נשלח נבוכדנצר לכבוש את הארץ מידי ישראל: "אנוכי עשיתי את הארץ ואת האדם ואת הבהמה אשר על פני הארץ בכוחי הגדול ובזרועי הנטויה, ונתתיה לאשר ישר בעיני.7 ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי… ועבדו אותו כל הגויים."8 אברהם מול סדום סמל לכך שלמרות היותנו בניו בחיריו של האל אין כאן שרירותיות, הוא בהנגדה של התנהגות אברהם להתנהגות סדום. התורה מעמידה את בשורת הבן שזוכה בו אברהם ובו תתממש הזכות לרשת את הארץ, בעקבות הסיפור על ברית המילה המסמלת את הריסון המוסרי של יצר העריות ובעקבות הכנסת האורחים המסמלת את מידת החסד של בעל הבית הדואג לנוודים זרים. לעומתו במקביל מאבדים אנשי סדום את זכותם לחיים בארץ בעטיו של יצר עריות רצחני ומשולל רסן המבטא גם גישה של אכזריות והתעמרות בזרים הנקלעים למקום. זאת ועוד, סדום שהגדישו את סאת הרוע נענשו מיד אולם שאר עמי כנען עדיין גרים בארץ ועם ישראל למרות ההבטחה לאברהם נאלץ להיכנס לעמדת המתנה למשך ארבע מאות שנה. חייבים לומר שהמתנה זו, מסיבות שונות, לא עברה בנעימים. העם הצעיר הממתין לארצו שועבד על ידי מארחיו המצריים ועונה, אולם על פי דברי האל לאברהם בברית בין הבתרים, אין בררה. "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"9 רק כאשר מגיעים עמי כנען להשחתה ורוע שלא מאפשרים להם את המשך שהותם בארץ נשלחים עם ישראל להקים שם מדינה תחתיהם. יחד עם זאת, כאמור מתאפשרת לכנענים אופציית שלום שמחיבת אותם לחדול מהעבודה הזרה ולקבל עליהם את שלטון ישראל. הם יקבלו לא מעט זכויות אך יאלצו לבצע משימות ממלכתיות כשרות לאומי. "לא תחיה כל נשמה"10 אי קבלה של אופציה זו על ידי עמי כנען וההיתעקשות לדבוק בתרבות הסדומניקית האכזרית והמושחתת כמוה כסירוב סדאם חוסיין לאולטימטום כוחות הברית והתעקשות להמשיך לייצר ולהישתמש בנשק אטומי ביולוגי וכימי. אם נבדוק נגלה שבתורה הציווי 'לא תחיה כל נשמה' מופיע בערי הכנעני בניגוד לערים הרחוקות שם הורגים רק את הזכרים במקרה שסירבו ליד המושטת לשלום. כוונת התורה איננה פקודת מבצע לצה"ל לעבור מבית לבית ולחסל זקנים, חולים, נשים וטף. ברגע שמורם דגל לבן דינם כעיר שנכנעה. הכוונה היא רק שאין לנהל נגד הכנענים מצור שנועד להתיש אותם עד כניעה. המלחמה בכנענים שסירבו לחדול משרפת ילדים ומהפצת אתרים מקודשים המספקים סם ושרותיי ליווי חינם, היא מלחמה טוטאלית מהירה גם אם איננה מאפשרת להבחין בין לוחמים לאוכלוסיה האזרחית. הסכנה מההדבקות בתרבות הכנענית הרצחנית והיצרית כמוה כסכנת נשק ביולוגי שקשה מאד להתגונן מפניו ללא אמצעים רדיקליים. גם בארצות הנאורות ביותר מתמודדים עם תסריטי אימה של התגוננות מפני התפשטות מחלה קטלנית גם במחיר השמדת עיר בת רבבות תושבים חפים מפשע. בנידון דידן מראש ניתנת לאוכלוסייה ברירת מחדל הוגנת וגם במהלך המלחמה ישנה אפשרות כניעה והצלה. זכות הישיבה ומה היה קורה אם בכל זאת היו בוחרים רוב עמי כנען באפשרות ההשלמה וזכות הישיבה? אכן התורה בספר שמות מדברת על תסריט שאינו עולה בקנה אחד עם 'לא תחיה כל נשמה'. (כז) אֶת־אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף׃ (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת־הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת־הַחִוִּי אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ׃ (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן־תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה׃ (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת־הָאָרֶץ׃11 כאן התורה מדברת על אימה שתגרום לנטישה וכן לאסונות טבע שיגרמו לעזיבה הדרגתית בד בבד עם השתלטות ישראל על נחלותיו. מה בפועל קרה? בתחילת ספר שופטים נשלח מלאך להוכיח את העם על כרתו ברית עם יושבי הארץ. (א) וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה מִן־הַגִּלְגָּל אֶל־הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא־אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם׃ (ב) וְאַתֶּם לֹא־תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי מַה־זֹּאת עֲשִׂיתֶם׃ (ג) וְגַם אָמַרְתִּי לֹא־אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ׃12 מדברי המלאך אנחנו למדים שישראל כרתו ברית ליושבי הארץ ולא ניהלו מלחמת חרמה נגד העבודה הזרה. ואכן סיכום תוצאות הכיבוש בספר יהושע סיכום הביניים היה: "והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה"13 כמו כן ברור מדברי המלאך שה' היה אחראי על תיק ההגירה מרצון מן הארץ כפי שהובטח בתורה וה' לא ציפה שישראל ידאגו לכך אלא רק שילחמו בעבודה הזרה המסוכנת ולא יכרתו ברית עם עובדיה. מעניין לציין שה' דאג שלא להעמיד את ישראל בניסיונות שלא יעמד בהם. גם במלחמות הגדולות לכיבוש הארץ היו ישראל לרוב בצד המתגונן. מלחמת יריחו הייתה מלחמה של ה'. בעי אמנם התקיפו ישראל אך נוצחו בקרב ראשון וניצחו במערכה השניה. מלחמת מלכי הדרום הייתה בעיקרה נגד גבעון ששיתפה פעולה עם ישראל. יהושע שהיה נאמן לעקרון שבני ברית לא מפקירים, למרות הדרך בה הושגה הברית, יוצא לחלץ את הגבעונים ומכה את המלכים. גם ההתקפה של יהושע את מלכי הצפון בשטחי הכינוס הייתה קרב הגנה נוסח מלחמת ששת הימים בה הונחתה המכה האווירית הראשונה על שדות התעופה של האויב. אוהב שלום ורודף בתוך עמנו אנו יושבים וזהו מאז ומתמיד עם רודף שלום, לעיתים אף בצורה קיצונית ומסוכנת לקיומו ומענין שתכונה זו טבועה בו מראשית הווייתו. אברהם בסכסוך הראשון שמתגלע עם לוט מציע תוכנית חלוקה והפרדה נוסח 'אנחנו כאן והם שם ושלום על ישראל'. כוחו הרב מתגלה רק כאשר הוא נאלץ לצאת עם סיירת אליעזר למבצע נועז של שחרור שבויים. הוא ובנו יצחק כורתים ברית עם אבימלך מנהיג הפלשתים באותה תקופה למרות יחסו העוין של עם זה שגזל וסתם את מקורות המים של השבט העברי ואף גרש את יצחק בשל קנאה בהצלחתו החקלאית המדהימה. בעימותיו של יעקב עם עשו ולבן הוא מבכר את נתיב הבריחה על העימות למרות כוחו הפיזי הרב. את העימות עם עשו בחזרתו לארץ הוא מנסה למנוע בעזרת מתנות נדיבות ולא מעט התרפסות מקוממת. בלית ברירה הוא נאלץ להיאבק עם האיש המסתורי במעבר יבוק ומקבל את השם ישראל. גם היציאה ממצרים נכפתה על ישראל שחלק גדול ממנו פרש את ההתעמרות המצרית כגל חולף של שנאה וחשדנות שיתפוגג כשיוכח כמה נאמנים ומסורים בני ישראל. כאשר יצאו למדבר והיה ברור שיהיה צורך בעימות צבאי עם יושבי הארץ הראו הסקרים רוב מוחלט בעד הימנעות מעימות גם במחיר חזרה לשעבוד מצרים. כל המרחם על אכזרים סופו מתאכזר לרחמנים העמים מסביב שחולשה זו הייתה ידועה להם היטב לא פעם נצלו אותה להפוך תבוסה בשדה הקרב לניצחון מדיני. אגג, ראש ארגון הטרור העמלקי, שחרבו שיכלה נשים רבות ואנשיו התפרנסו מחטיפת נשים וילדים ומכירתם בשוקי העבדים במצרים. אגג שעל פי דין תורה הגוזר מוות על חוטפים ובשל החשבון ההיסטורי הדן את עמלק למלחמה ללא פשרות היה צריך להיות מוצא להורג, זכה לרחמי המלך הראשון של ישראל שכבר ערך את השיקולים המדיניים האפשריים משיקומו של אגג והסכמים איתו. מלך ארם לאחר שהתרברב והתכוון לעבור בבתי שומרון ולקחת את הנשים לאחר הרג הגברים הפסיד בקרב ונס על נפשו. בעצת יועציו הוא מגיע מובס למלך ישראל לבקש על חייו. אחאב לא די שמכנה את הרוצח 'אחי' לוחץ את ידו ומעניק לו כבוד של נשיא כאשר הוא מסיעו ברכב השרד שלו, הוא גם מעניק לו שטחים תמורת שלום ופותח לפניו שווקים והסכמי סחר מפותחים. כאשר השלום הזה מתפוצץ משלם אחאב את המחיר בחייו על פי גזרת עליון "יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו"14 ריבוי הצווים של התורה 'לא תירא מהם'15 'לא תערוץ מפניהם'16 ו'לא תחוס עינך עליהם'17 מעיד על הקושי העצום לאלץ עם שונא מלחמה ושפיכות דמים לאחוז בחרב. גם השואה האיומה בדורנו הוכיחה באופן טרגי כמה נורא ועמוק האיפוק היהודי וכמה קשה לאלצו לפעול באלימות. אך כנושא בשורת הצדק והמוסר האלוקי חייב ישראל להיות מוכן גם לפעול נגד הרשעה הפושה בעולם ולהלחם בה בנחרצות עד כלותה. התורה מנסה לשכנע אותנו שבמלחמה נגד הרוע לא נגרר אחרי נטיותינו הטבעיות ולא נרחם על הרשעים כי הרשעים אינם מרחמים על איש ואינם מוגבלים על ידי שום מוסר או תורה. מלחמה אי אפשר לנהל בידיים כפותות, בניגוד למוסר הנוצרי הדורש מהאדם הסובל להיות 'טוב יותר' ולהיראות 'טוב יותר', מוסר התורה נוקט את הכלל 'במלחמה כמו במלחמה'. כשהאויב נוקט שיטות טרור או השמדה מותר וצריך להשיב לו באותה מטבע. הרב דוד מוריה היה אחד ממקימי נח"ת בשנת תשמ"ב (1981) ​ ------------ לדוגמא: דברים, כ', ט"ז-י"ז. חזרה למעלה ראו: דברים, י"ג, י"ג-י"ט. חזרה למעלה דברים, כ', י'. חזרה למעלה יהושע, י"א, י"ט. חזרה למעלה ו"פ אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות ירושלים 1968, עמ' 139 – 140. חזרה למעלה בראשית, א', א'. חזרה למעלה הביטוי לאשר ישר בעיני הוא ביטוי יחידאי בתנ"ך המופיע אך ורק בפסוק זה בירמיה. חזרה למעלה ירמיה, כ"ז, ה'-ז'. חזרה למעלה בראשית, ט"ו, ט"ז. חזרה למעלה דברים, כ', ט"ז. חזרה למעלה שמות, כ"ג, כ"ז-ל'. חזרה למעלה שופטים, ב' א'-ג'. חזרה למעלה יהושע, י"ג, א'. חזרה למעלה מלכים א', כ', מ"ב. חזרה למעלה דברים, כ', א'. חזרה למעלה דברים, ז', כ"א. חזרה למעלה דברים, ז', ט"ז. חזרה למעלה

כמו שכולנו1 רגילים, מיד אחרי קריאת התורה נקראת ההפטרה- קטע מהנביאים שקשור באופן מהותי (או מילולי) לפרשת השבוע שרק קראנו. כמו קריאת התורה, גם ההפטרה מוקפת ברכות- ברכות לפני וברכות אחרי. ברכות ההפטרה, אם יהיה ה' בעזרנו כבר נראה, הן סוג של סיכום של כל חלק הנביאים בתנ"ך. הברכה שלפני ההפטרה, ברכת "אשר בחר בנביאים טובים", היא יחסית פשוטה. "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים. וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וָצֶדֶק:"2. אנחנו ממש אומרים בבירור שמה שאנחנו עומדים לקרוא הוא פשוט אמירת השם לנביאיו באמת - "ורצה בדבריהם הנאמרים באמת". שהפרקים ממלכים או ישעיהו ודומיהם הם אמיתיים, הם קרו ויקרו באמת. בנוסף אנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא על שבחר בתורה, במשה ובישראל - "הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ובישראל עמו, ובנביאי האמת והצדק".שעליהם קראנו רק לפני דקה, ובכך מקשרים בין התורה לנביאים. הברכה הזו מבטאת בעצם את הקישור בין התורה לנביאים, שכוחם של הנביאים הוא מתוך תורת משה והשלמה לה. עכשיו לברכות שלאחריה. ברכת "הא-ל הנאמן בכל דבריו" מסמלת את הנבואות העתידיות שסביר שקראנו עליהן בהפטרה. "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם צוּר כָּל הָעֽוֹלָמִים צַדִּיק בְּכָל־הַדּוֹרוֹת הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה הַמְ֒דַבֵּר וּמְקַיֵּם שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶֽדֶק. נֶאֱמָן אַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵֽינוּ וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶֽיךָ וְדָבָר אֶחָד מִדְּ֒בָרֶֽיךָ אָחוֹר לֹא־יָשׁוּב רֵיקָם כִּי אֵ-ל מֶֽלֶךְ נֶֽאֱמָן וְרַחֲמָן אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָאֵ-ל הַנֶּאֱמָן בְּכָל־דְּבָרָיו". הנבואות העתידיות שעליהן מדובר הן החורבן, שעקרונית כבר התרחש, ובעיקר הגאולה שתבוא במהרה בימינו. אנחנו מביעים אמון בקדוש ברוך הוא, "צור כל העולמים, חסיד בכל הדורות, הא-ל הנאמן האומר ועושה, המדבר ומקיים שכל דבריו אמת וצדק", שיקיים את הבטחות הנביאים אלינו למרות אורך הגלות ועומק האסונות שפקדו, ולא עלינו יפקדו, את עם ישראל - "נאמן אתה הוא ה' אלוקינו ונאמנים דבריך, דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה". הברכה השנייה, ברכת "משמח ציון בבניה" היא השלמה לברכה הראשונה. "רַחֵם עַל־צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּֽינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶֽפֶשׁ תּוֹשִֽׁיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:". אמת, אנחנו מאמינים לכל דבר על האמורים על ידי עבדיך הנביאים, אבל, אם אפשר, תעשה את זה מהר. "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו". הברכה השלישית, שהיא עקרונית האחרונה (הרביעית מיוחדת לשבת וימים טובים, ולא נעסוק בה כאן), ברכת "מגן דוד" היא אולי השיא של הברכות. "שמחנו ה' אלוקינו באליהו הנביא עבדך, ובמלכות בית דוד משיחך, במהרה יבוא ויגל ליבנו, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד. ברוך אתה ה' מגן דוד". אנחנו מזכירים לקדוש ברוך הוא את הבטחתו לדוד ומקשרים בעצם בין ההפטרות הסיפוריות, שעוסקות בעיקר בבית דוד (או באליהו הנביא וממשיכו אלישע) לבין הפטרות הנבואיות, שעוסקות בעיקר בגאולה שתבוא במהרה בימינו ובבניין ציון והמקדש שיכונן בקרוב, אמן. ---------------- כל אלה שהולכים להתפלל בבית הכנסת, א-דתי. חזרה ללמעלה הערת העורכת: כל הברכות מובאות כאן בנוסח ספרד. יש הבדלים דקים מאוד בין הנוסחים, אך לפחות בנוסחים שבדקתי- אשכנז, ספרד ועדות המזרח- לא הבחנתי בהבדלים מהותיים. חזרה ללמעלה

אז היום נדבר על ספר דניאל. ליתר דיוק, על פרק מסויים בדניאל. פרק יא. פרק יא הוא פרק מאוד ארוך וקשה להבנה, והפרשנים נחלקים ביניהם מה באמת כתוב בו ומה מטרתו. מטרתי שלי היא להציג פרשנות אחת לפרק.  עכשיו נתחיל מהתחלה. דניאל הוא ילד שמוגלה לבבל לפני חורבן ביהמ"ק, ומגיע לארמון נבוכדנצר בעקבות צו המלך. הוא מתגלגל בין תפקידים בממלכה, אבל לא שוכח את דתו [1] ומאין הוא בא. כמו כן, יש לו כמה נבואות, שהיום נעסוק באחת מהן. אז נעבור לפרק י"א ונתחיל. "וַאֲנִי בִּשְׁנַת אַחַת  לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (דניאל י"א, א')- השנה הראשונה לדריווש, זהו זמן קבלת הנבואה. מתוארים שלושה מלכים, שמולכים בפרס אחד אחרי השני, ולאחר מכן, מולך מלך רביעי, שמעשיר את הממלכה עושר גדול. הוא נלחם ביוון, נגד "מֶלֶךְ גִּבּוֹר" (דניאל י"א, ג'), ומפסיד למלך יוון. המלך, לפי דעת מקרא, הוא אלכסנדר מוקדון, שלפי הידוע לנו כבש ממלכות רבות. וכך גם מתואר בדניאל: "וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ" (דניאל י"א, ג'). אבל "לא לעולם חוסן", כמו שכתוב במשלי. לאחר מותו של אלכסנדר, מלכותו נחלקת לארבעה חלקים. בהמשך מפורטים לנו שני בתי מלוכה, מצאצאי אלכסנדר: "מֶלֶךְ הַנֶּגֶב" (דניאל י"א, ה')- תלמי שמולך במצרים, ו"מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל י"א, ו')- סלווקוס הסורי. בפסוקים ז'-י"ג מתוארות לנו מלחמות בין מלך הנגב (תלמי) ובין מלך הצפון (סלווקוס), כאשר מלחמות אלו מתוארות לנו גם בממצאים הארכיאולוגים מאותה תקופה. ואז מגיע החלק המעניין. תלמי וסלווקוס מתו מזמן, ואחד מצאצאי בית סלווקוס, עולה על ארץ ישראל, "אֶרֶץ הַצְּבִי" (דניאל י"א, ט"ז) בלשון דניאל. לאיש הזה קוראים אנטיוכוס אפיפנס הרביעי. מה? דניאל מנבא לנו על סיפור חנוכה? אז התשובה היא שכן. בדיוק. דניאל, בחזון לאחרית הימים של תקופתו, מנבא על אירועים היסטוריים מפורסמים מבחינתנו. בערך כ-200 שנה לאחר הנבואה הזו, היא מתגשמת.  "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" (דניאל י"א, י"ד)- " בני פריצי עמך"- הפורצים בעם, המתיוונים. הם רוצים להחדיר יותר את תרבות יוון לעם, ונכשלים. בינתיים אנטיוכוס יוצא למלחמות באיים, על מלך הנגב, (בית תלמי), ואז חוזר לארץ ישראל, שנקראת מעכשיו "נגב" [2]. הוא מחזק את "עוזבי ברית קודש"- המתייוונים, וזה מה שקורה: "וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם" (דניאל י"א, ל"א). נשמע מוכר? בדיוק סיפור הצלם בהיכל מחנוכה. אבל פה זה לא נגמר. "וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ" (דניאל י"א, ל"ב)- החשמונאים, יודעי התורה מורדים. למרות זאת, אנחנו יודעים שהחשמונאים לא הצליחו לחלוטין במרד שלהם, ולכן הפסוק החותם מפורש בשתי דרכים: " וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים" (דניאל י"א, ל"ג.)- "משכילי עם"- החשמונאים, כמו הלווים המשכילים בנחמיה, שלאחר ימים, תקופה הם נכשלים. או שהמשכילים הם המתיוונים, שיש להם השכלה בתרבות יוון [3], והם נכשלים בהשלטת תרבות יוון על עם ישראל, והחשמונאים מנצחים, ובכך תם סיפור חנוכה המוכר. זוהי פרשנות אחת על הפרק, ניסיתי להסביר אותו ככל יכולתי. זה לא ממש היה קל.  --------------------------- הערות שוליים: 1.  כפי שאפשר לראות בסירובו לאכול מפת המלך (פרק א') או מתפילתו לה' לכיוון ירושלים (פרק ו'). חזרה למעלה 2.  זו לא פרסומת למחוז שלי. זה באמת מה שכתוב בפסוקים י"ח-ל'. חזרה למעלה 3.  קצת כמו תקופת ההשכלה במאה ה-18. חזרה למעלה