תוצאות חיפוש

בספר איוב ובספר קהלת מועלים רעיונות זהים בנוגע למשמעות האדם ולשאלת השכר והעונש. אבל שני הספרים שונים מאוד במבנה שלהם. ספר איוב הוא דיון בין איוב לרעיו (ולאליהוא) בנוגע לבעיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". נורא קל להבדיל בין הדעות השונות ומי אומר כל טענה ("ויען שם כלשהו ויאמר..."). לעומת זאת, ספר קהלת הוא תמלול המחשבות של שלמה המלך בחקירה שלו בינו לבין עצמו ("אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי" (קהלת ב', א'), "אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי" (קהלת ח', ט')).  במאמר זה אני אסקור את הטענות הזהות בין הספרים, את המסקנות שלהם, את דרך ההגעה למסקנות ואת הסיבות לשוני ביניהם. הרקע: ספר איוב מתחיל מהצגת דמותו של איוב: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכׇּל בְּנֵי קֶדֶם. וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כׇּל הַיָּמִים" (איוב א', א'-ה').   איוב הוא אדם מושלם[1], הוא תם וישר וירא אלקים וסר מרע. וחוץ מכל הדברים האלה הוא עשיר מאוד.  הכל טוב ויפה, אבל אז מגיע השטן ואומר לקב"ה שאיוב לא באמת צדיק, ושאם הוא יקבל ייסורים הוא כבר לא יהיה כזה צדיק. ה' נותן רשות לשטן לפגוע בדברים של איוב אבל לא באיוב עצמו. אז השטן עושה את זה: "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ" (שם, י"ד-י"ט). כל הבקר והחמורים שהיו לאיוב נלקח בידי ממלכת שבא, כל הצאן הרב שהיה לאיוב נשרף, כל הגמלים שהיו לאיוב נשדדו על ידי הכשדים. והכי גרוע, כל הבנים והבנות שהיו לו מתו ביחד. כל מה שהיה לאיוב כבר לא קיים יותר. אבל איוב לא מתעצבן ושובר את הכלים, אלא מכיר בעובדות ובכך שהכל מה', "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְ-הֹוָה נָתַן וַי-הֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְ-הֹוָה מְבֹרָךְ" (שם, כ"א). הייסורים ממשיכים ואיוב מקבל שחין, ובכל זאת הוא לא חטא בשפתיו.  בעקבות כל המאורעות האלה, מגיעים הרעים[2] לנחם את איוב ואז איוב מתחיל לקלל את היום שבו הוא נולד ומתחיל הדיון בין איוב לרעים. הסיפור הזה הוא הגורם לכל החקירה שבספר איוב. קהלת לעומת זאת, מגיע מרקע אחר לגמרי: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א', א')  על זה אומר המדרש: "שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לוֹ: יְדִידְיָה; קֹהֶלֶת; שְׁלֹמֹה"[3] כלומר, קהלת זה שלמה.[4] מפה אנחנו יכולים להבין שזה אדם שלא חסר לו כלום (כמו איוב בהתחלה):  "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כׇּל יְמֵי חַיָּיו. וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מל"א ה', א'-ג' ו-ו'). "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (שם י', כ"א) "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (דה"ב א', ט"ו) עד כאן מאוד דומה למקרה של איוב. אבל בניגוד לאיוב, קהלת לא יורד מנכסיו ובעקבות זאת עולות לו השאלות. אלא ממש ההפך, מתוך המצב הטוב שלו וניסיון החיים הוא מתחיל לחקור. "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכׇל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב', י"א). "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י"ג-ט"ו) הכל הבל: הטענה העיקרית של קהלת היא: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (שם א', ב'). לא משנה מה האדם יעשה, לא ישאר ממנו כלום. העולם ממשיך להתקיים איתך וימשיך להתקיים בלעדיך. אף אחד לא יזכור אותך, ומה שעשית בחיים לא משנה. יכול להיות שהיית החכם הכי גדול שקיים, שהמצאת את הגלגל, אבל בסוף אתה תמות כמו שיכור שכל מה שהוא עשה בחיים זה לקבץ נדבות כדי לשתות, ולשתות כדי לקבץ נדבות. בסוף שניכם תמותו.  "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כׇּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (שם, ג'-ז'). "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (שם, י"א). "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים פ הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (שם ב', י"ד-ט"ז). איוב, במהלך המענה הראשון לאליפז מפרט את הייסורים שלו, אחרי שהוא מפרט אותם הוא פונה אל ה' ואומר כך: "זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב. לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי. כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ. גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשׇׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי. הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי" (איוב ז', ז'-ט"ז). איוב פונה אל ה' ואומר לו שחייו הם כמו רוח, הם חולפים ברגע, הם לא שווים כלום. אחרי מותי אני לא אוכל לראות ואף אחד לא יוכל לראות אותי. אני כמו ענן שנעלם והולך, אני אלך ולא אחזור ואף אחד לא יכיר אותי. למה אתה מתנכל אלי? אני איזה משהו מסוכן שצריך שמירה? שצריך לקבל ייסורים? אני הרי כלום, רוח, ענן. די! נמאס לי מהחיים. ה' תעזוב אותי אני ממילא הבל. גם איוב וגם קהלת מגיעים למסקנה זהה: החיים הם הבל. בעקבות המסקנה הזאת איוב אומר: די! עדיף לי למות כי אני סובל ולא יקרה כלום.  קהלת בעקבות ההבנה שהחיים הם הבל, לא אומר שהוא רוצה למות. יכול להיות שאם קהלת היה במצב של איוב, אולי הוא היה מגיע למסקנה של איוב. אני לא יודע. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו: גם קהלת וגם איוב שואלים את שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". איוב שואל את השאלה הזאת בעקבות כל הרעות שקרו לו, וקהלת שואל את זה מתוך התבוננות בעולם. כשהם באים לשאול את השאלה הזאת, הם יוצאים מנקודת הנחה שהדבר התקין הוא: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ. אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו. אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכׇל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" (קהלת ח', ה'-ט'). הצורה התקינה היא שמי שמקיים מצוות, ועושה טוב יהיה לו טוב ומי שעושה רע יהיה לו רע. אבל בניגוד לציפיותיו, קהלת רואה דבר הפוך: וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל. אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע. אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י'-י"ד). אמנם הצורה התקינה היא שלצדיק טוב ולרשע רע, אבל בפועל קורה ההפך. יש רשעים שנשארים חיים הרבה זמן והם מתים מזקנה וחיים מאה שנה. ולא רק שהרשעים מקבלים את מעשה הצדיקים וחיים הרבה זמן, אלא הצדיקים מקבלים את הגמול שמגיע לרשעים. למרות שהצורה המתוקנת היא שהרשע לא יאריך ימים בכלל, זה לא קורה.  לעומת קהלת, איוב מרגיש את הבעיה הזאת ממקור ראשון.  בתשובות שלהם, הרעים עונים לאיוב תשובה פשוטה על הבעיה הזו: "אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם" (איוב ח', ד'). "וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ. וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ" (שם י"א, ד'-ה'). "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה. הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (שם ט"ו, י"ד-ט"ו). "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֺנֹתֶיךָ. כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט. לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם. וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ. אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא. עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם" (שם כ"ב, ה'-י'). הרעים לא מוכנים לקבל את הרעיון שיש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. ולכן הם מוכיחים את איוב ואומרים לו שהוא חטא, בעניין הזה הם מסכימים עם מאמר קהלת: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). אם יש מישהו שסובל זה אומר שהוא לא צדיק. לעומת הרעים, אליהוא מציע פתרון אחר: "הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ" (שם ל"ג, י"ב) "בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף" (שם ל"ד, ל"ב). "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעׇל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ. אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח" (שם ל"ה, ו'-ז'). אליהוא אומר שאיוב לא רשע, אבל כשהוא קיבל את הייסורים הוא לא היה צריך להתלונן עליהם אלא לקבל את זה באהבה. ה' הוא צודק ולכן יוצא מזה שהייסורים באים אליך בצדק. אבל ה' הוא גם עליון ואתה חושב שהרשע או הצדק שאתה עושה משפיעים על ה'? מי אמר שיש קשר בין הצדיק לטוב ובין הרשע לרוע? אליהוא מערער על הנחת היסוד של איוב, קהלת והרעים. החיפוש אחר החוכמה: אחרי שרעי איוב גמרו לטעון את טענותיהם, איוב תוקף אותם ואומר להם אין להם את כל החכמה שחשבו שיש להם. ולא רק שאין להם אותה, לאף אחד אין אותה, ואף אחד  גם לא יודע מאיפה היא מגיעה  ואיך אפשר להשיג אותה: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חׇכְמָה מִפְּנִינִים. לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה. וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כ"ח, א'-כ"ז). הוא מתחיל את ההסבר שלו בכך שהוא אומר שאת הכסף והזהב, את הברזל ואת הנחושת יודעים מאיפה מביאים. מביאים אותם ממקומות רחוקים, הולכים במקומות נדחים שאף אדם לא ראה, רק כדי להביא את הכסף והזהב, את הברזל והנחושת. לעומת זאת אף אחד גם מבני האדם וגם מהחיות ומעופות השמיים לא יודע מאיפה החכמה מגיעה. היא לא נמצאת לא בארץ ולא בים, לא בשמים ולא בשאול. אי אפשר לקנות אותה בכל כמות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ויהלומים וגבישים ופנינים שבעולם. אבל יש מישהו אחד שיודע איפה החכמה ומהי, ה'. רק ה' יודע איפה החכמה, הוא הרי רואה את כל העולם וברא אותו. ואם רוצים להגיד שאיוב לא היה בן האדם הכי חכם בעולם ואולי בגלל זה הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת, אנחנו רואים שגם קהלת אמר זאת. קהלת כאמור הוא שלמה, שהיה החכם באדם ("הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (מל"א ג', י"ב)), וגם הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת:  "כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז', כ"ג-כ"ד). עשוקים ועשירים שירדו מנכסיהם: במהלך התבוננותו בעולם הוא רואה את העשירים שירדו מנכסיהם, ועליהם הוא אומר: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כׇּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. גַּם כׇּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחׇלְיוֹ וָקָצֶף" (שם ה', י"ב-ט"ז) זה ממש הסיפור של איוב. יש איש עשיר מאוד, ואז העושר שלו נעלם בגלל איזה ביש מזל (או במקרה של איוב בגלל השטן) והוא נהיה חסר כל. כמו שהוא נולד חסר כל כך הוא גם מת חסר כל (במקביל ל"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא" פה, יש את: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א', כ"א)). אחרי שהאדם השיג את העושר והוא נעלם לו, הוא ישב ויכעס וירגוז ויקצוף[5]. שזה בדיוק מה שקרה לאיוב.  והמקרה של איוב מופיע עוד פעם. אמנם איוב הוא לא ממש עשוק כמו מי שמתואר בפסוקים הבאים, אבל איוב מרגיש שה' עשק אותו. למה הוא לקח ממנו את כל הדברים שהיו לו ונתן לו שחין? הרי הוא איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע. "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ד', א'-ג'). עדיף להיות מת מאשר להיות חי, מכיוון שמי שכבר מת לא יעשקו אותו יותר ולא יצטרך לסבול. ובכלל עדיף לא להיוולד מלכתחילה מאשר להיות חי ואז למות, כי אז אתה לא צריך לראות את כל הדברים הרעים שקורים בעולם.  המסקנה של קהלת, שעדיף לא להיוולד מאשר להיוולד, לראות את כל העוולות שבעולם ולמות. שזה עדיף מאשר להיות בחיים. המסקנה הזאת מאוד דומה לקללה שאיוב מקלל את יומו: "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי. לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי... לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ. הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר. לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז." (איוב ג', י'-י"ג ו-כ'-כ"ו). למה ה' גרם לי להיוולד?  היה עדיף לי לא לחיות מלכתחילה, מאשר לחיות ולסבול. למה ה' נותן חיים לאנשים שסובלים? לאנשים שמחפשים את המוות אבל לא מוצאים אותו, לאנשים שרק ישמחו כשהם ימותו. למה נתת לי חיים? אני רק סובל פה, אין אחד שאני לא סובל. אין לי רגע קטן של מנוחה. חשוב מאוד לציין, שאמנם המסקנות של קהלת ואיוב דומות, אבל הן שונות מהותית מכמה בחינות. בחינה ראשונה, המסקנה של קהלת היא פילוסופית. לעומת זאת, איוב אומר את דבריו בעקבות הצער והיסורים שיש לו[6], הוא בסך הכל רוצה מנוחה. עוד הבדל משמעותי הוא שאיוב אומר: "כואב לי עדיף כבר למות". ואילו קהלת אומר: "אין משמעות לחיים עדיף לי למות". המסקנה הסופית. במהלך ספר איוב, איוב מבקש מה' כמה פעמים שיתגלה אליו ויסביר לו למה הוא קיבל את כל העונשים האלה. ואכן, בסוף ספר איוב ה' מתגלה אליו ומדבר איתו, אבל לא מגלה לו מדוע הוא קיבל את כל הייסורים. במקום זה, ה' מסביר לאיוב דבר שהיה ברור לקהלת מלכתחילה: "וַיַּעַן יְ-הֹוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר. מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיׇסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו" (שם ל"ח, א'-ה'). "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ. הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ. הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (שם, ל"א-ל"ה). "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר. תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה. תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה" (שם ל"ט, א'-ג'). ה' מתאר לאיוב את כל הבריאה. מהכוכבים שבשמים ועד העפר שבארץ, מהגשם והשלג עד הים. מהאריות ועד בהמות, מהנשר ועד לויתן. ומדי פעם הוא שואל את איוב, איפה היית כשיצרתי את הארץ? מי יצר את כולה? אתה זה שמוציא את הכוכבים בשמים? אתה שולח את הברקים? וכו'. רק בפרקים ל"ח-ל"ט יש 20 פעמים את ה"א השאלה, וחוץ ממנה יש עוד הרבה שאלות רטוריות. ה' מקטין את איוב על ידי כך שהוא מספר את סיפור הבריאה. ולאיוב לא נשאר אלא להגיע למסקנה הזאת: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי. אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף" (שם מ', ג'-ד'). איוב מבין שאין לו מה לענות לה' ולכן הוא מחליט לשתוק, אחרי השתיקה ה' מתאר את בהמות ואת לויתן ואז איוב אומר את המסקנה הסופית של כל הספר: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם מ"ב, א'-ו') איוב מבין שה' יכול לעשות הכל  ואף אחד לא יכול למנוע ממנו, והוא מודה ואומר שאת כל מה שאמר הוא אמר בגלל שכל הדברים שה' אמר נעלמו ממנו והוא לא ידע. אבל עכשיו כשהוא יודע את כל הדברים האלה הוא מתחרט על מה שהוא אמר. הפרשנים חלוקים איך להבין את הפסוק האחרון, "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר". ההכרעה במחלוקת הזו יכולה להשפיע על משמעות המסקנה של איוב, כיוון שזאת השורה התחתונה של המסקנה. המצודות אומר שההשגה של האמת הזאת הייתה שווה את כל הייסורים שעברו עליו: "על כן – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך אמאס בכל הקניינים הגופים כי כמוהם כאין מול יקר ההשגה ההיא. ונחמתי – עתה יש לי תנחומין רב על הצער שהייתי בו לשבת בתוך עפר ואפר כמ"ש והוא יושב בתוך האפר (איוב ב':ח') כי הצער הזה היה סבה להשיג האמת."[7] האבן עזרא לעומת זאת, אומר שבמשפט הזה איוב מתחרט על מה שהוא אמר בגלל שהוא נבזה, שהוא עפר ואפר: "על כן אמאס – בכל דברי. ונחמתי על עפר ואפר – כי אנכי נבזה, כטעם: ואנכי עפר ואפר"[8] בפירושו, האבן עזרא מביא את מה שאברהם אומר לה' כשהוא נושא ונותן איתו על דינם של אנשי סדום: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כ"ז). אפשר לשים לב שכשאברהם אומר את הפסוק הזה הוא גם דן עם ה' לגבי "צדיק ורע לו רשע וטוב לו": "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, כ"ה). אברהם, בזכות ההכרה שהוא עפר ואפר, מצליח לעמוד בעשרת הניסיונות, אולי בגלל זה כשאיוב מכיר בעובדה שהוא עפר ואפר, הוא מקבל את כל הדברים שאבדו לו, בכפילות. לעומת איוב, קהלת הכיר מעצמו את גדולת הא-להים: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ" (קהלת ו', י') "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (שם ז', י"ג). קהלת מראש יודע שה' צודק ועושה מה שהוא רוצה ולכן הוא לא מדבר על הצד הא-להי אלא על הצד של האדם. לסיכום:  שני הספרים - קהלת ואיוב - חוקרים נושאים תיאולוגים זהים, והם מציגים טענות דומות. למרות זאת, הספרים שונים לגמרי. ספר קהלת הוא ספר שמדבר על פילוסוף ששואל שאלות תיאולוגיות ממרום גילו ועושרו.  לעומת זאת, איוב הוא ספר שמדבר על אדם שכואב לו והוא סובל ומתוך כך צפות השאלות התיאולוגיות. איוב הוא בכלל לא ספר תיאולוגיה אלא ספר שמדבר על החוויה הדתית של עובד ה' שסובל[9]. אמנם שני הספרים שואלים את השאלות מזוויות שונות, אבל שניהם מגיעים לאותה מסקנה. אללא אכבר - אלוקים גדול[10]. -------- הערות שוליים: 1. אל תתווכחו איתי על זה, לפי חלק מהפירושים מה שכתבתי נכון. חזרה למעלה. 2.  יותר רָעִים מאשר רֵעִים. חזרה למעלה. 3.  מדרש רבה על קהלת פרשה א'. חזרה למעלה. 4.  גם אם נהיה כמו המחק֫רים ונאמר שקהלת הוא לא שלמה, עדיין קהלת היה מלך בירושלים, ולא מלך עני: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כׇּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חׇכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב', ד'-ט'). חזרה למעלה. 5.  בנוסף, מוזכר "וחליו", בקהלת, כמו שאיוב חלה בשחין. חזרה למעלה. 6.  בהמשך הספר הוא יבקש מענה מה' ולא למות. חזרה למעלה. 7.  מצודת דוד על אתר. חזרה למעלה. 8.  אבן עזרא על אתר. חזרה למעלה. 9. להרחבה, צפו בסרטון הראשון של הרב משה ליכטנשטיין על איוב. שיעור בספר איוב | שיעור 1| הרב משה ליכטנשטיין |בית מדרש מחובר חזרה למעלה. 10.  תודה לוועדת הדרכה הקודמת (רחל ליכטנשטיין ויונתן אסא גן-אפיית-חלות-מעשה-קניין-הגבהה-וגלילה-רון-קובי-שבתאי-צבי-קוסטינר). על ההערות שלהם, שברוב עצלותי שיניתי את המאמר לפיהן בלי לעיין בתוכנן. חזרה למעלה.

לפני כמות זמן כלשהי- חזרנו כולנו משבת שופטים [1] וכולנו שמנו לב לחיסרון הבולט של אדם מאוד ספציפי- גדעון. אני חושב שיש הרבה מה לומר על הדמות הזו שלא נאמר, ולכן היא ראויה למאמר. ראשית: נתחיל מהרקע של ספר שופטים. לפעמים בחיים - יש מעגלים שחוזרים על עצמם, אפשר לקרוא לזה אפילו "גלגל החיים". גלגל החיים בימי השופטים הוא: 1. בני ישראל עושים את הרע. 2. הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם. 3. הם מתפללים. 4. ה' שולח שופט שיושיע אותם. 5. ותשקוט הארץ (לרוב היא שוקטת ארבעים שנה). ואז הגלגל חוזר על עצמו. [2] אבל נשים לב לעוד משהו: במהלך הספר יש התדרדרות רוחנית אצל בני ישראל [2 וחצי]. עכשיו נראה את המעגל הזה אצל גדעון. השלבים הראשון והשני- בני ישראל עושים את הרע, הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'." (שופטים ו', א'-ו') יש בפסוקים האלו דבר מאוד מוזר. כשאנחנו פוגשים את אויבי ישראל, המגמה היא לרוב שליטה והשתלטות על משאבים. אבל פה המגמה הבולטת היא דווקא השמדה. שנאמר: "וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ" וכן: "לֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" והכתוב מסיים ב"וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ". (שם) בניגוד לשאר העמים שאנו מכירים - פה הם מנסים ממש להשמיד את ישראל שנאמר: "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד". (שם) נשאלת השאלה: מה מיוחד דווקא באויב זה? בני קדם, מדין ועמלק אינם מעוניינים בשליטה. בניגוד לפלישתים או לארמים שמעוניינים להתיישב, למלוך ולשלוט, השבטים הנ"ל הינם שבטים פראיים אשר מתפרנסים משוד וביזה. העמלקים הם חסרי יכולת חקלאית וניזונים מגידולים, תבואה וצאן של אחרים. בני קדם אלו הם שבטים בדואים חסרי נחלה [3]. אבל המדיינים- הם המעניינים ביותר. למדין דווקא יש נחלה והיא אפילו די רחוקה. ולכן נשאלת השאלה: מה הם עושים פה? התשובה נמצאת בקוראן, איך לא? בקוראן המדיינים מוזכרים כשבט עיפה [4] וכן בכתבי המצרים המדיינים מופעים בשם "שסו" שתרגומו המילולי הינו: "מטיילים ברגל" משמע- נוודים. ומפה נובעת ההבדלה בין השבטים הנ"ל לשאר האויבים. בניגוד לאויבים אחרים אשר יושבים בערים ומעוניינים ליהנות ממשאבי המדינה המשועבדת, השבטים הנ"ל אינם מעוניינים ברכוש- הם באים, בוזזים והולכים. [5] השלב השלישי- הם מתפללים: "וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן. וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי." (שם, שם, ז'-י') בשלב השלישי בני ישראל מקבלים תוכחה מה'. התוכחה היא דוגמא מושלמת להתדרדרות אותה בני ישראל חווים. בפרק ב' בני ישראל מקבלים תוכחה דומה [6] ובסופה בני ישראל בוכים. במקרה שלנו, בני ישראל פשוט לא עושים כלום. השלב הרביעי- ה' שולח שופט שיושיע אותם: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן." (שם, שם, י"א) [7] משהו מוזר לי בפסוק, המלאך מגיע ואז… לא עושה כלום, הוא פשוט יושב. למה? ככל הנראה הוא מחכה שגדעון יסיים לחבוט את החיטים. ורק אז המלאך ניגש אליו. "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." (שם, שם, י"ב) וואו! איזו ברכה! מי לא היה מת לברכה כזו? בטוח גדעון מחזיר לו באיזו ברכה יפה בחזרה [8]. גדעון מחזיר לו ככה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן." (שם, שם, י"ג) אתם מכירים את זה שאתם נמצאים בבית, מגיעים לסלון ואומרים לאמא שלכם: "בוקר טוב!" והיא עונה: "זה בוקר טוב? זה היה יכול להיות בוקר טוב אם היית מפנה אתמול מדיח כמו שביקשתי!" [9] אז זה מה שגדעון עושה למלאך. אגב, אנקדוטה מעניינת בעניין. לפני כמה פסוקים ה' כעס על זה שבני ישראל עזבו אותו, מבחינתו של גדעון, המצב הוא בדיוק הפוך. ה' הוא זה שנטש את בני ישראל, ולא להיפך [10]. "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ." (שם, שם, י"ד) ואז ה' פונה אל גדעון בעצמו. הסיבה שה' פונה אליו בעצמו- זה כי גדעון כועס, הוא זועם על ה'. וה' אומר לו: "בכוחך זה" - מה זה הכח? הכעס! קח את הכעס שלך ותתעל אותו לטובת בני ישראל [11]. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי ה' בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי." (שם, שם, ט"ו) תשובה קלאסית! בואו נבהיר משהו כאן ועכשיו, אם ה' בוחר בכם- תצטנעו! [12] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד." (שם, שם, ט"ז) ואז גדעון מגיע… ומבקש אות! חצוף! הקב"ה מדבר איתך! הוא ולא מלאך! הוא ולא שרף! הוא ולא גידי גוב! הוא ולא הבבא סאלי! הוא ולא יו''ר נח"ת! [13] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי." (שם, שם, י"ז) ברור שהוא מדבר איתך! מי עוד ידבר איתך? מופסה?! "אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ." (שם, שם, י"ח) אם יש משהו שאני בטוח בו, זה שהמלאך אוהב לשבת. תחביב. "וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ" (שם, שם, י"ט) אמרנו בהערה 7 שגדעון מגיע ממשפחה ממעמד גבוה [7]. בני ישראל אכלו במדבר כל אחד עשירית האיפה [14]. במילים אחרות - גדעון מגיש לו אוכל שמספיק לעשרה אנשים וגדי ומרק. דבר שרק תורם להנחה שגדעון מגיע ממשפחה עשירה [15]. לאחר הסימן גדעון בונה מזבח לה', ואז ה' מצווה על גדעון לנתץ את העבודה הזרה שבביתו. "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת [16]. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה." (שם, שם, כ"ה-כ"ז) גדעון לוקח איתו אנשים ועושה בלילה את מה שה' ציווה אותו. למה בלילה? כי הוא מפחד. "וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה." (שם, שם, כ"ח-כ"ט) איי איי איי, הלשינו עליו… כנראה הם לא שמעו מה קורה למלשינים [18]. ואז אבא שלו מגן עליו - והסיפור נחתם במילים: "וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ." (שם, שם, ל"ב) ואז מתארגנים למלחמה. רוח ה' לובשת את גדעון. ולמלחמה מצטרפים שלושה שבטים [19] והכתוב נותן אשלייה שעוד שנייה גדעון נכנס ברעים ומנצח ואז.... הוא לא הולך למלחמה. שוב הוא מסתייג. והוא מבקש עוד סימן. שוב. [21] כאילו… באמת… אחי… קיבלת כבר אותות! ואתה גם אמרת בעצמך שאתה מבין שמדובר בה'. אתה הולך ברחוב כולם קוראים לך ירובעל ומזכירים לך את המעשה… למה אתה צריך אותות? אבל ה' נותן לו את האותות שהוא ביקש והוא משתכנע. "וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד [22] וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי." (שופטים ז' א'-ב') במילים אחרות ה' אומר: תקשיב… יש יותר מידי אנשים, הם עלולים לחשוב שהם הצליחו בזכותם ולא בזכות הנס. אז מה עושים? סינון! [23] "וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ." (שם, שם, ג') אבל זה עדיין יותר מידי. אז מה עושים? עוד סינון! בסינון השני עושים להם את מבחן שתיית המים המפורסם [24]. נשאלת השאלה, למה הכורעים לא ראויים והמלקקים כן? מדרש ידוע אומר [25] שהם כרעו מפני שהיו רגילים לכרוע לעבודה זרה. ואז גדעון יורד למחנה האויב לשמוע מה הם אומרים, ו… הוא מבין שהוא הולך לנצח. [26] "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים." (שם, שם, ט"ז) עכשיו בואו נדבר אסטרטגיה. למה הוא נותן להם שופרות? התשובה היא כמובן כי שופרות עושה רעש! ורעש זה מבהיל! אני יודע מה אתם בטח חושבים, אריאל! זה גאוני! מאיפה הוא למד לעשות דבר חכם כל כך? והתשובה היא כמובן - ממלחמת העצמאות! [27] "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן." (שם, שם, י"ז) יא אללה! איזה מלך! מנהיג עולם! אני כל כך מקווה שהוא לא יגיד איזה משפט מטומטם ויהרוס את הכל. "וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שם, שם, י"ח) יש לי שאלה, אתם מכירים את זה שמישהו אומר משהו, ואז אתם אומרים לעצמכם: "אומייגד, אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו"? אז זה! אומייגד! אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו!!! "וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן"?! אתה אשכרה שמת את עצמך ואת ה' ביחד?! תנו לי רגע לקחת נשימה עמוקה ולהסביר. אנחנו לא מכירים בתנ"ך סמיכות של שם ביחד עם שם השם. אין אדם בתנ"ך ששמו ראוי להיזכר ביחד עם ה', חוץ מפעם אחת- בשמות י"ד ל"א כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו." מיד אחרי הסמיכות של שניהם יש לנו הסתייגות. בניגוד לגדעון שמצמיד את שניהם יחד ללא כל הסתייגות. ואז יש לנו מלחמה - ומה מסופר לנו? "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה" (שם, שם, כ"ב) מי דואג לזה שהם יתקעו חרבות אחד בשני? ה', לא גדעון. גם הכתוב מסתייג מהסמיכות של שניהם. "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן. וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן. וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שם, שם, כ"ג-כ"ה) המלחמה ממשיכה ומסתיימת, שבט אפרים מסיימים את המלאכה. ואז שבט אפרים כועסים על גדעון שהוא לא קרא להם לקרב! אבל גדעון מפצה אותם במילים, הוא מסביר שהמלאכה שלהם טובה פי כמה מהמלאכה שלו [28]. נעמוד על דבר מקסים פה, ראינו את הכעס של גדעון בהתחלה, גדעון הוא אדם שאכפת לו מהעם. גדעון מפצה אותם מכיוון שאכפת לו מהם והוא לא רוצה להיגרר למלחמת אזרחים. אבל אז הוא הורס את זה. גדעון הולך לסוכות ולפנואל ומבקש עזרה, אך הם מסרבים והוא מאיים (שם, ח', ד'-ט'). ופה הוא בעצם נכנס למלחמות אישיות שלו. וכן לבסוף הוא מתנקם. ומפה עד סוף הפרק יש לנו דו-שיח מדהים בין גדעון לזבח וצלמנע. "וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי ה' לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם. (שם, שם, י"ח-י"ט) גדעון מגיע ושואל: תגידו, איפה האנשים שהרגתם בתבור? והם אומרים לו: וואלה, הם באמת היו דומים לך. ואז הוא עונה: כן, זה אחים שלי… פתאום מתגלה לנו סיפור צדדי שלא ידענו, מעין סיפור שלא הוזכר בעלילה. מסתבר שהרעים הרגו את אחיו של הגיבור, ולא סתם אחים לנשק או ידידים- שהרי אמרנו שלגדעון אכפת מהעם. הכתוב מדגיש שמדובר באחיו בני אימו. כלומר אחים ממש. [29] השלב החמישי- "ותשקוט הארץ": לאחר שגדעון סוגר חשבון עם רוצחי אחיו, העם מבינים שגדעון ראוי לשפוט ולהנהיג את העם ולכן הם מבקשים ממנו לשלוט בהם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם." (שם, שם, כ"ב-כ"ג) נפלא! מקסים! הוא מתקן את עצמו ואומר את הדבר הנכון. הוא אומר, לא אני אמשול! ה' ימשול! איזה יופי, אפשר לסיים פה, אחרי שסוף סוף גדעון עושה דבר טוב ולא הורס את זה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ." (שם, שם, כ"ד-כ"ז) ואז גדעון הורס את זה. הוא אומר: תראו… אני לא אהיה מנהיג… אבל תנו לי כסף! [30] "וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן. וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ. וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ. וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ. וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי." (שם, שם, כ"ח-ל"ב) ופה יש דבר מוזר. גדעון אמנם לא רוצה למלוך, אבל ההתנהגות שלו מאוד דומה לזו של מלך - יש לו נשים רבות ופילגשים. יש לו 70 בנים, והוא קורא לבנו אבימלך. אני ארצה לטעון טענה חצופה - אתם מוזמנים לכעוס עליי בווצאפ (053-5307503) - זה אפילו ישמח אותי אם קראתם עד לפה [31]. אני ארצה לטעון שסיפור גדעון, אם נקלף ממנו את כל השכבות המורכבות שלו, את כל ההקבלות לסיפורי התנ"ך האחרים ואת החשיבות הלאומית שלו - יש לנו סיפור קלאסי על נקמת דם ותו לא. לילה טוב אהובים 3> ------------------------------------------------------------ 1. אין לי מושג מתי יפרסמו את המאמר הזה, אבל הוא נכתב אחרי שבת שופטים. הערת מערכת: אנחנו מתנגדים לחלוטין לכמות הערות השוליים שיש פה. כשביקשנו מאריאל לכתוב מאמר לא ציפינו לכזאת כמות. אל תלמדו מאריאל בעניין כמות הערות השוליים!!! הערכת המחבר על הערת המערכת: חכו חכו, עוד תבוא נקמתי, עוד לא ראיתם למה אני מסוגל. הערת המערכת על הערת המחבר על הערת המערכת: אין לנו בעיה, תהנה לכתוב את המאמר הבא. אנחנו רק מבקשים שהוא יהיה למזלג, אותו אנחנו לא מעלים ואז הערות שוליים הם מותק של דבר. חזרה למעלה 2. בשופטים ג', ז'-י''א ניתן לראות דוגמא מושלמת. חזרה למעלה הערה 2 וחצי. הספר מתחיל בעתניאל ואז אהוד בן גרא, דבורה (ניתן לראות שבימיה בני ישראל אינם הדוקים כפי שהיו בימי עתניאל), גדעון (מעין מעמד ביניים - עליו נדבר עוד), יפתח (מצבו די מזעזע בגדול), שמשון (פרא אדם) ואז הספר נחתם בסיפור פילגש בגבעה. חזרה למעלה 3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%A7%D7%93%D7%9D חזרה למעלה 4. והרי עיפה הוא בן מדין שנאמר: "וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה." (בראשית כ"ה, ד') חזרה למעלה 5. כפי שאמר יוליוס קיסר: והגעתי וראיתי ובזזתי וצילמתי והעלתי לאינסטה ונדקרתי על ידי ברוטוס (הבהרה: הוא לא אמר את זה). חזרה למעלה 6. "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'." (שופטים, ב', א'-ה') חזרה למעלה 7. לא חשוב למאמר, אבל רש"י מפרש פה: "וגדעון בנו, אביו היה חובטן והוא כוברן, אמר לו, אבא זקן אתה ואם יבאו המדינים לא תוכל לנוס, לך אתה ואני אחבט" דבר מעניין רואים פה. ניתן לראות שגדעון מסתיר את החיטים כי צריך להסתיר אותם מפני המדיינים כי המצב בכי רע. אבל יחד עם זאת, המצב בכי רע ולגדעון עדיין יש חיטים. דבר שמראה דווקא על מעמד גבוה. חזרה למעלה 8. לצורך השוואה: "וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'." (רות, ב', ד') חזרה למעלה 9. מה? זה לא קורה לכם? רק לי? אז לא משנה… חזרה למעלה 10. בנוסף, בהמשך ניתן לראות כי בבית של גדעון עובדים עוד סוגי עבודה זרה, דבר שהוא נוראי מבחינת ה', אבל גדעון לא מקשר בין העבודה הזרה לעזיבתו של ה'. חזרה למעלה 11. מצודת דוד מפרש: "בכחך זה- רצה לומר, בכח זה הזכות אשר למדת סניגוריא על ישראל, תוכל להושיעם" מצודת דוד על שופטים ו', י"ד. חזרה למעלה 12. ניתן לזהות את אותה הסתייגות אצל משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות ג', י"א) וגם אצל שאול: "וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה." (שמ"א ט', כ"א) חזרה למעלה 13. הוא ולא ועדת הדרכה! הוא ולא יהורם גאון! הוא ולא חנן בן ארי! הוא ולא הרב מדן! (אני חושש שזה ימשיך הרבה זמן) הוא ולא אשר בן אבו! הוא ולא פרופסור מקגונגל! הוא ולא שמוליקיפוד! הוא ולא סטטיק! וכו' וכו'. חזרה למעלה 14. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא." (שמות ט"ז, ל"ג-ל"ו) חזרה למעלה 15. נתקלתי במאמר שאמר דבר דומה והביא את החידוש הנ"ל ממאמר שנכתב ע"י יחזקאל קויפמן, אך אני לא עיינתי במאמר. חזרה למעלה 16. כפי שנאמר בהערה 20. חזרה למעלה 17. סורי על התיזוזים- התכוונתי הערה 10. 18. ביטוי עממי אומר: snitches get stitches חזרה למעלה 19. "וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם." (שופטים ו', ל"ה) חזרה למעלה 20. עיין הערה 17. חזרה למעלה 21. * קולות של אנחת ייאוש *. חזרה למעלה 22. למי שלא מבדיל בין הקיבוצים עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד- תזכרו שעין חרוד איחוד הוא משופץ ועין חרוד מאוחד עבר שיפוץ. חזרה למעלה 23. סינון זה כמו סינון סטטוס- רק בלי החלק של הסטטוס. חזרה למעלה 24. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם." (שופטים ז', ד'-ו') חזרה למעלה 25. נאמר גם ע"י רש"י על פסוק ה' וגם ע"י הגננת שלי - אכן קושיא מי קדם למי. חזרה למעלה 26. "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן." (שופטים ז', ט"ו) חזרה למעלה 27. במלחמת העצמאות ארגון ההגנה היה דל במשאבים והוא פיתח תותח מרגמה שהיה לא מדויק בלשון המעטה ולא יכל לירות לטווח רחוק. אבל הוא עשה רעש ממש חזק והבהיל את הערבים ובמקרים רבים הערבים פשוט נטשו את עמדותיהם. שמו של התותח: ה"דוידקה". 28. "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה." (שופטים ח', א'-ג') חזרה למעלה 29. יש ויכוח לגבי מתי זה קרה כרונולוגית, יש שיאמרו שזה קרה טרם הסיפור וזו הסיבה לכעסו של גדעון, אך זה לא מסתדר עם הפשט (וגם לא מסתדר לי באופן אישי). ויש שיאמרו שזה קרה לפני האותות השניים ומותם זו הסיבה לכך שגדעון ביקש את האותות (דעת מקרא). חזרה למעלה 30. למיטיבי לכת: ישנה הקבלה בין הפסוקים הנ"ל לפסוקים של חטא העגל, צריך עיון. חזרה למעלה 31. אם כבר אנחנו פה, אני מקווה שנהניתם ואני אשמח להתנצל על כל הבדיחות הלא מוצלחות, המאמר נכתב בשעת לילה מאוחרת. הערת המערכת: סוף סוף נגמר הסיוט הזה. אבל תלמדו ממנו בשימוש בהערות שוליים, הכמות גדולה בהרבה מהמומלץ, אבל השימוש בהערות שוליים להרחבות ולקצת שטויות הוא מדהים. (מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת הכותב על הערת המערכת: לא ללמוד ממני כלום, לא רק את הקטע של ההערות שוליים - אלא גם את הקטע של לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס. (לא מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: דווקא לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס זה משעשע ומאוד נחמד, מבחינתנו תעשו את זה כמה שיותר (כמובן שזה דורש מכם לכתוב מאמרים לכפית) אנחנו מבטיחים לכם שאם תריבו איתנו אתם תשתעשעו מזה ואולי גם הקורא כשיקרא את הדו-שיח הזה. הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: סבבה מבחינתי, וכן! אנשים! תכתבו לכפית! אגב… כתבתי גם דבר תורה וגם מאמר, זה אומר שאני מקבל שתי כפיות שוקולד או שאין כפל מבצעים? הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: אנחנו מעדיפים להשאיר את המידע הזה חסוי כדי שלא יבואו אלינו בתלונות. חזרה למעלה.

מלחמה עכובה [1] מדם (שלא נלחמים בה). בדברי הימים מתוארת מלחמה קשה מאוד בין ממלכת יהודה לאויביה: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כׇּל יְהוּדָה. וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכׇּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה'. וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה. וַיֹּאמַר ה' אֱ־לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב... אֱ־לֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפׇּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. וְכׇל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם". (דבה"ב כ', א'-י"ג) האויבים של ממלכת יהודה מגיעים לעין גדי מעמון, מואב והר שעיר [2]. המון רב של אויבים, שחונים בחצצון תמר [3]. יהושפט מפחד, הולך לדרוש את ה' וקורא צום על כל יהודה. העם מתקבצים בחצר החדשה בבית המקדש ויהושפט עומד לפניהם ונושא תפילה. הפרק ממשיך: "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כׇל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא־לֹהִים. מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם" (שם, י"ד-י"ז). ואז, יחזיאל בן זכריהו מן בני אסף מתנבא ואומר לעם לא לירא, וגם – לא להילחם: "לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם [4]" (שם, י"ז). האויב יושמד בלי לחימה בכלל, אפשר לחזור הביתה. ובאמת: "נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה. וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא" (שם, כ"ב-כ"ה). יש מהומה גדולה והאויבים משמידים אחד את השני. כשיהודה מגיעים למלחמה האויבים כבר מתים, ונשאר רק לבזוז את השלל. המלבי"ם [5] מקשר בין המלחמה הזאת לפרק פ"ג בתהלים [6], מזמור תפילה לתבוסת האויבים. "שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱ־לֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ־ל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אׇהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה" (תהלים פ"ג, א'-ט'). "מזמור לאסף" – לפי המלבי"ם, הכוונה כנראה ליחזיאל בן ברכיהו הלוי מן־בני אסף, הנביא מדברי הימים כ'. האויבים נועצו יחד וכרתו ברית להכחיד את ישראל. אגב, לפי הקישור הזה מובנת גם ההודעה המוזרה שנמסרת ליהושפט על "המון רב מעבר לים מארם" [7]. האויבים הם לא רק מעמון מואב והר שעיר, אלא גם מגבל וצור שבלבנון, ואפילו מאשור. המזמור ממשיך לתאר את קללתו של המשורר, שהאויב יושמד כמו מדין וחצור בספר שופטים. ועכשיו מגיע החלק הרלוונטי, הקללה השנייה של המשורר – "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ. כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם" (שם, י"ד-ט"ז). התרגום מבאר: "אֱ־לָהִי שַׁוִי יַתְהוֹן הֵיךְ גִלְגְלָא דְמִתְגַלְגַל וְאָזֵל וְלָא נְיָח בְּמִדְרוֹן, וְהֵיךְ קַשָׁא קֳדָם זַעֲפָא" [8]. ובתרגום חופשי: א־לוהי, תעשה אותם כמו גלגל שמתגלגל במדרון, והולך ולא עוצר, וכמו קש לפני רוח חזקה. התרגום, וכך גם מפרשים רבים, מפרשים "גלגל" כמו הדבר העגול הזה ששמים מתחת למכוניות. בפסוקים יש הקבלות ברורות: אֵשׁ ולֶהָבָה, תִּבְעַר ותְּלַהֵט, תִּרְדְּפֵם ותְבַהֲלֵם, סַעֲרֶךָ וסוּפָתְךָ. לעומת זאת, קשה להבין מה ההקבלה בדיוק בין "קַשׁ" ל"גַּלְגַּל". עוד פירוש מוזר, שלא מסתדר עם ההקבלה הנ"ל היא של ראב"ע: "שיתמו כגלגל – נוסף הגימ"ל, כי הוא "כאשר יבער הגלל" [9]. גלגל=גלל. דבר ראשון, איכס. ודבר שני, לא נראה לי שגללים מתעופפים ברוח. קוצים מורכבים לזיהוי. בנבואת הזעם של ישעיהו על דמשק, הוא מנבא על מלך אשור: "לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה." (ישעיהו י"ז, י"ג) גלגלים של מכוניות לא מתגלגלים להם ברוח [10]. הפירוש הוא שהגלגל הזה הוא צמח יבש (במקביל ל־"קש" ול־"מוץ הרים") שמתגלגל לו ברוח. רש"י על תהילים פ"ג י"ד מסביר: "שיתמו כגלגל וכקש הנדפים מפני רוח. ומהו גלגל? הוא ראשי קוצי השדה שקורין קרדונש, וכשמגיעין ימי החורף ניתקים ונשחתים מאליהם ופורחים מעט מעט ודומה אותו הניתק מהם כמין גלגלי אופן עגלה והרוח מוליכתן". פירוט נרחב יותר על ה"קרדונש" אפשר למצוא ברש"י על ישעיהו י"ז, י"ג. "וכגלגל – הוא מפרח הקוצים שקורין קרדונש, הדומין לאותן שגוררין בהן בגדי צמר ואינן קשין, ובהגיע סמוך לסוף הקיץ הן מתנפצין מאיליהן והרוח מפזרתן. ואותו הניפוץ עשוי כמין גלגל עגלה, כמין העין באמצע, וחמש זרועותיו סביב לו" הרמז הראשון לזיהוי הקרדונ"ש של רש"י זה שקרדונ"ש הוא סוג של קוץ. רש"י על שבת קמ"ד ע"ב מפרש: קוצים – קרדונ"ש [11]. המילה קרדונ"ש (צורת רבים של cardon) [12] בצרפתית עתיקה היא צאצא של cardō הלטינית – צמח קוצני. באנגלית, המילה בצרפתית עתיקה (cardon) הושאלה למילה cardoon = קִנְרֵס (צמח דומה לארטישוק רק שהוא קוצני). בארץ נפוץ הקנרס הסורי (Cynara syriaca) [13]. הזיהוי של ר' יהודה פליקס [14], הוא הצמח Gundelia tournefortii L. - עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל (שקיבל את שמו מהפסוקים האלה), בערבית נקרא הצמח – عكوب [15]. העכובית היא צמח חד־שנתי, קוצני, ממשפחת המורכבים [16]. הצמח פורח באביב. כשהזרעים מבשילים, הצמח ניתק ממקומו ומתגלגל ברוח והזרעים מתפזרים. התיאור הזה של הצמח מסתדר עם התיאור של רש"י ועם תפילתו של יחזיאל מן בני אסף "שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ". העכובית מוזכרת בספרות חז"ל, כמעט תמיד עם הקנרס [17]: אבל מתקנין את הקונדס (קונדס = קינרס) ואת העכביות [18]. דוגמא נוספת: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ – קוֹץ, זֶה קַנְּרִים, דַּרְדַּר, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין, קוֹץ, אֵלּוּ עַכָּבִיּוֹת, דַּרְדַּר, זֶה קַנְּרִים, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה דָּרִין דָּרִין" [19]. אתם רואים, אפילו חז"ל לא סגורים על האם הקרדונ"ש הזה הוא קנרס או עכובית. לסיכום: ראינו מלחמה מול המון אויבים מכל מיני ממלכות, תפילה של יהושפט ואת חזונו (ותפילתו, בתהילים פ"ג) של יחזיאל מן בני אסף. "אֱ־לֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ" (תהלים פ"ג, י"ד). הפירוש של הפסוק לפי ההבנה של רש"י (ושל י. פליקס) היא לצמח קוצני (ולא ל"גלגל" בעברית של ימינו), שנעקר ממקומו ומתגלגל ברוח. ממש "כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ" (ישעיהו י"ז, י"ג). הצמח הזה הוא ככל הנראה עכובית הגלגל – קוץ ממשפחת המרוכבים שמתאים לתיאור של רש"י. שתזכו שאויביכם יהיו כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה. להרחבה - תיאור הצמח. הפרח של העכובית הוא תפרחת מורכבת – תפרחת של המון קרקפיות קטנות, שבעל אחת מהן יש 5-7 פרחים (אבל רק הפרח האמצעי בכל קרקפת יהפוך לפרי). הפרחים בצבע ארגמן מבחוץ וצהובים מבפנים. הפירות הם זרעים מעוצים (עשויים מעץ) קוצניים. מן העכובית הורכב, לפי אחת המסורות, כתר-הקוצים שחבש ישו הנוצרי כשצלבו אותו [20][21]. הפלאחים הערבים מבשלים את הצמח עם בצל ובשר [22]. ברפואה העממית ממליצים לבשל 100 גרם עלים וגבעולים בליטר מים כדי לרפא מחלות כבד, יש לשתות 3 כוסות מהמרתח בכל יום. לטיפול בבחילות, בסחרחורות, באלרגיה ובלחץ דם נמוך מומלץ להכין תה מהזרעים - 5 כוסות ביום. לדעתי האישית, תה כזה רק יעצים את תחושת הסחרחורת [23]. אגב, הייתי בסוכות בטיול במדבר יהודה (ליד כוכב השחר) והיו שם המון עכוביות אז ליקטתי לעצמי כמה זרעים בשקית פס־סגור כזאתי [24]. ואז התברר למפרע שהצמח הזה מוגן בכלל – טוב, לא נורא [25]. התברר גם שהמוגנות של העכובית היא מושא למאבק בין ממשלת ישראל לנשים פלסטיניות, שמלקטות ואוכלות את הצמח בניגוד להנחיות בתי המשפט [26]. בכל אופן, זרעתי אותם לפני כמה שבועות בגינה והם גדלים יפה. בקיצור – צמח מגניב. -------------------------------- הערות שוליים: 1. לא שגיאת כתיב. חזרה ללמעלה. 2. לכאורה השליח שבא להגיד ליהושפט בעצם התבלבל פה וחשב שהם מארם בכלל, לא נורא, נגיע לזה. חזרה ללמעלה. 3. קרי עין גדי. חזרה ללמעלה. 4. השווה שמות י"ד, י"ג-י"ד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". חזרה ללמעלה. 5. מלבי"ם ביאור העניין, תהלים פ"ג, דיבור המתחיל "שיר מזמור לאסף". חזרה ללמעלה. 6. נצא מנקודת הנחה שהזיהוי הזה אכן נכון. חזרה ללמעלה. 7. בדברי הימים האויב מתבלבל אבל בתהילים רואים שבעצם היו שם גם וגם אז זה לא בהכרח בלבול. חזרה ללמעלה. 8. תרגום כתובים על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 9. פירוש אבן עזרא על תהלים פ"ג, י"ד. חזרה ללמעלה. 10. למרות ש https://did.li/AZvTY. חזרה ללמעלה. 11. וכך בכמה מקומות אחרים בש"ס: בבא קמא קיט. ושבת יא:. חזרה ללמעלה. 12. בצרפתית מודרנית - chardon (איזה כיף זה אשכרה להשתמש במילון הצרפתי-אנגלי שלי). חזרה ללמעלה. 13. מי שרוצה לראות, יש הרבה כאלה בשדה בכניסה לאזור תעשייה הרטוב ב' (מול המוזיאון). חזרה ללמעלה. 14. אני די בטוח בזיהוי של י. פליקס. למרות שהוא מזכיר גם את דרדר אלף הראשים ואת החרחבינה המכחילה כצמחים אפשריים שמפזרים את הזרעים שלהם ע"י גלגול ברוח (כמו שושנת יריחו בסרט על המערב הפרוע). חזרה ללמעלה. 15. עַכּוּבּ. חזרה ללמעלה. 16. משפחת המרוכבים היא משפחת הצמחים הגדולה ביותר (או שמשפחת הסחלביים יותר גדולה, לא סגורים על זה באמת). לרוב הצמחים במשפחת המרוכבים יש המון פרחים קטנים (תפרחת מורכבת) אחד ליד השני, שנראים לפעמים כמו פרח אחד (כמו באמצע של חרצית או חמניה אם תסתכלו מקרוב). צמחים מוכרים במשפחה: חרצית, חמניה, ארטישוק, חסה, טרגון וכו'. חזרה ללמעלה. 17. קרדונ''ש = קנרס (מעניין!). חזרה ללמעלה. 18. ביצה לד: חזרה ללמעלה. 19.מדרש רבה על בראשית ג', י"ח. חזרה ללמעלה. 20. י https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=724. "פרופ' אבינעם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זיהה גרגרי אבקה של עכובית הגלגל על שריד ארכיאולוגי הידוע בשם התכריך מטורין, שנחשב לחלק מתכריכיו של ישו שנשמר בכנסייה בעיר טורין באיטליה. היות והצמח הוא מזרח ים תיכוני ואיננו גדל באיטליה, גילוי זה נחשב כתמיכה באמונה שפריט הזה מקורו בארץ ישראל." חזרה ללמעלה. 21. בדומה לצמח שיזף מצוי הנקרא בלטינית Ziziphus spina-christi - שיזף קוצי המשיח. חזרה ללמעלה. 22. י. פליקס כותב שיש לזה טעם של קנרס, אם זה עוזר להמחיש (וראיתי פעם את השכן שלי, הרצל, אוכל קנרס אז זה כן נאכל). חזרה ללמעלה. 23. המידע הזה נלקח מספר שמצאתי בערימת הפקר מחוץ לספרייה – "מדריך שדה לצמחי הרפא של ארץ ישראל" מאת נסים קריספיל. חזרה ללמעלה. 24. של אמריקאים. חזרה ללמעלה. 25. הערת המערכת: אנחנו בעד שמירה על פרחי ארצנו ואנחנו קוראים לכם לא לקטוף צמחים מוגנים. חזרה ללמעלה. 26. עיין: https://did.li/RaYw5. חזרה ללמעלה.

צייר: גפן קולודוני רקע: זכריה הוא אחד משלישיית הנביאים האחרונים בתרי עשר: חגי, זכריה ומלאכי. שלושת הנביאים האלו מנבאים בתחילת תקופת בית שני, לאחר הצהרת כורש מלך פרס, המאפשרת ליהודים לחזור לארץ ולבנות את בית המקדש.אמנם הצהרת כורש גרמה לעליה ראשונית לארץ, אבל בניית בית המקדש נפסקה זמן לא רב לאחר שהחלה, עקב הלשנה לשלטון הפרסי. על רקע התקופה הזאת חגי מנבא את נבואתו הראשונה, בשנה השניה למלך דריוש. חגי מנבא נבואת תוכחה על כך שהעם לא בונה את בית המקדש, ובעקבות כך הם מתחילים מחדש את הבניה. בשנה השישית לדריוש, הושלם בניין בית המקדש. בדיוק חודשיים אחרי שחגי מתנבא,  מתחיל גם זכריה להתנבא, ושניהם ביחד הם הנביאים המשפיעים של התקופה. נקודה חשובה נוספת: עוד לפני חורבן הבית הראשון, ירמיהו מתנבא שלאחר 70 שנה מחורבן הבית עם ישראל ישוב לאדמתו, והנבואה הזאת משחקת תפקיד מפתח אצל מספר דמויות, ומצוטטת כמה וכמה פעמים. בשנה הרביעית למלך דריוש: לאחר רצף הנבואות הראשונות, לאחר הנחת אבן הראשה של בית המקדש וממש באמצע בניית בית המקדש [1], מגיעה אל זכריה משלחת מבבל לשאול שאלה קריטית: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז', ג') האם עדיין צריך לצום את צום תשעה באב? הרי הצום הוא על חורבן בית המקדש, ועכשיו הוא כבר בתהליכי בניה! האם לא אמורים להפסיק לצום? בנקודה הזאת, היינו יכולים לצפות למספר תגובות שונות: 1. תגובתו של יחזקאל: אתם לא אמורים לצום מלכתחילה: "וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ" (יחזקאל כ"ד, כ"ב-כ"ג) זה חסר תועלת. הגאולה בכל מקרה לא תלויה בכם, אז אין שום סיבה שתצומו, זה לא מועיל. אתם תגאלו בגלל שה' רוצה למנוע את חילול שמו עקב היותכם בגולה, מעשיכם לא משפיעים כהוא זה על גאולתכם. (הנבואה היתה לפני הרבה שנים בעשרה בטבת) 1. תגובתו של דניאל: בספר דניאל (פרק ט'), מתואר לנו שהוא בוכה ומתפלל ומתענה לה' על כך שעברו כבר שבעים השנים שירמיהו ניבא עליהן, ובכל זאת הגאולה לא הגיעה עדיין.אבל, אם נשים לב לתאריך, נראה שזה קורה בשנה הראשונה של דריוש, ממש שנה אחת לפני תחילת הנבואות של חגי וזכריה.בתקופה הזאת עם ישראל כבר יושבים על אדמתם, והדבר העיקרי שמונע מהם לבנות את הבית זו בירוקרטיה (משהו ששר חשוב כמו דניאל בהחלט יכול היה לעזור בו…). ולכן, נראה שלפי השקפתו של דניאל המצב הוא עדיין חורבן ולכן נמשיך לצום. (הסיפור קרה  שלוש שנים קודם לכן) 2. תגובתו של חגי: עת בוא עת בית ה' להבנות! (א', ב') לא רק שהגאולה בפתח, היא ממש כאן כבר!הוא מדגיש שוב ושוב שה' איתם, שהוא נוכח בארץ, ושהוא ממש "עוֹד אַחַת מְעַט" "וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה". הוא נותן לזה זמן - ביום שבו הוא "מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה" (ב', ו' - ז') - ביטוי שאנחנו רואים שוב בהמשך "אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת" (שם, כ"א - כ"ג). כפי הידוע לנו מכתובת ביסותון [2], בשנת שתיים למלכותו של דריוש הוא ניהל 19 מלחמות, מה שמתאים לנו לתיאור בפסוקים האלו. בנוסף, זכריה, שהיה באותה התקופה, מתייחס לזרובבל כשליט, מה שמאפשר לנו לתארך את התגשמות נבואה זו לשנה השניה של דריוש, ולכן בהכרח בשנה הרביעית לדריוש ה' שוכן כבר במקדש. (הנבואה של חגי היא מלפני שנתיים) 3. תגובתו של זכריה (לכאורה): "עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם", הגאולה קרובה. היא עוד לא פה, אבל היא לא רחוקה! עד עכשיו היה רע, אבל זהו. 70 השנים הגיעו לקיצן והטוב מתחיל!  "ה' צְבָ-אוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (זכריה א', י"ב - י"ג). (גם הנבואה הזאת היא מלפני שנתיים). אבל, באופן מאד מפתיע, התגובה האמיתית של זכריה היא לא אף אחת מאלו! התגובה שה' נותן היא: "מה אכפת לי?" (תקראו בטעמים), "למה מה, אני צם? אתם אלו שצמים!" או, במילים של זכריה: "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?" "הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!" (זכריה ז', ה' - ו'). אבל בניגוד ליחזקאל, שסובר שלא משנה מה נעשה, זה לא תלוי בנו, כאן ה' מסביר שהצום הוא לא המטרה, אבל זה אכן תלוי במעשינו. מאוד תלוי במעשינו. אלא שבמקום להיות תלוי בצום, תפילה, או קורבנות [3], זה תלוי במשהו אחר, בשמיעה בקול הנביאים הראשונים, אלו שהיו לפני החורבן. מצד אחד, אפשר לראות בכך רמז. חזרנו למצב של לפני החורבן, ולכן הדברים הרלוונטיים עבורנו הם הדברים שהיו רלוונטיים אז (בעצם שיטת חגי). אבל, אפשר גם להבין את זה כך שלמעשה חורבן הבית לא שינה כלום (כמו שכתוב באיכה רבה (פרשה א' אות מ"א): "בית חרוב החרבת"), ולכן גם בנייתו לא משנה כלום, כל עוד אנחנו לא נשמע לקול הנביאים הראשונים. [4] אבל רגע, מי הם בעצם הנביאים הראשונים? ומה הם אמרו בכלל? את זה ננסה להבין מהמשך הנבואה (זכריה ז', ח' - י"ד) ה' אומר לזכריה מה הדברים שעם ישראל אמור לעשות, והם: 1. לשפוט באמת. 2. לעשות חסד ורחמים. 3. לא לענות יתום ואלמנה, גר ועני - שולי החברה. 4. לא לחשוב רע על אחרים - באופן כללי, לקיים חברה בריאה, שדואגת לחלשים, מענישה את הרשעים ולא מעודדת יריבויות. עם ישראל לא שמע להם, אזניהם הוכבדו משמוע והם גלו מעל אדמתם. על פי ציוויים אלה, ננסה למצוא את הנביאים הראשונים שעליהם דיברנו. 1. צמד המילים "משפט אמת" מופיע 5 פעמים בישעיהו, פעם אחת בירמיהו ופעמיים ביחזקאל. 2. "חסד ורחמים" זה צירוף נדיר בהרבה, ומגיע בהקשר דומה לשלנו רק בהושע (אף על פי שהוא מופיע גם פעם אחת בישעיהו ופעם אחת ירמיהו). 3. לגבי יתום ואלמנה, זה 4-3 לישעיהו מול ירמיהו ורק אחד ליחזקאל, אבל הוא היחיד מביניהם שגר ועני מופיעים אצלו ביחד. 4. ישעיהו הוא הנביא היחיד (חוץ מפה) שמופיעה אצלו הכבדת אזניים - "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד" (ישעיהו ו', י'). 5. ירמיה נלחם בתופעת השקר ובנביאי השקר, וזכריה מעודד את האמת, שני צדדים של אותו המטבע. על פי זה נראה, שהכוונה היא בעיקר לישעיהו, אבל הוא ככל הנראה מתייחס בצורה יחסית רחבה לנביאים בכללי בתקופה זו, מכיוון שהוא לא ריפרנס ישירות לציטוט של נביא מוכר. לסיכום הדרישות של הנביא: שמערכת המשפט תהיה תקינה, שתהיה תמיכה סוציאלית ובפן האישי - להתנהג בצורה נחמדה.פה נכנסת לנו נבואה חביבה על אחרית הימים. ירושלים היא עיר האמת [5]. תוחלת החיים עולה וילדים משחקים ברחובות, הטבע פועל כמו שצריך ויש קיבוץ גלויות. וממש בסוף, מזכירים לנו שוב: לדבר אמת, לשפוט שלום וצדק, לא לחשוב רע על אחרים ולא להישבע לשקר. אם נשים לב, יש לנו שתי תוספות שלא היו קיימות בדרישה המקורית: 1. לשפוט לא רק בצדק, אלא גם בשלום. 2. לא להישבע לשקר. אפשר לראות את זה כהשפעה הדדית של ההתנהגות הכללית ושל מערכת המשפט. ההתנהגות הנחמדה בחיי היום יום מתפתחת למשפט של שלום, ואילו האמת שחלה במערכת המשפט משפיעה על השבועות שהאנשים נשבעים אחד לשני. ופה, סוף סוף, אנחנו מקבלים תשובה אמיתית לשאלה האם עדיין צריך לצום. לא רק שצריך להפסיק לצום, הצומות הופכים ממש לימים טובים! ויש לנו ציווי (או תוצאה?) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט). המטרה של הצומות היתה לזכור ולהתאבל על החורבן, אבל המטרה החדשה שלהם היא להרבות טוב בעולם ולקרב את הגאולה. כמו שאנחנו רואים מנחמיה, כאשר יש יום טוב, לא שמחים לבד. יש משלוח מנות בין איש לרעהו, הימים הטובים עצמם הם עוד צעד קדימה בדרישה של ה' ממנו. מביא גאולה לעולם: בראש ובראשונה לרינת, שלמדה איתי את כל הספר(: במשנה ובשניה לשירה פרייז'ר, על שיעור מעולה שהשתמשתי בחלקים ממנו_\/_ בשלישה ובשלישית לפרופסור טובה גנזל, על ממצאים ארכיאולוגים ותאריכים|_| ----------------------- הערות שוליים: 1. הבניה חודשה בשנה השניה של דריוש, הסיפור הנוכחי הוא בשנה הרביעית של דריוש והבניה הושלמה בשנה השישית למלוכת דריוש. חזרה למעלה 2. כתובת ביסותון היא כתובת שנכתבה בימי דריוש הראשון על צלע הר ביסותון. הכתובת כתובה בשלוש שפות שונות: בבלית, בילמית ופרסית.בכתובת מתוארות לנו 19 מלחמות ו9 מלכים שדריוש ניצח בשנתו השניה למלכותו וכן שושלתו המלכותית. חזרה למעלה 3. "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ."(ישעיהו א', ט"ו), "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים." (שמואל א' ט"ו, כ"ב). חזרה למעלה 4. אני רק אציין שה' מתייחס פה רק לשניים מתוך הצומות בשלב הזה, תשעה באב שהוא צום על חורבן הבית, וצום גדליה שהוא צום על חורבן הישוב היהודי. זאת, מאחר ואלו שני הנושאים שהעם התחיל לתקן - היתה עליה מבבל והם באמצע לבנות את בית המקדש. אבל הצומות על תחילת המצור ונפילת החומות קשורים יותר לעזרא ונחמיה שבונים אותן ולכן הם לא רלוונטיים בשלב זה. חזרה למעלה 5. וכאן אנחנו רואים את תפקידו של זרובבל, להיות חותמו של ה' (חגי ב', כ"ג), וחותמו של ה' הוא אמת (מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א'). חזרה למעלה

פרק ל' בספר ישעיהו מתאר תקופה קשה של רעב ומלחמה, שבה "וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ", אבל הקב"ה מבטיח שעוד תבוא הישועה: "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ!" – הקב"ה ישמע את תפילתם של אנשי יהודה ויתן להם גשם: "וְנָתַן֩ מְטַ֨ר זַרְעֲךָ֜ אֲשֶׁר־תִּזְרַ֣ע אֶת־הָאֲדָמָ֗ה, וְלֶ֙חֶם֙ תְּבוּאַ֣ת הָֽאֲדָמָ֔ה, וְהָיָ֥ה דָשֵׁ֖ן וְשָׁמֵ֑ן."  בברכה של השפע יש תיאור מעניין: מרוב השפע, גם לצאן יש אוכל טעים ומשובח לאכול, ויש הרבה ממנו – "כַּ֥ר נִרְחָֽב". וכך מתאר הנביא בפס' כ"ד: "וְהָאֲלָפִ֣ים וְהָעֲיָרִ֗ים עֹֽבְדֵי֙ הָֽאֲדָמָ֔ה בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ יֹאכֵ֑לוּ, אֲשֶׁר־זֹרֶ֥ה בָרַ֖חַת וּבַמִּזְרֶֽה׃" בפסוק יש תיאורים מורכבים מעט וקשים להבנה, אבל צריך רק להבין את המושגים וכך הפסוק יתבהר לנו.  "אלף" הוא שור. וזו, דרך אגב, הסיבה שלאות הראשונה בסדר הא"ב קוראים, ובכן, א'.  ככה נראית האות א' בכתב העברי הקדום[1] והיא נראית באמת כמו שור.[2] העֲיָרִים הם חמורים צעירים.[3] שני בעלי החיים האלה שימשו לחרישה ולעבודות נוספות במשק החקלאי. ומה החיות הרעבות האלה היו אוכלות? "בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ", בלילה של תבן חמוץ שניקו אותו בכלים להפרדת המוץ והפסולת מהגרגרים. פעולת ההפרדה של הפסולת מהגרגרים נקראת זרייה, והיא נעשית באמצעות כלים ייעודיים [4] – רַחַת (מלשון רוח, כלי דמוי את חפירה שמפרידים בו את הגרגירים הקטנים [5]) ו־מִּזְרֶה (כמין מזלג שזורים בו את התבן הגדול[5]). אז עכשיו הפסוק מובן! האלפים והעירים, שהם עובדי האדמה, אוכלים בליל של תבן משובח שהופרד מהגרגרים בעזרת רחת ומזרה. תערובת המספוא הזאת שהבהמות אוכלות משובחת במיוחד כי היא מכילה הרבה שאריות של קטניות.[6] אבל מה זה בעצם "בליל חמיץ"? הרב יהודה פליקס[7] מזהה את החמיץ עם הצמח שנקרא בימינו חִמְצָה[8] (Cicer arietinum).  כן, זה הצמח שמגרגיריו מכינים חומוס. הידעתם? המילה חומוס היא מילה שאולה מערבית, حمص  (חֻמץ). בימי קדם הפיקו חומץ מנוזל חמצמץ שמצטבר על עלי הצמח, ומכאן השם.  עוד אנקדוטה[9]: במגילת רות (ב', י"ד) כאשר בועז נותן לרות לאכול, נאמר: "וַיֹּ֩אמֶר֩ לָ֨הֿ בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ" – בועז מזמין את רות לשבת איתו ולאכול את פיתהּ, ולטבול אותו בחומץ. אפשר אולי לומר שהחומץ הזה הוא ממרח חומוס כלשהו. לסיכום: בתיאור השפע שמוזכר בישעיהו ל', מתואר שהבהמות אוכלות בלילה של תבן משובח שמכילה חימצה=חומוס (לפי הזיהוי של י' פליקס). מקום נוסף שאולי מופיעה החימצה בתנ"ך הוא במגילת רות, כשבועז מורה לרות לטבול את הפת בחומץ - אפשר לומר, שבועז ורות בעצם חוו את ניגוב החומוס הראשון המתועד בהיסטוריה האנושית. נספחים המאמר הזה נכתב בט"ז סיוון, כשבועיים אחרי חג הקציר, ולפני כמה דקות קצרתי כמה צמחי חימצה שגידלתי בגינה. אני אניח פה כמה תמונות שצילמתי במהלך השנה האחרונה.  נ"ב: זה כיף ממש לגדל צמחים ואם אתם בארץ ישראל אתם גם מקיימים מצוות יישוב א"י (ואת כל המצוות התלויות בארץ שתיתקלו בהן). חומוס הוא צמח קל וכיפי לגדל ואני ממליץ בחום לקחת כמה גרגרי חומוס יבשים מהמטבח ולשים אותם בעציץ עם קצת אדמה (או ישר בגינה). לכסות בסנטימטר של אדמה ולהשקות באופן קבוע. את התוצאות תראו בעצמכם. בהצלחה! —------------- הערות שוליים: 1. אם אתם חושבים לעצמכם, היי, זאת פשוט A הפוכה! שכוייח. באמת, מהאות הזאת השאילה השפה היוונית את האות ומשם היא עברה ללטינית ולשאר השפות האירופיות. בחזרה למעלה 2.  תדמיינו כזה שתי עיניים מתחת לקו הישר. בחזרה למעלה 3.  השווה בראשית מ"ט, מ"ג: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה [עִירוֹ] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ". בחזרה למעלה 4.  סדר הזרייה המתואר בפסוק הוא הפוך מהסדר הרגיל שבו מפרידים את התבן הגדול באמצעות המיזרה ואחר כך מפרידים את הגרגרים ברחת. בחזרה למעלה 5.  אבן עזרא שם; י' פליקס, "החקלאות בא"י בימי המקרא במשנה והתלמוד". בחזרה למעלה 6.   כנראה שצריך להסביר שאכלו את התבן דווקא לפני שזרו ממנו את הקטניות מה שהופך אותו ליותר משובח ולמותרות! בחזרה למעלה 7.  יהודה פליקס (תרפ"ב – תשס"ו) היה מחשובי חוקרי הבוטניקה והזואולוגיה בתנ"ך ובספרות חז"ל. בחזרה למעלה 8.  צמחיית ישראל במקרא, יהודה פליקס. ערך "חמיץ". בחזרה למעלה 9.  מישהו סיפר לי ואני לא זוכר מי, אז אם זה אתם – צרו קשר וכו'. בחזרה למעלה

בפרק כ"ז של ספר במדבר ה׳ מבקש ממשה לעלות להר העברים ושם הוא מכין אותו למותו. משה פונה מיד לה׳ בבקשה שימנה תחתיו מנהיג אחר. הוא דורש כמנהיג לעם ישראל איש ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם״ (במדבר כ"ז, י"ז). הקב"ה נענה לבקשתו ומצווה למנות את יהושע תחתיו. למה משה לא מציע מיד את יהושע? ה׳ (שמשה פונה אליו בתחילת בקשתו למנהיג כ"אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת" (שם, פס' י"ח)) מתאר גם את יהושע בתור ״אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ (שם, פס' י"ח) וגם את כלב בן יפונה כאיש עם ״רוּחַ אַחֶרֶת״ [1] (במדבר י"ז, כ"ד). ניתן לראות את ההתאמה גם של יהושע וגם של כלב לתפקיד בפסוק החותם את חטא המרגלים: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ד, ל"ח). יהושע וכלב כבר ראו את הארץ ולא נרתעו מהסכנות הצפויות להם בכיבושה. גם יהושע וגם כלב הם מועמדים מתאימים לרשת את משה ולהנהיג את עם ישראל. נבחן שני מקרים בהם התנ״ך משווה בין יהושע לכלב: המקרה הראשון: במהלך שהות עם ישראל במדבר, בחטא המרגלים, כלב ויהושע עומדים אל מול עשרת המרגלים האחרים המייאשים את העם בסיפורי זוועות על ארץ ישראל ותושביה האימתניים. במקרה זה כלב הוא הדומיננטי יותר! כלב הוא שסותר את דברי המרגלים באופן מיידי ונחרץ, ובדברי כלב ליהושע (יהושע י"ד, ו'-י"ב) מוזכר כלב לבדו כמי שעמד אל מול עצת המרגלים [2]. גם בתיאור פרשת המרגלים רואים שיהושע מצטרף לכלב כנגדם רק כאשר העם מציע למנות מנהיג אחר במקום משה ולשוב מצרימה. גם בתגובת ה׳ מוזכר כלב בלבד (במדבר י"ד, כ"ד), ורק בהמשך ה׳ מזכיר את יהושע ואת כלב יחד (במדבר י"ד, ל'). המקרה השני: יהושע זקן בא בימים, וה׳ בא אליו בטענה הבאה: ״אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ״ (יהושע י"ג, א'). בניגוד לחולשתו של יהושע, כלב מעיד על עצמו כך: ״הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא״ (יהושע י"ד, י"א). ניתן אף לראות בדבריו של כלב זיקה ברורה לדרישותיו של משה מהמנהיג החדש: ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״, מול ״לָצֵאת וְלָבוֹא״ בדברי כלב. בשעה שיהושע זקן מכדי לרשת את כל הארץ, כלב בא ומציע לרשת את נחלתו. בשני המקרים האלו כלב נראה יותר ראוי למנהיגות מיהושע, אז למה דווקא יהושע נבחר? נחזור שוב להשוואת התנהגותם של יהושע וכלב בחטא המרגלים. משה משנה את שמו של יהושע לפני שהוא יוצא לשליחות [3]. כלב, שלא מקבל את ברכת משה, הולך בעצמו ומתפלל על קברי אבותיו [4]. על יציאתו החריפה של כלב נגד המרגלים אומרים חז״ל [5]: "מרד זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת המרגלים". כפי שנראה במדרש, הבדלים אלו בהתנהגות מעידים על תכונות אופי שונות. כלב הרבה יותר תקיף מיהושע, הוא פועל בעצמו ועומד על האמת שלו. יהושע, לעומתו, מתנהג יותר במתינות ותמיד פועל בברכת משה [6]. בכיבוש הארץ חשוב שהמנהיגות תגיע דווקא ממקום של מתינות וענווה. כח גדול מדי, כמו של כלב, עלול להוביל לתוצאות הרסניות, אם הוא לא מגיע בשלב הנכון. בכניסה לארץ יש חשיבות גדולה דווקא למנהיג שמחלק סמכויות, ומחנך את העם לפעול ולהנהיג את עצמו. אם השליט שינסה להחליף את משה יהיה אחד חזק ובלתי מעורער, כנראה שהעם לא ימות על זה, והדבר עלול להוביל למצב של חוסר יציבות. ובאמת, בחירת יהושע כמנהיג מוכיחה את עצמה! מנהיגותו של יהושע היתה שקטה ממריבות עם העם! אחד התפקידים העיקריים של המנהיג שמחליף את משה הוא לכבוש את הארץ ולהילחם ביושביה. ליהושע יש ניסיון בניהול מלחמות, ואת ההכרה שהניצחון במלחמה מגיע מהשמיים ובאופן ניסי עוד מהמלחמה בעמלק (שמות י"ז, ח' - ט"ז). ניתן לראות שגם במלחמותיו הבאות של יהושע יופיע שילוב של ניסים רבים, עם לוחמה אסטרטגית בהתאם להוראות הקב״ה [7]. נוסף על כך, העם כבר ראה את הצלחותיו בפיקוד על מלחמת עמלק, ולכן יסמוך עליו גם בהמשך. יש הבדלים נוספים בניהם, שיכולים להסביר את הבחירה ביהושע. כלב מבוסס היטב. יש לו משפחה, שבט ונחישות להתחיל לרשת את נחלתו. אנחנו רואים גם בהמשך התנ״ך שמשפחתו של כלב מככבת בעמדות הנהגה [8]. ליהושע, לעומת כלב, אין ילדים, או לפחות הם לא מוזכרים [9] (ממש כמו משה שאנחנו כמעט ולא שומעים על ילדיו). בנוסף, יהושע תמיד נמצא באוהלו של משה ולא במחנה השבט שלו. ניתן לראות מכך שהוא לא קשור רק לשבט שלו, אלא לכלל העם שלו. יהושע הוא איש חד פעמי, ואין פוטנציאל שתצא ממנו שושלת של מנהיגות. אילו כלב היה מנהיג את העם בכיבוש הארץ, ניתן לומר שהעם היה מבקש להמליך אותו ואת בניו, כפי שביקש להמליך את גדעון ואת בניו בספר שופטים. כמו כן, סביר שהמעבר המטלטל מהנהגתו של משה יעבור חלק יותר אם ההנהגה תעבור למשרתו הצמוד שליווה אותו לכל אורך תקופת הנדודים במדבר. לאורך ספר יהושע נראה שהוא אכן הולך בדרכי משה, והמדרש [10] אף טורח להבהיר שכל מה שיהושע עשה, משה עשה קודם. עניין זה מבוטא היטב בפסוק הראשון בספר יהושע: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הוָה וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה״ (יהושע א', א'). יהושע נבחר מפני שהוא משרת משה וממשיכו. האם הבחירה ביהושע הייתה מוצלחת? בוודאי! במשך כל תקופת יהושע, אנחנו לא שומעים על מרידות וחיכוכים בינו לבין העם, כמו בימי משה, והם עובדים את ה' כל ימי יהושע [11]. יהושע אפילו מסיים את הספר בתור עבד ה' של ממש, ולא בתור משרת משה! (יהושע כ"ד, כ"ט) לסיכום, בהתחלה ראינו שכלב ויהושע הם מועמדים פוטנציאלים להנהגה, והם בעלי רקע דומה. לכלב יש את התכונות המתאימות להנהגה (אולי אפילו יותר מיהושע), ממש כמו התכונות המוזכרות בבקשת משה למנהיג. לבסוף, יהושע נבחר על פני כלב בגלל תכונות שחשובות להנהגת עם ישראל בשלב הנוכחי בראיה א-לוקית. יהושע הוא מנהיג מתון שמכין את העם היטב למעבר לחיים עצמאיים בארץ ישראל, יש לו נסיון בלחימה, הוא קשור לכלל העם וממשיך את דרכו של משה. אם יש לכם הרחבות, שאלות, טענות, הערות (מחמאות חלילה וחס!) מוזמנים לפנות אלינו! שני הודיה ורינת. --------------------- הערות שוליים: 1. בהנחה שמצופה מהמנהיג להיות בעל רוח, ייתכן שלכלב יש יתרון לאור העובדה שבספר דברים כתוב שסמיכת ידיו של משה על יהושע לאחר בחירתו למנהיג, היא שנתנה ליהושע את רוחו: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (דברים ל"ד, ט'). ואילו, לכלב היתה רוח בלי שמשה סמך עליו את ידיו. חזרה למעלה 2."וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהָי" (יהושע יד, ח). חזרה למעלה 3. ״[ויקרא] להושע בן נון יהושע. מלמד שנתפלל עליו משה רבינו, והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה, ואמר יה יושיעך מעצת מרגלים״ (מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת שלח פרק י"ג סימן ט"ז). חזרה למעלה 4. ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ (במדבר י"ג, כ"ב), רש"י על הפסוק: "ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. וכן הוא אומר: "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וגו׳" (דברים א', ל"ו), וכתוב: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן" (שופטים א', כ')". חזרה למעלה 5. מסכת סנהדרין, דף י"ט ע"ב. חזרה למעלה 6. שינוי השם מעיד בבירור על כפיפותו של יהושע למשה. אנחנו רואים שבשאר התנ״ך היחידים מלבד ה׳ שמשנים את שמותם של אנשים הם מלכים (לעוד דוגמאות שאלו את החידוניסט הקרוב למקום מגוריכם). חזרה למעלה 7. כבר בהתחלה סדר הכיבוש נעשה ככל הנראה בצורה אסטרטגית, אבל בתחילת הדרך (מעבר הירדן, כיבוש יריחו) נראה שיש מעורבות אלוקית רבה במציאות. בהמשך, מגמה זו הולכת ופוחתת ועם ישראל נדרש לפעול בכוחות עצמו עם אסטרטגיות לוחמה שאינן נשענות על פעולה ניסית. חזרה למעלה 8. עתניאל בן קנז, אחיו (החורג) של כלב, הוא השופט הראשון. חזרה למעלה 9. בדברי הימים שושלת אפרים פשוט מסתיימת ביהושע: "נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ" (שם, ז', כ"ז). לדעתי הכי מסתבר להבין מכך שליהושע לא היו בנים. חזרה למעלה 10. מדרש תנחומא, תצוה, סימן ט'. חזרה למעלה 11. "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת יְ-הוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְ-הוָה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע כ"ד, ל"א). חזרה למעלה

תוכן עניינים: איך לומדים סיפורים - רינת מינדליס נבואות ושירות - נעמה ורבר מצוות - איתמר לוי רשימות - יאשי האן ספרות החכמה - ליאור אולייניק למידה ממאמרים - הילל קרויטורו מאמרים - למה איך ואיפה? כלים דיגיטליים - יערה זמירי פרשנות פנים מקראית - מבשר עזריאל הרכבת מהלך לשיעור או למאמר - משה מייזלס רטוריקה - רשף אור איך לומדים סיפורים – רינת מינדליס תיחום  מאיפה בכלל להתחיל? שני שלבים: 1. חפשו איפה יש פרשיות - לא כל פרשייה היא סיפור אבל סיפור בהכרח יתחיל בפרשייה חדשה! 2. רפרפו על הפרשיות וחפשו דברים שנשמעים כמו פתיחה: אקספוזיציה¹, שפה רשימתית², המילה "ויהי". ומתי הסיפור נגמר? כשזה נראה כמו התחלה של סיפור חדש. הקריאה עצמה  קודם כל חשוב להבין מה אתם יודעים, וחשוב מכך - מה אתם לא יודעים. מה אתם יודעים: איפה בתנך אני נמצא; מה המצב הרוחני, מדיני וכלכלי של העם. אולי גם מי הנפשות הפועלות. מה אתם לא יודעים: זכרו, אתם לא יודעים  את הסוף של הסיפור! הרבה מסיפורי התנך מוכרים מאוד ואם נקרא אותם בלי הכנה מראש נפספס את המון. ולפעמים מה שאנחנו זוכרים הוא פשוט לא הפשט, אלא מדרש בכלל! אז נסו לשכוח את כל מה שאתם יודעים, לבוא בראש נקי ופשוט לקרוא ולהתרגש – ממש כמו בסיפור רגיל. שאלות השאלות מתחלקות לשני סוגים: שאלות הבנה ושאלות עומק. שאלות הבנה - "מה קרה" או "מה המילה הזאת אומרת", לרוב יש להן תשובה די ברורה בפרשנים. שאלות עומק – שאלות הבנה עם יותר מתשובה אחת או שאלות מהותיות על הסיפור, המניעים של הדמויות, פערי המידע. *מומלץ מאוד לכתוב את כל השאלות  על דף או בקובץ דוקס! מיפוי השאלות  לאחר כתיבת השאלות חלקו אותן לקטגוריות. הנה כמה קטגוריות אפשריות: שאלות הבנה: שאלות מילון – מה המילה הזאת אומרת? שאלות "מה קרה" – מה מהלך הקרב המתואר לי? שאלות עומק: הדמויות – מה המניע של הדמות הזאת? האם הדמות ההיא יודעת ש…? התפאורה לסיפור (הזמן והמקום) – למה זה קורה דווקא שם? מי עוד נוכח בסיטואציה? צורת הכתיבה – למה זה כתוב כך? למה לא מסופר לי ש…? תשובות תתחילו בשאלות ההבנה, רק אחרי שיש לכם תמונה פחות או יותר ברורה של הסיפור זה הזמן לשקוע בפרשנים! 1. לקרוא כל פרשן מההתחלה ועד הסוף ולראות מה הקריאה שלו בסיפור (מומלץ עם האברבנאל והמלבי"ם). 2. לפתוח פסוקים שמעניינים אתכם נקודתית ולקרוא עליהם את כל הפרשנים. עברתם על הפרשנים? עכשיו יש לכם מלא כיווני מחשבה שונים, תבחרו את האחד שמושך אתכם ותמשיכו לחקור! פתחו מפות, תשוו לסיפור דומה בתנ"ך, שרטטו טבלאות השוואה, הבינו לעומק את מחלוקת הפרשנים, קראו מאמרים, וכדו'. קריאה חוזרת ומסקנות  הקריאה החוזרת תעשה סדר במהלך הדברים ובכל המחשבות שמתרוצצות לכם בראש ותיתן לכם מבט מלמעלה על: מבנה הסיפור: מה מהלך העלילה? (לפעמים עוזר לשרטט ציר זמן של הסיפור). מה מבנה הסיפור? איך המבנה תורם? (ממליצה לנסות לחלק לסצנות ולשים לב מה משתנה בין הסצנות). מה נקודת השיא של הסיפור? הדמויות: מי הדמות הראשית ומה התהליך שהיא עוברת? איך הדמויות המשניות תורמות לסיפור? דקויות בכתיבה: שורשים ומילים מנחות, דברים שמזכירים לכם סיפורים אחרים בתנ"ך, מוטיבים חוזרים. והכי חשוב! חפשו מה המרכז של הסיפור, מהי נקודת המתח, מה השאלה סביבה הסיפור סובב, אילו מחשבות הוא מעלה בכם, מה ממנו ימשיך איתכם הלאה, ואל תשכחו להנות מהלימוד:) _______________ הערות שוליים:   1. פתיחה, רקע מקדים הנמסר לקורא על הסיפור. (חזרה מעלה) 2. לכל ספר יש את הסגנון הרשימתי שלו ומומלץ להיעזר בזה בבואכם לתחום סיפור. (חזרה מעלה) נבואות ושירות – שבת הדרכה התשפ"ה | נעמה ורבר יש כל מיני שאלות שעוזרות לנו ללמוד נבואות ושירות. 1.  איך ניגשים לזה בכלל? איך נבין מה הנבואה/שירה אומרת? השלב הראשון: איפה אנחנו בתנ"ך? מי המלך והנביא/משורר? באיזו תקופה אנחנו נמצאים? מה המצב של העם – רוחנית ופיזית? מי קהל היעד של הנבואה? כאן לומדים את הנבואה/שירה. האם היא נאמרת בתוכחה? מתריעה על עונש? מכוונת את הקהל להתנהגות נכונה? מתארת מציאות )ואיך ה' רואה את המציאות הזו?( נחפש מילים שיכולות לכוון אותנו. עוד לא צריך להבין את כל המילים והביטויים, כרגע מספיק להבין מה המסר הכללי שמועבר. אבל המילים קשות כל כך! כדאי להיעזר בפרשנים, ולחפש איפה עוד המילה מופיעה בתנ"ך. 2.  העמקה בלימוד הנבואה/שירה – מה עוד אפשר לקבל ממנה? כתיבה ספרותית ומבנים: איך כתובה הנבואה/שירה? נבואה – שורות קצרות? פסקאות ארוכות? היא מעודדת? מפחידה? מפתיעה? מדברת בגובה העיניים או מנוכרת ומרוחקת? איך קהל היעד יגיב כשהוא ישמע את הדברים? איך בחרו להעביר את המסר? שירה – הודיה? שבח? בקשה? תפילה? (כאן נכנסים גם מבנים כמו: מבנה כיאסטי, מבנה קונצנטרי, שלושה וארבעה, וכו') לשון וספרות: משחקי מילים, מצלול, תקבולות, חריזה, הקבלות בין מילים שונות.  הקבלות בתנ"ך: כדאי לחפש סיפורים דומים, סיטואציות מקבילות, אפילו ספרים מקבילים – בעיקר בנבואות (נניח, נביאים שונים באותה התקופה). נקודת מבט חדשה: האם השירה/הנבואה מספקת לנו זווית הסתכלות אחרת ממה שהכרנו עד עכשיו בתנ"ך? והכי חשוב, לנסות ללמוד מתוך חיבור והתלהבות, לראות איזו קומה זה מוסיף לי באופן אישי, לפני השיעור עצמו. לא לפחד! נבואות ושירות זה פשוט אדיר ומרתק, רק צריך להעז לקפוץ למים! כל מי שמכיר את הנבואה/השירה הזו, למד אותה מתישהו בפעם הראשונה :) סיכום יחידת מצוות - איתמר לוי בשיעור למדנו על לימוד מצוות בשיטת – "מה?" "למה?" ו"וואו!" מה? במצוות שלב ה"מה?" יהיה הניסיון להבין מה המקרה, ומה הדין של המצווה. נגיד בהשבת אבידה זה מקרה -"מישהו מצא אבידה" ודין –"הוא צריך להשיב אותה". הוא נקרא שלב ה"מה" כי אלו סוג השאלות שאנחנו לרוב נשאל- • מה המשמעות של "תפגע" ו "תועה"? • מה הדין במקרה שבו אנחנו לא יודעים של מי האבידה? • מהן האבידות שחייבים להחזיר? ניתן כמובן להעזר בפרשנים ובספרי המצוות שהזכרנו(ספר המצוות לרמב"ם וספר החינוך) למה? שלב ה"למה?" הוא השלב שבו אנחנו שואלים שאלות תוכן. רובן יהיו שאלות שיתחילו במילה "למה". • למה התורה כותבת "אויבך"? • למה התורה חוזרת על מצוות השבת אבידה פעמיים בדברים ובשמות? טיפים ועזרות לשאלות "למה"- 1. תחשבו! השאלות הכי טובות הן השאלות שאתם שואלים! 2. תנסו לפתוח פרשנים, אבל לעצור בשלב השאלה, ולא להתקדם הלאה. 3. שיטת תמצות הפסוק שלימדתי – לוקחים את הפסוק ומתמצתים אותו, וכל מה שנראה מיותר שואלים עליו "למה" 4. לשים לב שאתם נותנים תשומת לב להקשר של הפסוק. 5. תשאלו אנשים! חברותות, חברים, ועדת הדרכה, רבנים... כולם יכולים לעזור לכם!  וואו! שלב ה"וואו" הוא השלב שבו אתם מנסים לענות על השאלות שלכם וככה להבין מה התורה מנסה ללמד אותנו במצווה הזאת. לכל מצווה יש את המשמעות והטעם שלה שזה מה שאנחנו מנסים להבין. אם אתם לא מצליחים לענות על השאלות שלכם לבד(שזה ממש הגיוני) אז תנסו לפתוח פרשנים, לשאול חברים, רבנים, את ועדת הדרכה(מי שפוחד מהם מוזמן לפנות אלי). נגיד בהשבת אבידה, אנחנו שמנו לב שיש הבדל גדול בין ספר שמות לבין ספר דברים, אולי ההבדל הכי גדול הוא שבספר שמות מדברים על אויב ובספר דברים מדברים על אחיך. כשאתה נתקל באבידה של אויב אתה רוצה לפגוע באבידה ולא לעזור לו מתוך שנאה, וכשאתה נתקל באבידה של יהודי רגיל אתה לא רוצה לעזור לו מתוך עצלנות, וכנגד כל אחת מהתחושות האלו יש פרשייה אחרת, אחת בדברים ואחת בשמות! וזה ממש וואו! מי שרוצה פירוט על לימוד מצוות בכללי או על השבת אבידה מוזמן לפנות אליי – 0584409545 ואם מישהו מעביר שיעור על מצוות, אני ממש אשמח שיספר לי! יעשה לי ממש שמח! סיכום רשימות - יאשי האן אז מה זה רשימה? רשימה זה מאגר מידע הכתוב לרוב בצורה "יבשה" ויוצר תמונה מדוייקת לגבי נושא הרשימה. ישנם כמה סוגי רשימות: רשימות חלוקה - נחלות, שלל, ותפקידים, וסתם רשימות כמו יוחסין, מצוות, מבנים, ומסעות.  איך אפשר ללמוד רשימות? לשם כך צריך להבין למה בכלל יש רשימות בתנ"ך. לפי גישה אחת, נקרא לה הגישה הכללית, רשימה היא צורה ספרותית להעברת מידע. כמו שניתן לספר איך כל שבט קיבל נחלה, או לשיר על הארץ הטובה, אפשר גם לרשום מה הנחלה של כל שבט. בזכות הרשימה אפשר להבין איך בדיוק הארץ התחלקה, ואילו ערים שייכות לאילו שבטים. כדי ללמוד את הרשימה צריך קודם כל לסדר את כל הפרטים בצורה נוחה. אחרי שהרשימה מסודרת אפשר להבין את התמונה הכללית. מתוך התמונה הכללית אפשר להסיק מה מטרת הרשימה והמסר שלה. אחר כך אפשר להסתכל על הרשימה ולחפש דברים ברשימה שלא מסתדרים עם מטרת הרשימה והמסר שלה, ולנסות להבין למה בכל זאת הם שם. לפי גישה שניה, נקרא לה הגישה הפרטית, רשימה זה פשוט מלא פרטים כשכל פרט חשוב ונצרך בפני עצמו. כדי ללמוד רשימות צריך להסתכל על כל פרט ברשימה בפני עצמו ולהבין מה הוא בא להגיד. הפרט יכול לשפוך אור על דמות או מקום שמופיעים בהקשר אחר בתנ"ך, או לחילופין למסור מסר גלוי או נסתר, לרוב נסתר. אפשר להשוות בין פרט שמופיע כאן ומופיע בצורה שונה ברשימה מקבילה, מופיע רק כאן ונעלם ברשימה מקבילה, או נעלם כאן ומופיע ברשימה מקבילה. מתוך ההשוואה אפשר גם להבין לשם מה מזכירים את הפרט כאן.  אפשר להחיל את הגישה השניה גם על קבוצת פרטים ולא רק על פרט בודד. ספרות חכמה - ליאור אוליניק ביחידה עסקנו בספרות החכמה, שמתחלקת לשני ענפים מרכזיים: 1. ספרות חינוכית ('דידקטית'), שתפקידה להדריך את האדם בעולם. בתנ"ך מרוכזת בספר משלי ועם הופעות קצרות בתהלים. 2. 'ספרות יהרה', שהיא עיונית וביקורתית יותר, ועוסקת בנושאים פילוסופיים ותאולוגיים מופשטים יותר. בתנ"ך: ספרי קהלת ואיוב.  דיברנו על המאפיינים של ספרות החכמה הדידקטית: - מבוססת על מסורת - אוניברסלית: המסרים של ספרות החכמה תקפים בכל זמן, בכל מקום, לגבי כל אחד. - מנסה להבין את החוקיות לפיה העולם מתנהל. - תועלתנית (אל תנאף כי הבעל הנקמן יהרוג אותך; ולא אל תנאף כי זה לא מוסרי). - מנותקת מהתורה (אל תנאף כי הבעל הנקמן יהרוג אותך; לא כי זה איסור כרת). ראינו שספר איוב מבקש לחתור במידת מה תחת החוקיות שמציע ספר משלי. אע"פ שהחוקיות נכונה על־פי רוב, היא לא יכולה להיות המוטיבציה. אדם צריך להיות טוב לשם הטוב, ולא כדי לקבל עושר, כבוד, ואריכות יום. ניסינו להציע שזה גופא התהליך שעובר איוב לאורך הספר: מעבודת ה' מתוך יראה, לעבודת ה' מאהבה.  לשאלות, טענות, תואנות, מענות, והרחבות – אני זמין בוואטסאפ: 054-596-4443. סיכום שיעור למידה ממאמרים - הילל קרויטורו חלק ראשון - היתרונות בללמוד מאמרים: היתרון המשמעותי ביותר לדעתי בללמוד ממאמר זה שמישהו אחר כבר עשה את כל העבודה הקשה, למד את הקטע והסיק ממנו מסקנות. זו הזדמנות לראות את התנ"ך מנקודת מבט של הכותב, שיחשוף אתכם לדברים שלא ידעתם, להקבלות שלא דמיינתם או להשקפות שונות משלכם. מאמרים הם כלים לימודיים להקפת נושא או למידה של יחידה, ממש כמו שיעורים. היתרונות שלהם הם שיש בהם אופציה לכלים ויזואליים במידת הצורך, והפניות מסודרות למקורות אחרים שמבססות ומעשירות אותם החלק השני - איך ללמוד ממאמר. קודם כל, תבהירו לעצמכם אם שלכם בלמידה היא למידה של יחידה או הקפת נושא, כדי שתוכלו לחפש מאמר שיתאים לצרכים שלכם. הפרמטרים למציאת מאמר מתאים הם: • רמת היסודיות שאתם מחפשים והזמן שאת רוצים להקדיש לו: מאמר מעמיק או מרפרף ומתמצת? • סגנון למידה: אתם מעוניינים בראליה? אתם רוצים שהטענות יהיו מלוות בממצאים ארכיאולוגיים? בניתוח ספרותי? מדרשים? הלכה? בהתאם לאלו תוכלו לבחור את המאמר האידאלי עבורכם. אחרי שמצאתם את המאמר המושלם, מגיע החלק הכיף - ללמוד אותו. אם יש לכם במקרה זמן וגם כוח, תוכלו ללמוד את המאמר כמו שצריך, לעומק פסקה אחרי פסקה, לעבור על כל ההערות שוליים ועל כל המאמרים המצוטטים כולל פתיחת כל המקורות המצוטטים וכו'. אם אין לכם זמן או כח, תוכלו לקבל את כל ההנחות של הכותב, לזכור שהן שלו ולקרוא את המאמר בפני עצמו בלי כל מה שנלווה אליו. אם אפילו לזה אין לכם כוח או שאתם ממהרים, אתם יכולים גם לרפרף, לעבור על הנקודות המרכזיות, לדלג על חלקים ארוכים ולקלוט את הרעיון הכללי של המאמר.  מאמרים - למה איך ואיפה? הקדמה: ישנו מגוון עצום של סגנונות מאמרים, נושאים ואתרים וכדאי לחשוב מה המטרה של המאמר שאתם מחפשים לפני.האם זה מאמר מקומי? על יחידה? או שאולי זה נושא רחב שפרוש לאורך התנ"ך? האם אתם מחפשים פרשנות? ראליה? ניתוח לשוני? הלכות ומדרשים? חשוב לשים את הדגש על סגנון המאמר שאתם מחפשים ולחפש בהתאם. סיכום כללי על סגנון המאמרים באתרים השונים: הר עציון: מגוון מאמרים, שיעורים ופרשנויות. סגנון: גושניקי, מעמיק, פרשני, מדרשי, הלכתי ואקטואלי. ספריא: מאגר מידע עצום. סגנון: דפי מקורות. הרצוג: מאמרים, מפות, שיעורים. סגנון: פרשני, מחקרי, ארכיאולוגי והסטורי. 929: לימוד יומי, מאמרים, שיעורים. סגנון: קצר, פרשנות אישית ואקטואלי. דעת: מאמרים, פרשנויות, מדרשים. סגנון: מעמיק, אקדמי, ניתוחים ספרותיים. ויקיפדיה: צריך לפרט? סגנון: ניטרלי, ידידותי ואינפורמטיבי. גוגל מאמרים: מנוע חיפוש. סגנון: מחקרי, אקדמי. כפית של נח"ת: מאמרים של חברי הארגון. סגנון: נח"תיסטי. בני ציון: שיעורים, מאמרים. סגנון: קווניקי, תורני, הלכתי, מוסרי. jstor: מאמרים אקדמיים. סגנון: מחקרי, ארכיאולוגי, שימו לב שחלקם באנגלית. אתר הניווט בתנ"ך: מאמרים קצרים. סגנון: פרשני. מחלקי המים: דפי מקורות קצרים ודברי תורה. סגנון: מדרשי והלכתי. יש באתר גם הפניות לאתרים אחרים וכלים, הפניות לכלים ואתרים נוספים. 2 ליום - פרויקט לימוד תנ"ך, בכל פרק מובא סיכום, ולעיתים קרובות מאמרים על המתרחש בפרק או שיעור עליו. המאמרים עם ניתוחים ספרותיים, ממצאים ארכיאולוגים וראליים. הסיכומים עם נטיה ללימודים הלכתיים או מדרשיים לעיתים ולא בהכרח לפשט.אפשר לכתוב לספי ויאיר (היזמים של הפרוייקט) בשביל לשאול שאלות וכדומה והם נגישים, או להשאיר הערה באתר(עשיתי את זה בעצמי כמה פעמים). כלים דיגיטליים: כלים דיגיטליים יעזרו לכם בשלב של איסוף המידע והלימוד. בעזרת כלים שונים תוכלו למצוא מקורות, לנתח אותם, ללמוד, ובסוף להפוך אותם לשיעור האדיר שלכם (שאתם יותר ממוזמנים לבוא להעביר במחוז שומרון :)). בטבלה שלפניכם מפורטים כלים שונים והשימוש בהם, בתוספת המלצות על אתרים, מצורף למטה פירוט על כל אתר עם קישור אליו. על התורה: קונקורדנציה עם חיפוש מתקדם, מעבדת התנ"ך - ניתוח והשוואת טקסטים, מציאת מקבילות בתנ"ך. דיקטה: קונקורדנציה שמתעלמת מהבדלי איות והטיה, איתור אזכורים בטקסט, סיווג סגנוני של טקסט מקראי, ניתוח נתונים בטקסט, חיפוש ביטויים נפוצים עם מילה מסוימת בתנ"ך Cluad.ai: מנוע בינה מלאכותית רגיל, היתרון הגדול שלו הוא שהוא כמעט אף פעם לא מחרטט או ממציא מקורות. פרשנות פנים מקראית בשיעור עסקנו בפרשנות פנים מקראית – איך לומדים יחידה מסויימת לעומק, רק מתוך התנך עצמו. אני הצעתי ללמוד את היחידה בארבעה שלבים: תיחום ורקע – להחליט איפה היחידה מתחילה ומסתיימת (החלטה קצת שרירותית), ולאחר מכן ללמוד את הרקע ליחידה – גם אילו אירועים קרו לפניה ומשפיעים עליה ומי הדמויות הפועלות בה, וגם נבואות מאותה תקופה/נבואות על הדמויות הפועלות שיכולות לשפוך עליהן אור. פשט – לעבור על היחידה, ולנסות להבין הכל כולל הכל ברמה הפשוטה ביותר. תשומת לב – לעבור על היחידה שוב (אפשר גם לעשות את זה פסוק פסוק) עם רגישות הרבה יותר גדולה – למילים מיוחדות, שמות של אנשים/מקומות, חוסרים, ניסוחים משונים, רפרנסים, השוואות, נבואות שחוזרות על עצמן כמה פעמים – מה המשמעות הסמלית של כל אלו? שאלות – במהלך הלימוד יצוצו מן הסתם שאלות – בסוף זה הזמן לנסות לחשוב עליהן ולהגיע למסקנות. אבל צריך לשים לב שהתשובה לא מומצאת אלא מעוגנת בפסוקים. בהצלחה! הרכבת מהלך לשיעור ולמאמר - משה מייזלס (מוזמנים לפנות אליי לעזרה ולהרחבות! מס' טלפון – 050-424-2316) 1. מתי ולמה נבחר במסגרת זו של העברת תוכן? כאשר נרצה להרכיב מסר ומהלך מסודר וברור, ונרצה להעמיד אותו מול קהל כשיעור או כמאמר. שיעור כזה תורם לנו נסיון בהעברה, בלימוד ובהנגשת תוכן, וזו גם הדרך שלנו לתרום לארגון. 1. מציאת נושא. כדי להכין שיעור ולהרכיב מהלך, יש לבחור תחילה נושא שהוא התחום בו נחפש את המהלך ועליו – בכלליות – נדבר בשיעור. חשוב לבחור נושא שמעניין אתכם, בעל היקף מתאים (לא יותר מדי צר או רחב), וברור מספיק כדי להקל על החיפוש והפיתוח. 1. הרכבת מהלך. המהלך הוא החוט המקשר בשיעור, המוביל את הלומדים מנקודה א' לנקודה ב' בהבנתם. הוא כולל את כל ההתפתחויות בדרך, אך מטרתו העיקרית היא להעביר מסר ברור ומסודר. מהלך מוצלח חייב להיות רציף ולא מקוטע, עם חיבור הגיוני בין הרעיונות השונים, כך שהמסקנה תצמח מתוך הקשרים שנוצרו. בנוסף, חשוב שהמהלך יעניק משמעות ויוביל למסקנה, שאלה, דיון עתידי וכדומה. כדי לבנות מהלך לשיעור, יש להתחיל באיסוף מידע על נושא השיעור, בעזרת קריאה וחיפוש במקורות שונים שהתייחסו אליהם ביחידות קודמות.תוך כדי ולאחר מכן, משתמשים בארבעה כלים (עיקריים) על מנת למצוא במידע רעיונות ומשמעות ולהתקדם להרכבת המהלך: 1.  סקירה – מעבר על מספר מקורות להבנת הנושא. 2. השוואה – ניתוח הדמיון והשוני בין מקורות. 3. ניתוח – בחינת הנושא מזוויות שונות כמו פרשנות, מחקר וספרות. 4. חידוש – הצגת רעיון חדש על בסיס המקורות, ובחינה של נושא מסוים לפיו. שימוש משולב בכלים אלה מאפשר יצירת מהלך מדויק ורציף, המורכב מסדרה של טענות מוכחות. לסיכום, מהלך מוצלח דורש מידע, ניתוח בעזרת הכלים וארגון זורם המבוסס על טענות, שאלות ותשובות. 1. דיוק המהלך ומציאת כותרות. בשלב הסופי לפני הכתיבה, חשוב לדייק את המהלך בשני היבטים: בהירות הטענות ורציפות הזרימה.יש לנסח כל טענה במשפט חד וברור, כולל המסקנה הסופית, כדי להבהיר ולזכור את הרעיונות המרכזיים. יש לבדוק אם המהלך זורם בצורה מובנית והגיונית. ניתן לדמיין את הצגתו או לקרוא אותו בקול, ואף לבקש ממישהו אחר לעבור עליו ולזהות נקודות לא ברורות.לבסוף, חשוב לזכור שהמהלך דינמי ותלוי בכם – ניתן לשנות, לעדכן ולדייק אותו כך שישקף את האמת והרעיון בצורה הטובה ביותר. הדיוק הוא הערך המרכזי בהכנת שיעור או מאמר. 1. כתיבה. נקודות והסבר לגבי כתיבה בפועל של מאמרים (וכך גם של שיעורים) תוכלו למצוא באתר של הכפית, תחת הכותרת "איך כותבים מאמר?" (איך כותבים מאמר? | כפית של נח"ת) כמה נקודות לסיום – הכנת השיעור היא תהליך אישי ודינמי. אל תהססו להתייעץ עם אחרים, במיוחד בוועדת הדרכה ואפשר גם בי. זמן הכנת השיעור משתנה ותלוי בטיבו, וצריך לקחת את הזמן כדי להכין שיעור איכותי ומרוצה. בנוסף, חשוב להעניק קרדיטים. רשף אור - לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר רטוריקה למתקדמים, שבת הדרכה (שלו"ם) התשפ"ה מה זה רטוריקה? רטוריקה היא אמנות השכנוע, הגדרה רחבה שכוללת בתוכה גם את אמנות הנאום;             איך לדבר כך שיקשיבו, שיבינו, שיזכרו. כמעבירי שיעורים אחד הדברים שהכי חשוב לשים לב אליהם זו הצורה בה אתם מדברים. מעביר טוב נמדד הן בתוכן השיעורים שלו - והן בדרך בה הוא מעביר את התוכן. נסו להיזכר בשיעור ממש גרוע ששמעתם. לרוב, הסיבות בגללן תפסלו שיעור יהיו פחות תוכניות ויותר צורניות - קל יותר "לסלוח" למעביר שאומר שטויות בצורה יפה, מאשר לאהוד מעביר עם מהלך מדהים אבל כריזמה של דג[1].   בבואכם לכתוב שיעור, לרוב תתחילו מרעיון, מקורות, מהלך, ביסוס, מסקנות. כל אלו מרכיבים חשובים בכתיבת שיעור, ויהיו לעזר גדול גם במהלך העברת השיעור - אבל בשלב הזה מצטרפים כמה אמצעים חשובים לא פחות. בואו נדבר על אמצעים חזותיים. בין אם אתם מעבירים שיעור סקירה או שיעור חידוש, ובין אם יש לכם מהלך פשוט או מסובך - אמצעים חזותיים יכולים לשדרג את השיעור שלכם ולסייע לקהל לעקוב. הנה כמה דוגמאות:   ·         כרטיסים אחד האמצעים החזותיים הנפוצים ביותר הוא כרטיסים.  כרטיסים יכולים לסייע לכם להבדיל בין חלקים שונים של השיעור, שלבים במהלך או אפילו דמויות. בעזרת כרטיסים אפשר לבנות לוח רעיונות, לשחק עם המיקום של כל כרטיס, הגודל שלו, הגופן והצבע של המילים. זהו האמצעי הבסיסי והפשוט מכולם – הוא לא מצריך שום אביזר מיוחד.   ·         לוח מחיק אמצעי נפוץ נוסף - כזה שלא תמיד נמצא בהישג יד[2] - הוא לוח מחיק. לוח מחיק מאפשר כתיבה ספונטנית במהלך השיעור, שיתוף של הקהל בתהליך יצירת התוכן, העלאת רעיונות ועוד. בעזרת ציור על לוח אפשר ליצור מבנה מורכב יותר ממבנה של כרטיסים, לצייר סקיצות ועוד.   ·         מפה מעבירים שיעור שכולל גיאוגרפיה? השתמשו במפה. לא כולם מכירים את השטח כמוכם, ומפה מול העיניים מסייעת מאוד למעקב. דנים בערים, במסלולים או בתוואי שטח? מפה היא הפתרון שלכם. גם אם אין לכם עצמכם מפה, כמעט תמיד ימצא מישהו מהמחוז שיסכים להביא עבורכם. חלק נכבד מהמפות מנוילנות, דבר שמאפשר לצייר עליהן בטוש מחיק. השתמשו בפונקציה הזאת.   ·         חפצים בשיעור עם הרבה דמויות, אפשר להיעזר בחפצים. דמויות פליימוביל, אבני לגו ובובות של אחותכם הקטנה; שלושתן דוגמאות מצוינות לחפצים רטוריים. בשיעור עם הרבה דמויות, אפשר להיעזר בקלות בחפצים שייצגו עבורכם את האנשים השונים. אם אתם מספרים על אירוע מסובך, אפשר להמחיז אותו. טוב מראה עיניים.   ·         דפי מקורות זה עומד להיות מפתיע. כן, גם דפי מקורות יכולים לשמש כאמצעים רטוריים. בין אם אתם רוצים ליצור השוואה בין כמה מקורות וטבלה נראה לכם אחלה, בין אם סתם לא נוח לכם שהאנשים מדפדפים כל הזמן, ובין שיש לכם מקורות חוץ תנ"כיים שתרצו שמישהו מהקהל יקריא/אפשר יהיה לעקוב. דפי מקורות הם אמצעי רטורי, ולו בכך שהם מאפשרים לקהל שלכם לראות בצורה טובה יותר את התוכן.   מלבד חמש האופציות האלה, יש עוד אינספור אמצעים חזותיים שאפשר להשתמש בהם; כטוב בעיניכם. אם אתם מחפשים דוגמה תנכ"ית, ירמיהו ישמח לספק לכם אחת[3] בואו נדבר על אמצעים קוליים. כל הדוגמאות עד עכשיו היו חזותיות, וגירו את חוש הראייה. אבל עם כל החשיבות לדברים שאתם רואים, יש עוד ארבעה חושים נוספים. נכון, קשה מאוד להשתמש באמצעים ריחניים, בעלי טעם או מיועדים למישוש. אבל חוש השמיעה הוא חוש משמעותי מאוד, שחשוב לשים לב אליו. אז איך תופסים את אוזני הקהל? הנה כמה דרכים.   o       טון הדיבור אמנם המודע של הקהל שלכם מעבד את תוכן הדברים שאתם אומרים, אבל תת המודע שלהם עסוק בעיבוד טון הדיבור. בדיוק כמו כלבים, גם בני אדם נמשכים לנימה בה דברים נאמרים. אם תכעסו גם הם יכעסו, אם תשמחו הם יעשו כן, אם תדברו בנימה משמימה - הם לא יבינו כלום.   o       עוצמת הקול בצורה הכי בסיסית של עוצמת קול, תמצאו את המקום בו כולם שומעים אתכם. שאף אחד לא יצטרך להתאמץ, אבל גם לא תחרישו אנשים. אם לא ישמעו מה שיש לכם לומר, ובכן, זה חבל. רוצים לשלהב את הקהל? להפחיד אותו? לתפוס את תשומת ליבו? ת-צ-ע-ק-ו רוצים לגרום לשומעיכם לשבת על קצות הכיסאות? להאזין בשקיקה? ת-ל-ח-ש-ו   o       קצב דיבור תדברו מהר מדיי, ואף אחד לא יבין. תדברו לאט מדיי, והקהל ישתעמם. גם כאן חשוב למצוא את הקצב שלכם, שמאפשר לקהל לעקוב אחריכם בקלות. בו בזמן, דיבור מהיר מעיד על התלהבות - ודיבור איטי יכול להוות הדגשה.    o       מילות מפתח, משלב ומקצב אנשים זוכרים דברים שנאמרים לעיתים תכופות. אם אתם רוצים להדגיש אירועים מסויימים, דמויות או מסקנות – אמרו אותם שוב ושוב. השתמשו במילות מפתח משמעותיות, התאימו את המילים על פי הצליל. שחקו עם המקצב.   פעם נוספת – אלו דוגמאות, החשובות והנפוצות ביותר; אמנות הדיבור רחבה מאוד. קחו אליהו כמקור[4]   בואו נדבר על שפת גוף (ועוד כמה דברים). מאוד בקצרה, שפת הגוף שלכם תורמת המון להעברה ולקשב של הקהל. v      קשר עין יסייע בשמירה על הקהל אתכם, יאפשר לקרוא את שומעיכם ולשתף אותם בשיעור. נסו להתמקד בכל אחד מהאנשים בתורו, להכניס אותם לעניינים. שימו לב למצב הקהל – הם עייפים, נלהבים, לחוצים? v      תזוזה ממקום למקום מעוררת עניין ומעניקה לאנשים משהו להסתכל עליו. תנועות ידיים יעזרו להדגים, וישלימו את הרושם. עם זאת, היזהרו מתזוזת יתר ומהפניית גב לקהל - ושימו לב ששומעים אתכם בכל שלב. v      התקרבות אל הקהל/גהירה תשמש הן בתור העברת סמכותיות, והן בתור ירידה אל העם. שחקו על הגבול הזה.   גישות העברה כמו שוטר טוב ושוטר רע, גם מעביר יוצר מערכת יחסים עם הקהל. חישבו: האם אתם רוצים -  • להעביר את השיעור מרחוק, על כיסא, עם פחות תגובות מהקהל, בצורה מקצועית וחסרת רגש? • להעביר מקרוב, לדבר בגובה העיניים, להשתמש בהומור, לאפשר שאלות מרובות, לשדר לקהל שאתם חלק ממנו? לשתי הגישות ייתרונות וחסרונות. למעביר הסמכותי יהיה קל יותר להשתלט על הקהל, המעביר הנגיש יגרום ליותר תחושת שייכות.  גם מעביר סמכותי וגם מעביר חברי משתמשים באמצעים רטוריים. שניהם יכולים לפתח דיון, ולהגיב אליו בצורה שונה; שניהם ינסו להעביר את המסר שלהם בצורה הטובה ביותר.   חיבור רגשי מעביר שמחובר רגשית לשיעור שלו, הוא אוטומטית מעביר טוב יותר. אנשים נוטים להתלהב ולסחוף יותר כשהם מדברים על נושא קרוב לליבם. גם אם הנח"תיסט הממוצע יחשוב שנושא השיעור שלכם משעמם, אל תפסלו אותו רק בגלל דעות חיצוניות - אם תרצו את הנושא מספיק, ההתלהבות תעבור גם לשומעים. לא אדם אחד ולא שניים טענו בפניי שהדבר שהכי מושך אותם במעביר זו ההתלהבות שלו. מצאו נושא שילהיב אתכם, ואת הקהל שלכם איתכם.   צריכים דוגמה תנכ"ית גם כאן? אמנם אין דבר אחד וחד משמעי שמשותף לכולם, אבל זו הדוגמה שלי[5] אבל רגע, רשף, עד כה דיברת רק על מה שהמעביר עושה! זה משעמם! מה עם הקהל?   בואו נדבר על מתודיקה. מה זה מתודיקה? קשה לומר, לא לגמרי הבנתי. לצורך השיעור, נאמר שמתודיקה היא כמו רטוריקה רק בשיתוף הקהל. להלן שתי דוגמאות:   v      דיון דיון הוא אמצעי מתודי קלאסי. אתם מעלים נושא, נותנים מקורות ורעיונות, ומניחים לקהל לעשות את השאר. צורת הלמידה הזו אקטיבית יותר מאשר הרצאה, והאנשים עצמם יכולים להתחבר לנושא ולפתח דעה עצמאית בו.   v      מתודת דרמה תנו לקהל לקרוא, בתפקידים. אם יש לכם פסקה ובה כמה דמויות, חלקו אותן לאנשים בקהל ובקשו מהם להקריא כמעיין הצגה. או שיקראו רגע לעצמם את הסיפור ויציגו בצורה חופשית. בדומה לאמצעי הרטורי חפצים, גם מתודת דרמה עוזרת להבדיל בין מקומות, אירועים ודמויות - בשילוב החיבור האישי של הקהל.         אלו עיקרי הדברים, אבל יש לי עוד המון להרחיב בנושא – ואני יותר מאשמח לענות על שאלות ולעזור היכן שאוכל. דברו איתי  _________________________ הערות שוליים: [1] חשוב לציין שכריזמה זה לא הכל, ומיומנות נרכשת; כל אחד יכול להעביר בצורה מוצלחת, עם קצת תרגול ועזרים. (חזרה מעלה) [2] שימו לב שלא בכל המחוזות יש לוחות מחיקים, ולכן יש לקחת את האמצעי הזה בעירבון מוגבל. (חזרה מעלה) [3] בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי - "עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת, וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ." [...] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר, הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, בְּבֵית יְהוָה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל! בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. נְאֻם יְהוָה - כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל!" וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה! יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְהוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ, וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם - בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת." וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר, "כֹּה אָמַר יְהוָה - כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם." וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לֵאמֹר - "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר; כֹּה אָמַר יְהוָה - מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ, וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל - עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַעֲבָדֻהוּ. וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ." וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, "שְׁמַע נָא, חֲנַנְיָה. לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה, וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר! לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה - הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת. כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְהוָה." וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. [ירמיהו כ"ז א'-ב' | כ"ח א'-י"ז] ירמיהו מצווה להסתובב עם מוט על צווארו, כדי להמחיש את עול בבל. חנניה, המתנגד לנבואת ירמיהו, שובר את המוטות באמרו כי כך יעשה ה' לעול בבל. ירמיהו לא נשאר חייב, ומחליף את מוטות העץ במוטות ברזל – לא רק שעול בבל לא נשבר, הוא הוכבד. גם ירמיהו גם חנניה משחקים סביב המוט של ירמיהו, כל אחד כדי להדגים את טענתו. (חזרה מעלה) [4] וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב, וַיַּגֶּד לוֹ. וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: "הַאַתָּה זֶה, עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?" וַיֹּאמֶר, "לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֺת יְהוָה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים…" [מלכים א' י"ח, ט"ז-י"ח] אליהו פוגש את אחאב, שעולב בו וקורא לו "עוכר ישראל". אליהו מתרעם על הכינוי, ומשיב לאחאב באותו המטבע. גם אחאב וגם אליהו משתמשים בביטוי כאמצעי לשוני שחוזר על עצמו, כל פעם כדי לשרת את מטרתו של הדובר. (חזרה מעלה) [5] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד - וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו… מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה? כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה! לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה, לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי…" [במדבר י"א, י'-ט"ו] (חזרה מעלה)

היום נדבר על נביא משבט לוי שהתנבא במשך 40 שנה באחת התקופות הקריטיות לעם ישראל, למרות שבהתחלה הוא לא רצה ללכת לשליחות בטענה שהוא לא יודע לדבר – ואני כמובן מתכוונת גם למשה וגם לירמיהו. על משה רבנו בוודאי כולכם שמעתם. הוא גדל בבית פרעה, הרג מצרי שהכה עברי, ברח למדין ונשלח על ידי ה' להוציא את ישראל ממצרים. במשך ארבעים שנה משה רבנו הנהיג את בני ישראל במדבר, הוריד להם את התורה במעמד הר סיני, שפט אותם, התמודד עם התלונות שלהם ובגדול נשא אותם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). אך לבסוף הוא לא זכה להכנס איתם לארץ המובטחת, ומת רגע לפני הכניסה לארץ. ירמיהו גדל בענתות, כפר בבנימין. הוא החל להתנבא בשנה השלוש עשרה ליאשיהו בן אמון (ירמיהו א', ב'), כלומר ארבעים שנה לפני חורבן המקדש וירושלים [1] - והנבואות המופיעות בספר נגמרות מעט אחרי רצח גדליה [2]. רוב נבואותיו הן נבואות תוכחה ופורענות ליהודה ולירושלים. העם לא האמין לנבואותיו, והוא סבל מרדיפות. ירמיהו ראה את נבואות החורבן שלו מתגשמות ואת ירושלים נחרבת. לאחר מכן, הוא נשאר בארץ עם גדליה וירד למצרים עם שארית העם בעקבות הרצח. התקופה שבה ירמיהו חי הפוכה מהתקופה בה משה חי. בימי משה, ה' הוציא אותנו משעבוד לגאולה באותות ובמופתים, נתן לנו את התורה והנחה אותנו במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. לעומת זאת, בימי ירמיהו, העם עזב את התורה שקיבלנו בימי משה. ה' כעס על עמו ונתן אותם לשעבוד של נבוכדרצאר [3]. בסופו של דבר גלינו מארץ ישראל, והפליטים לאחר רצח גדליה חזרו למצרים. בתקופה של משה - "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כ"ו, ח'), ואילו בתקופת ירמיהו - "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ירמיהו כ"א, ה'). גם יחס העם למשה ולירמיהו שונה מאוד - משה רבנו הנהיג את העם, ואילו לנבואות ירמיהו העם וההנהגה מסרבים בעקביות להקשיב, ומעדיפים לנסות להרוג את ירמיהו או לפחות לזרוק אותו לכלא. למרות זאת, רב הדמיון בין השניים. נקודות של דמיון וקשר בין משה וירמיהו הרמה הטכנית: משך הנבואה, שהוא בשני המקרים ארבעים שנה, והשייכות לשבט לוי - משה הוא משבט לוי (שמות ב') וירמיהו הוא "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א', א'). הסירוב הראשוני לשליחות בטענה של חוסר יכולת לדבר: משה במעמד הסנה אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'). באופן דומה, ירמיהו בנבואת ההקדשה שלו מנסה להתחמק בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א', ו').  למרות זאת, שניהם דיברו בסוף לא מעט - ירמיהו ניבא את הנבואות המובאות בספרו מול העם, השרים או אפילו המלך. משה דיבר מול פרעה, ניבא והנהיג את העם ארבעים שנה ולבסוף לפני מותו נאם נאום ארוך שמוכר לנו בתור ספר דברים [4]. שניהם מתפללים בעד העם כשה' רוצה להביא עליהם רעה: למשל, משה מתפלל אחרי חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות ל"ב, י"א - י"ב), וירמיהו מתפלל אחרי עוד נבואת חורבן: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה: יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲו‍ֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ." (ירמיהו י"ד, י"ט - כ"א) [5]. בנוסף, שניהם משתמשים בטענה שהענשת עם ישראל תגרום לחילול ה' - "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם" (משה), "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ" (ירמיהו). אצל שניהם הסיפור נגמר בצורה טרגית: אצל ירמיהו הטרגדיה היא מאוד בולטת - החורבן, אבל גם הסיפור של משה נגמר בצורה טרגית. משה רבנו נתן לעם ישראל כל כך הרבה. הוא הוציא אותם ממצרים במטרה להביא אותם לארץ, והתפלל עליהם שוב ושוב כשה' רצה להרוג אותם - באמת שהגיע להם למות, אבל משה לא היה מוכן לתת לה' להרוג אותם. הם היו חשובים לו עד כדי כך שהוא העדיף למות בעצמו מאשר שה' יהרוג את ישראל! [6] הוא משקיע בהם את הנשמה שלו, שופט אותם מבוקר עד ערב, סובל את כל התלונות (הלא מעטות) שלהם, ונושא אותם ממש "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב) במסע שכל מטרתו להגיע אל הארץ המובטחת. ובסוף משה בעצמו לא יכול להכנס לארץ! הם מזכירים זה את תקופתו של זה: משה מזהיר מפני חורבן, כפי שהתרחש בדורו של ירמיהו, למשל - "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם׃" (דברים י"א, ט"ז - י"ז). לא רק משה מדבר על תקופת ירמיהו, גם ירמיהו מדבר על תקופת משה. למשל, בנבואה הראשונה שהוא אומר לעם: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב'). ירמיהו מזכיר דברים שמשה אמר: למשל - "שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת: אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים: לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'" (ירמיהו י"א, ב' - ה'). אני לא נכנסת כאן לשאלה על איזו ברית מדובר כאן - הברית בסיני, או בערבות מואב. בכל מקרה מוזכרת ברית שמשה כרת. ירמיהו לא רק מזכיר דברים שמשה אמר, אלא גם משתמש במילים דומות - ספר ירמיהו מכיל המון ביטויים שנאמרו בספר דברים. אביא דוגמאות אחדות, וישנן עוד רבות: עד כה ראינו שלמרות שירמיהו ומשה חיים בתקופות מנוגדות, יש הרבה מאוד דמיון ביניהם [7]. בספר דברים פרק י"ח, משה מדבר על הנביא שה' יקים לבני ישראל: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, ט"ו - י"ח). הנביא המתואר כאן הוא "כָּמֹ֔נִי" - כמו משה. ה' ישים את דבריו בפיו של הנביא, והוא יגיד את כל מה שה' יצווה אותו.נקביל את הפסוקים האלה לפסוקים מנבואת ההקדשה של ירמיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ז' - ט'). ירמיהו מתואר ממש באותן מילים שבהן מתואר הנביא שימשיך את משה, שיהיה כמוהו. גם במדרש ירמיהו מושווה למשה [8]: "ר' יודה בר' סימון פתח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים י"ח, י"ח), וכת' "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י'), ואת אומר כמוך, אלא כמוך בתוכחות. את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו [9], זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור [10], זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד [11], זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות." מה אנחנו מסיקים מכל זה? אז השתכנענו [12] שירמיהו דומה למשה וממשיך אותו. מה אנחנו יכולים להסיק מזה? בתקופת הגאולה ה' שלח את משה להושיע את ישראל. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים, קרע להם את הים, לקח אותם לו לעם, נתן להם את התורה והוליך אותם במדבר עם ענני כבוד, מן ועמודי אש וענן. בתקופת משה קל לנו לראות שה' היה עם בני ישראל. לעומת זאת, בתקופת החורבן - "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז). זוהי תקופה של הסתר פנים, של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א, י"ח). קשה לראות את ה' במציאות, וההרגשה היא שה' עזב אותנו - "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?" (איכה ה', כ'). אבל גם בתקופת החורבן, ה' שולח לישראל שליח שינסה להחזיר אותם בתשובה, שינסה למנוע את החורבן ולהציל את העם. גם בתקופה הזאת, ה' שולח את ירמיהו, הממשיך של משה. כמו שה' ליווה את עם ישראל ביציאת מצרים, הוא מלווה אותם גם בתקופת החורבן, גם אם בצורה נסתרת יותר. עד לרגע האחרון, ירמיהו מנסה להציל את ירושלים. בפרק ל"ח, שמתרחש ממש תוך כדי המצור על ירושלים, רגע לפני החורבן, ירמיהו עוד מציג לצדקיהו (מלך יהודה האחרון) אפשרות להציל את ירושלים: "אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (ירמיהו ל"ח, י"ז). ירמיהו ממש מתחנן בפני צדקיהו שיציל את ירושלים - "שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ" (ירמיהו ל"ח, כ'). אבל רגע, אם ה' כועס על עם ישראל כל כך והוא רוצה להחריב את ירושלים, למה הוא שולח את ירמיהו שינסה להציל אותם? נביא עוד פסוקים מספר ירמיהו: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר: תְּנוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, ט"ו - י"ז). מתואר כאן שאם ישראל לא יקשיבו ולא יתנו לה' כבוד, אזי יהיו להם צרות (שמתוארות כחושך ונפילה). אם זה אכן יקרה, אם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי. האם זו נפשו של ירמיהו, או שזה חלק מהנבואה ונאמר בשם ה'? כתוב בגמרא [13] : ""וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו" - כלומר, יש לה' מקום בשם מסתרים שבו הוא בוכה. לפי הגמרא, מי שבוכה בפסוק שראינו זה הקב"ה. למרות שה' הביא את החורבן, גם הוא מתאבל עליו. גם כשה' כועס על עם ישראל, אכפת לו מאיתנו. גם כשמגיע לנו להיענש, הוא שולח נביאים שינסו להחזיר אותנו בתשובה. גם כשה' מחריב את מקדשו ונותן את עמו ביד צר, הוא מתאבל על זה שהיה צורך בכך. אני אשתמש במשל של עם ישראל והקדוש ברוך הוא בתור אב ובן - ה' הוא כמו אבא שמחנך את בנו. אם יש צורך, הוא יעניש אותו, אבל כמובן שהוא עדיין אוהב את בנו, ומעדיף שלא יהיה צורך להענישו. כתוב באיכה רבה [14]: "הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים." ובתרגום חופשי של הדו שיח - אמר הקב"ה לירמיהו: "ירמיה, אם אתה תשב פה, אני אלך עמהם לבבל, ואם אתה תלך עמהם אני אשב פה." אמר לו ירמיה: "אם אני אלך עמהם, מה אני יכול להועיל להם? אלא ילך מלכם ובוראם עמהם שהוא יכול להועיל להם הרבה". מסבירים במדרש שזו המשמעות של "וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים" (ירמיהו מ', א') - הוא זה ה', שכביכול יורד עם ישראל לגלות. אם כבר אנחנו משווים בין ירמיה לדברים, בואו נראה את אותו רעיון בספר דברים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג'). מפרש רש"י - ""וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם." כלומר, נאמר "ושב" ולא "והשיב" כי ה' חוזר עם ישראל מהגלות. הוא היה איתנו בגלות כל הזמן, עד הגאולה שבה הוא שב עמנו. כפי שנאמר גם בישעיהו - "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם" (ישעיהו ס"ג, ט'). מפרש המלבי"ם: ""בְּכָל צָרָתָם", בעת שהיו בצרה בגלות, "לוֹ צָר" היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועל ידי כן "מַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם", הושיעם תמיד על ידי שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד." כלומר, כשלעם ישראל יש צרות, ה' מצטער על כך, כמו אב שמצטער על בנו שסובל, ומושיע אותם באמצעות מלאך. גם בצרות, ה' איתנו. לא חלילה "אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (איכה ג', י"ח), אלא אפילו בחורבן "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג', כ"ב). גם בתקופות של "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ" (תהילים צ"ד, ה'), עדיין "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים צ"ד, י"ד). אפילוג [15] נוסיף לקינוח עוד השוואה קטנה למשה. תוספתא [16] : "רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה נאמרה במשה עליה נאמרה בעזרא עליה נאמרה במשה עליה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות י"ט, ג') נאמרה בעזרא עליה "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל" (עזרא ז', ו') מה עליה האמורה במשה למד תורה לישראל שנאמר "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם" (דברים ד', י"ד) אף העליה האמורה בעזרא לימד תורה לישראל שנאמר "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז', י') ואף הוא נתון על ידו כתב ולשון שנאמר "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית" (עזרא ד', ז')" נסביר - עזרא היה ראוי להביא את התורה לעם ישראל, אלא שיש בעיה טכנית קלה - משה כבר הביא אותה. אז מה עזרא הביא לעם ישראל? את הכתב האשורי שבו אנחנו משתמשים עד היום (לפני כן השתמשו במה שמכונה היום כתב עברי קדום [17]). ואכן, כשלומדים את עזרא ונחמיה רואים שעזרא לימד את העם תורה, קרא בתורה באירועים ציבוריים ובאופן כללי שם דגש נורא חזק על תורה [18]. יש עוד מקום לפתח השוואה בין משה לעזרא, מוזמנים לכתוב על כך מאמר. כרגע נסתפק בכך שגם עזרא מקביל למשה וממשיך את דרכו. עזרא גם הוא חי בתקופה דרמטית - שיבת ציון. אחרי חורבן המקדש הראשון, עם ישראל גלה לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, עם ישראל זכה לחזור לארצו. עזרא היה אחד ממנהיגי העולים. הגאולה מתוארת באופן נורא מקביל ליציאת מצרים בכמה מקומות, לדוגמא - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו). אם בתקופת החורבן ראינו היפוך של מה שנאמר ביציאת מצרים, בגאולה חוזרים לראות נפלאות כמו ביציאת מצרים. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כ"ג, ז' - ח'). אם החורבן היה מקביל ליציאת מצרים רק בהיפוך, הגאולה חוזרת להיות מקבילה ליציאת מצרים. גם כתיקון של החורבן, וגם כחזרה וחידוש של ימי קדם. גם בזמן הגאולה וגם בזמן הגלות, ה' לא עוזב אותנו לרגע, ובסוף הגלות עוד תגיע גאולה. ויהי רצון שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות. --------------------------------- הערות שוליים: 1. יאשיהו מלך 31 שנה (מלכים ב' כ"ב, א') וירמיהו ניבא מהשנה ה 13 ליאשיהו (ירמיהו א', ב'). כלומר, ירמיהו ניבא בתקופת יאשיהו 18 שנה. אחריו מולך יהואחז לשלושה חודשים (מלכים ב' כ"ג, ל"א), כרגע נתעלם ממנו כי אנחנו לא סופרים חודשים. אחריו מלך יהויקים במשך 11 שנה (מלכים ב' כ"ג, ל"ו). עד כה הגענו ל 29 שנים. אחריו מלך יהויכין 3 חודשים (מלכים ב' כ"ד, ח'), וגם ממנו נתעלם. אחריו מלך צדקיהו ל 11 שנה (מלכים ב' כ"ד, י"ח) שהסתיימו בחורבן. סך הכל - 40 שנה מתחילת נבואת ירמיהו ועד החורבן. חזרה למעלה 2. מבחינה כרונולוגית, הנבואה המאוחרת ביותר בספר נאמרה מעט אחרי הירידה למצרים בעקבות רצח גדליה (פרק מ"ד). הספר עצמו עוד ממשיך אח"כ, מכיוון שהוא לא מסודר כרונולוגית, מה שגורם ללא מעט כאב ראש ללומדי הספר. למעשה, מדובר בספר מבולגן להחריד גם מעוד בחינות. למשל, המעבר הלוך-ושוב מגוף שלישי לגוף ראשון, פסוקים שלא לגמרי ברור מי אומר אותם (פרק ט"ו אני מסתכלת עליך), או המחסור בתאריכים בחלקים לא קטנים של הספר. כשקוראים את פרק ל"ו ומגלים באילו תנאים הספר נכתב, ומוסיפים לכך את החורבן והגלות, מקבלים את הבלגן הזה יותר בהבנה והערכה. חזרה למעלה 3. כן, עם ר' במקום נ' (אם לא שמתם לב, תקראו שוב לאט ובזהירות). ככה ירמיהו מכנה אותו (ברוב המקומות), ואנחנו היום בירמיהו, לא במלכים. חזרה למעלה 4. מי שאמר "לא איש דברים אנכי" נאם בסוף את כל ספר דברים. יש פה כיוון שאפשר לפתח, אולי על לא להמעיט בערך של עצמך, או על להאמין שאדם יכול להשתנות, או אולי כיוונים אחרים. אני אשאיר את זה לכם, המאמר הזה יוצא ארוך מדי גם ככה (הי ועדת כפית! אני מתנצלת מראש, אני פשוט אדם חופר). חזרה למעלה 5. בנקודת הדמיון הזו טמונה נקודת שוני - את תפילות משה בעד העם ה' מקבל, ולעומת זאת, התפילות של ירמיהו לא מביאות לביטול גזירת החורבן. התגובה לתפילה של משה שהבאנו כדוגמא היא "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב, י"ד). לעומתה, התגובה לתפילה של ירמיהו שהובאה היא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃" (ירמיהו ט"ו, א' - ב'). במילים פשוטות יותר: לא יעזור. אפילו אם משה ושמואל יתפללו אני לא רוצה את העם הזה, והם יצאו למות ולשבי. חזרה למעלה 6. ראו שמות ל"ב, ל"ב. חזרה למעלה 7. ישנן נקודות דמיון נוספות. למשל, כנגד שניהם העם יוצא בטענה שלא נשלחו על ידי ה' - אצל משה אני מתכוונת כמובן לקרח, ואצל ירמיהו בגדול כל הספר (למשל ירמיהו מ"ג, ב', אם אתם מתעקשים על דוגמאות). שניהם ברחו ממלך שרצה להורגם - משה ברח מפרעה שרצה להרגו (שמות ב', ט"ו), וירמיהו בורח מפני יהויקים מלך יהודה (ירמיהו ל"ו, כ"ו). משה מתמודד כנגד החרטומים, וירמיהו כנגד נביאי שקר. חזרה למעלה 8. פסיקתא דרב כהנא י"ג, ו'. חזרה למעלה 9. קרח ועדתו (משבט לוי) יצאו נגד משה. אצל ירמיהו (שהיה מן הכהנים) אפשר למצוא כמה חיכוכים בינו לבין כהנים. למשל - בפרק כ' מופיע פשחור בן אימר הכהן ששם את ירמיהו במהפכת (מין כלא במקדש), בפרק כ"ו הכהנים והנביאים (נביאי השקר) הם אלה שטוענים כנגד ירמיהו ב"משפט שדה" שנערך. גם אנשי ענתות - עירו של ירמיהו  - מנסים להרגו (י"א, כ"א). חזרה למעלה 10. שמות ב', ירמיהו ל"ח. חזרה למעלה 11. ראו הערה 10. חזרה למעלה 12. אם לא, וגם אם כן - מוזמנים לכתוב תגובות פה באתר או לשלוח לכפית מאמרי תגובה! חזרה למעלה 13. מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב'. חזרה למעלה 14. פתיחתא ל"ד. חזרה למעלה 15. פרק מסיים של ספר, המתרחש תקופת זמן לאחר סוף הספר. חזרה למעלה 16. סנהדרין ד', ה'. חזרה למעלה 17.  יש לאביאל קפצ'יץ מאמר בנושא. חזרה למעלה 18.  למשל, נחמיה ח', ה' - ח', או בהמשך, נחמיה ט', א' - ג'. חזרה למעלה