תוצאות חיפוש

לפני כמות זמן כלשהי- חזרנו כולנו משבת שופטים [1] וכולנו שמנו לב לחיסרון הבולט של אדם מאוד ספציפי- גדעון. אני חושב שיש הרבה מה לומר על הדמות הזו שלא נאמר, ולכן היא ראויה למאמר. ראשית: נתחיל מהרקע של ספר שופטים. לפעמים בחיים - יש מעגלים שחוזרים על עצמם, אפשר לקרוא לזה אפילו "גלגל החיים". גלגל החיים בימי השופטים הוא: 1. בני ישראל עושים את הרע. 2. הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם. 3. הם מתפללים. 4. ה' שולח שופט שיושיע אותם. 5. ותשקוט הארץ (לרוב היא שוקטת ארבעים שנה). ואז הגלגל חוזר על עצמו. [2] אבל נשים לב לעוד משהו: במהלך הספר יש התדרדרות רוחנית אצל בני ישראל [2 וחצי]. עכשיו נראה את המעגל הזה אצל גדעון. השלבים הראשון והשני- בני ישראל עושים את הרע, הקב"ה שולח להם אויב שמתעלל בהם: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'." (שופטים ו', א'-ו') יש בפסוקים האלו דבר מאוד מוזר. כשאנחנו פוגשים את אויבי ישראל, המגמה היא לרוב שליטה והשתלטות על משאבים. אבל פה המגמה הבולטת היא דווקא השמדה. שנאמר: "וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ" וכן: "לֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" והכתוב מסיים ב"וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ". (שם) בניגוד לשאר העמים שאנו מכירים - פה הם מנסים ממש להשמיד את ישראל שנאמר: "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד". (שם) נשאלת השאלה: מה מיוחד דווקא באויב זה? בני קדם, מדין ועמלק אינם מעוניינים בשליטה. בניגוד לפלישתים או לארמים שמעוניינים להתיישב, למלוך ולשלוט, השבטים הנ"ל הינם שבטים פראיים אשר מתפרנסים משוד וביזה. העמלקים הם חסרי יכולת חקלאית וניזונים מגידולים, תבואה וצאן של אחרים. בני קדם אלו הם שבטים בדואים חסרי נחלה [3]. אבל המדיינים- הם המעניינים ביותר. למדין דווקא יש נחלה והיא אפילו די רחוקה. ולכן נשאלת השאלה: מה הם עושים פה? התשובה נמצאת בקוראן, איך לא? בקוראן המדיינים מוזכרים כשבט עיפה [4] וכן בכתבי המצרים המדיינים מופעים בשם "שסו" שתרגומו המילולי הינו: "מטיילים ברגל" משמע- נוודים. ומפה נובעת ההבדלה בין השבטים הנ"ל לשאר האויבים. בניגוד לאויבים אחרים אשר יושבים בערים ומעוניינים ליהנות ממשאבי המדינה המשועבדת, השבטים הנ"ל אינם מעוניינים ברכוש- הם באים, בוזזים והולכים. [5] השלב השלישי- הם מתפללים: "וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן. וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי." (שם, שם, ז'-י') בשלב השלישי בני ישראל מקבלים תוכחה מה'. התוכחה היא דוגמא מושלמת להתדרדרות אותה בני ישראל חווים. בפרק ב' בני ישראל מקבלים תוכחה דומה [6] ובסופה בני ישראל בוכים. במקרה שלנו, בני ישראל פשוט לא עושים כלום. השלב הרביעי- ה' שולח שופט שיושיע אותם: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן." (שם, שם, י"א) [7] משהו מוזר לי בפסוק, המלאך מגיע ואז… לא עושה כלום, הוא פשוט יושב. למה? ככל הנראה הוא מחכה שגדעון יסיים לחבוט את החיטים. ורק אז המלאך ניגש אליו. "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." (שם, שם, י"ב) וואו! איזו ברכה! מי לא היה מת לברכה כזו? בטוח גדעון מחזיר לו באיזו ברכה יפה בחזרה [8]. גדעון מחזיר לו ככה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן." (שם, שם, י"ג) אתם מכירים את זה שאתם נמצאים בבית, מגיעים לסלון ואומרים לאמא שלכם: "בוקר טוב!" והיא עונה: "זה בוקר טוב? זה היה יכול להיות בוקר טוב אם היית מפנה אתמול מדיח כמו שביקשתי!" [9] אז זה מה שגדעון עושה למלאך. אגב, אנקדוטה מעניינת בעניין. לפני כמה פסוקים ה' כעס על זה שבני ישראל עזבו אותו, מבחינתו של גדעון, המצב הוא בדיוק הפוך. ה' הוא זה שנטש את בני ישראל, ולא להיפך [10]. "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ." (שם, שם, י"ד) ואז ה' פונה אל גדעון בעצמו. הסיבה שה' פונה אליו בעצמו- זה כי גדעון כועס, הוא זועם על ה'. וה' אומר לו: "בכוחך זה" - מה זה הכח? הכעס! קח את הכעס שלך ותתעל אותו לטובת בני ישראל [11]. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי ה' בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי." (שם, שם, ט"ו) תשובה קלאסית! בואו נבהיר משהו כאן ועכשיו, אם ה' בוחר בכם- תצטנעו! [12] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד." (שם, שם, ט"ז) ואז גדעון מגיע… ומבקש אות! חצוף! הקב"ה מדבר איתך! הוא ולא מלאך! הוא ולא שרף! הוא ולא גידי גוב! הוא ולא הבבא סאלי! הוא ולא יו''ר נח"ת! [13] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי." (שם, שם, י"ז) ברור שהוא מדבר איתך! מי עוד ידבר איתך? מופסה?! "אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ." (שם, שם, י"ח) אם יש משהו שאני בטוח בו, זה שהמלאך אוהב לשבת. תחביב. "וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ" (שם, שם, י"ט) אמרנו בהערה 7 שגדעון מגיע ממשפחה ממעמד גבוה [7]. בני ישראל אכלו במדבר כל אחד עשירית האיפה [14]. במילים אחרות - גדעון מגיש לו אוכל שמספיק לעשרה אנשים וגדי ומרק. דבר שרק תורם להנחה שגדעון מגיע ממשפחה עשירה [15]. לאחר הסימן גדעון בונה מזבח לה', ואז ה' מצווה על גדעון לנתץ את העבודה הזרה שבביתו. "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת [16]. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה." (שם, שם, כ"ה-כ"ז) גדעון לוקח איתו אנשים ועושה בלילה את מה שה' ציווה אותו. למה בלילה? כי הוא מפחד. "וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה." (שם, שם, כ"ח-כ"ט) איי איי איי, הלשינו עליו… כנראה הם לא שמעו מה קורה למלשינים [18]. ואז אבא שלו מגן עליו - והסיפור נחתם במילים: "וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ." (שם, שם, ל"ב) ואז מתארגנים למלחמה. רוח ה' לובשת את גדעון. ולמלחמה מצטרפים שלושה שבטים [19] והכתוב נותן אשלייה שעוד שנייה גדעון נכנס ברעים ומנצח ואז.... הוא לא הולך למלחמה. שוב הוא מסתייג. והוא מבקש עוד סימן. שוב. [21] כאילו… באמת… אחי… קיבלת כבר אותות! ואתה גם אמרת בעצמך שאתה מבין שמדובר בה'. אתה הולך ברחוב כולם קוראים לך ירובעל ומזכירים לך את המעשה… למה אתה צריך אותות? אבל ה' נותן לו את האותות שהוא ביקש והוא משתכנע. "וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד [22] וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי." (שופטים ז' א'-ב') במילים אחרות ה' אומר: תקשיב… יש יותר מידי אנשים, הם עלולים לחשוב שהם הצליחו בזכותם ולא בזכות הנס. אז מה עושים? סינון! [23] "וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ." (שם, שם, ג') אבל זה עדיין יותר מידי. אז מה עושים? עוד סינון! בסינון השני עושים להם את מבחן שתיית המים המפורסם [24]. נשאלת השאלה, למה הכורעים לא ראויים והמלקקים כן? מדרש ידוע אומר [25] שהם כרעו מפני שהיו רגילים לכרוע לעבודה זרה. ואז גדעון יורד למחנה האויב לשמוע מה הם אומרים, ו… הוא מבין שהוא הולך לנצח. [26] "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵיקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים." (שם, שם, ט"ז) עכשיו בואו נדבר אסטרטגיה. למה הוא נותן להם שופרות? התשובה היא כמובן כי שופרות עושה רעש! ורעש זה מבהיל! אני יודע מה אתם בטח חושבים, אריאל! זה גאוני! מאיפה הוא למד לעשות דבר חכם כל כך? והתשובה היא כמובן - ממלחמת העצמאות! [27] "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן." (שם, שם, י"ז) יא אללה! איזה מלך! מנהיג עולם! אני כל כך מקווה שהוא לא יגיד איזה משפט מטומטם ויהרוס את הכל. "וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שם, שם, י"ח) יש לי שאלה, אתם מכירים את זה שמישהו אומר משהו, ואז אתם אומרים לעצמכם: "אומייגד, אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו"? אז זה! אומייגד! אני לא מאמין שהוא אמר את זה עכשיו!!! "וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן"?! אתה אשכרה שמת את עצמך ואת ה' ביחד?! תנו לי רגע לקחת נשימה עמוקה ולהסביר. אנחנו לא מכירים בתנ"ך סמיכות של שם ביחד עם שם השם. אין אדם בתנ"ך ששמו ראוי להיזכר ביחד עם ה', חוץ מפעם אחת- בשמות י"ד ל"א כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו." מיד אחרי הסמיכות של שניהם יש לנו הסתייגות. בניגוד לגדעון שמצמיד את שניהם יחד ללא כל הסתייגות. ואז יש לנו מלחמה - ומה מסופר לנו? "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה" (שם, שם, כ"ב) מי דואג לזה שהם יתקעו חרבות אחד בשני? ה', לא גדעון. גם הכתוב מסתייג מהסמיכות של שניהם. "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן. וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן. וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שם, שם, כ"ג-כ"ה) המלחמה ממשיכה ומסתיימת, שבט אפרים מסיימים את המלאכה. ואז שבט אפרים כועסים על גדעון שהוא לא קרא להם לקרב! אבל גדעון מפצה אותם במילים, הוא מסביר שהמלאכה שלהם טובה פי כמה מהמלאכה שלו [28]. נעמוד על דבר מקסים פה, ראינו את הכעס של גדעון בהתחלה, גדעון הוא אדם שאכפת לו מהעם. גדעון מפצה אותם מכיוון שאכפת לו מהם והוא לא רוצה להיגרר למלחמת אזרחים. אבל אז הוא הורס את זה. גדעון הולך לסוכות ולפנואל ומבקש עזרה, אך הם מסרבים והוא מאיים (שם, ח', ד'-ט'). ופה הוא בעצם נכנס למלחמות אישיות שלו. וכן לבסוף הוא מתנקם. ומפה עד סוף הפרק יש לנו דו-שיח מדהים בין גדעון לזבח וצלמנע. "וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי ה' לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם. (שם, שם, י"ח-י"ט) גדעון מגיע ושואל: תגידו, איפה האנשים שהרגתם בתבור? והם אומרים לו: וואלה, הם באמת היו דומים לך. ואז הוא עונה: כן, זה אחים שלי… פתאום מתגלה לנו סיפור צדדי שלא ידענו, מעין סיפור שלא הוזכר בעלילה. מסתבר שהרעים הרגו את אחיו של הגיבור, ולא סתם אחים לנשק או ידידים- שהרי אמרנו שלגדעון אכפת מהעם. הכתוב מדגיש שמדובר באחיו בני אימו. כלומר אחים ממש. [29] השלב החמישי- "ותשקוט הארץ": לאחר שגדעון סוגר חשבון עם רוצחי אחיו, העם מבינים שגדעון ראוי לשפוט ולהנהיג את העם ולכן הם מבקשים ממנו לשלוט בהם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם." (שם, שם, כ"ב-כ"ג) נפלא! מקסים! הוא מתקן את עצמו ואומר את הדבר הנכון. הוא אומר, לא אני אמשול! ה' ימשול! איזה יופי, אפשר לסיים פה, אחרי שסוף סוף גדעון עושה דבר טוב ולא הורס את זה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ." (שם, שם, כ"ד-כ"ז) ואז גדעון הורס את זה. הוא אומר: תראו… אני לא אהיה מנהיג… אבל תנו לי כסף! [30] "וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן. וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ. וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ. וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ. וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי." (שם, שם, כ"ח-ל"ב) ופה יש דבר מוזר. גדעון אמנם לא רוצה למלוך, אבל ההתנהגות שלו מאוד דומה לזו של מלך - יש לו נשים רבות ופילגשים. יש לו 70 בנים, והוא קורא לבנו אבימלך. אני ארצה לטעון טענה חצופה - אתם מוזמנים לכעוס עליי בווצאפ (053-5307503) - זה אפילו ישמח אותי אם קראתם עד לפה [31]. אני ארצה לטעון שסיפור גדעון, אם נקלף ממנו את כל השכבות המורכבות שלו, את כל ההקבלות לסיפורי התנ"ך האחרים ואת החשיבות הלאומית שלו - יש לנו סיפור קלאסי על נקמת דם ותו לא. לילה טוב אהובים 3> ------------------------------------------------------------ 1. אין לי מושג מתי יפרסמו את המאמר הזה, אבל הוא נכתב אחרי שבת שופטים. הערת מערכת: אנחנו מתנגדים לחלוטין לכמות הערות השוליים שיש פה. כשביקשנו מאריאל לכתוב מאמר לא ציפינו לכזאת כמות. אל תלמדו מאריאל בעניין כמות הערות השוליים!!! הערכת המחבר על הערת המערכת: חכו חכו, עוד תבוא נקמתי, עוד לא ראיתם למה אני מסוגל. הערת המערכת על הערת המחבר על הערת המערכת: אין לנו בעיה, תהנה לכתוב את המאמר הבא. אנחנו רק מבקשים שהוא יהיה למזלג, אותו אנחנו לא מעלים ואז הערות שוליים הם מותק של דבר. חזרה למעלה 2. בשופטים ג', ז'-י''א ניתן לראות דוגמא מושלמת. חזרה למעלה הערה 2 וחצי. הספר מתחיל בעתניאל ואז אהוד בן גרא, דבורה (ניתן לראות שבימיה בני ישראל אינם הדוקים כפי שהיו בימי עתניאל), גדעון (מעין מעמד ביניים - עליו נדבר עוד), יפתח (מצבו די מזעזע בגדול), שמשון (פרא אדם) ואז הספר נחתם בסיפור פילגש בגבעה. חזרה למעלה 3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99_%D7%A7%D7%93%D7%9D חזרה למעלה 4. והרי עיפה הוא בן מדין שנאמר: "וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה." (בראשית כ"ה, ד') חזרה למעלה 5. כפי שאמר יוליוס קיסר: והגעתי וראיתי ובזזתי וצילמתי והעלתי לאינסטה ונדקרתי על ידי ברוטוס (הבהרה: הוא לא אמר את זה). חזרה למעלה 6. "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ. וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה'." (שופטים, ב', א'-ה') חזרה למעלה 7. לא חשוב למאמר, אבל רש"י מפרש פה: "וגדעון בנו, אביו היה חובטן והוא כוברן, אמר לו, אבא זקן אתה ואם יבאו המדינים לא תוכל לנוס, לך אתה ואני אחבט" דבר מעניין רואים פה. ניתן לראות שגדעון מסתיר את החיטים כי צריך להסתיר אותם מפני המדיינים כי המצב בכי רע. אבל יחד עם זאת, המצב בכי רע ולגדעון עדיין יש חיטים. דבר שמראה דווקא על מעמד גבוה. חזרה למעלה 8. לצורך השוואה: "וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'." (רות, ב', ד') חזרה למעלה 9. מה? זה לא קורה לכם? רק לי? אז לא משנה… חזרה למעלה 10. בנוסף, בהמשך ניתן לראות כי בבית של גדעון עובדים עוד סוגי עבודה זרה, דבר שהוא נוראי מבחינת ה', אבל גדעון לא מקשר בין העבודה הזרה לעזיבתו של ה'. חזרה למעלה 11. מצודת דוד מפרש: "בכחך זה- רצה לומר, בכח זה הזכות אשר למדת סניגוריא על ישראל, תוכל להושיעם" מצודת דוד על שופטים ו', י"ד. חזרה למעלה 12. ניתן לזהות את אותה הסתייגות אצל משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות ג', י"א) וגם אצל שאול: "וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה." (שמ"א ט', כ"א) חזרה למעלה 13. הוא ולא ועדת הדרכה! הוא ולא יהורם גאון! הוא ולא חנן בן ארי! הוא ולא הרב מדן! (אני חושש שזה ימשיך הרבה זמן) הוא ולא אשר בן אבו! הוא ולא פרופסור מקגונגל! הוא ולא שמוליקיפוד! הוא ולא סטטיק! וכו' וכו'. חזרה למעלה 14. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא." (שמות ט"ז, ל"ג-ל"ו) חזרה למעלה 15. נתקלתי במאמר שאמר דבר דומה והביא את החידוש הנ"ל ממאמר שנכתב ע"י יחזקאל קויפמן, אך אני לא עיינתי במאמר. חזרה למעלה 16. כפי שנאמר בהערה 20. חזרה למעלה 17. סורי על התיזוזים- התכוונתי הערה 10. 18. ביטוי עממי אומר: snitches get stitches חזרה למעלה 19. "וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם." (שופטים ו', ל"ה) חזרה למעלה 20. עיין הערה 17. חזרה למעלה 21. * קולות של אנחת ייאוש *. חזרה למעלה 22. למי שלא מבדיל בין הקיבוצים עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד- תזכרו שעין חרוד איחוד הוא משופץ ועין חרוד מאוחד עבר שיפוץ. חזרה למעלה 23. סינון זה כמו סינון סטטוס- רק בלי החלק של הסטטוס. חזרה למעלה 24. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם." (שופטים ז', ד'-ו') חזרה למעלה 25. נאמר גם ע"י רש"י על פסוק ה' וגם ע"י הגננת שלי - אכן קושיא מי קדם למי. חזרה למעלה 26. "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן." (שופטים ז', ט"ו) חזרה למעלה 27. במלחמת העצמאות ארגון ההגנה היה דל במשאבים והוא פיתח תותח מרגמה שהיה לא מדויק בלשון המעטה ולא יכל לירות לטווח רחוק. אבל הוא עשה רעש ממש חזק והבהיל את הערבים ובמקרים רבים הערבים פשוט נטשו את עמדותיהם. שמו של התותח: ה"דוידקה". 28. "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱ-לֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה." (שופטים ח', א'-ג') חזרה למעלה 29. יש ויכוח לגבי מתי זה קרה כרונולוגית, יש שיאמרו שזה קרה טרם הסיפור וזו הסיבה לכעסו של גדעון, אך זה לא מסתדר עם הפשט (וגם לא מסתדר לי באופן אישי). ויש שיאמרו שזה קרה לפני האותות השניים ומותם זו הסיבה לכך שגדעון ביקש את האותות (דעת מקרא). חזרה למעלה 30. למיטיבי לכת: ישנה הקבלה בין הפסוקים הנ"ל לפסוקים של חטא העגל, צריך עיון. חזרה למעלה 31. אם כבר אנחנו פה, אני מקווה שנהניתם ואני אשמח להתנצל על כל הבדיחות הלא מוצלחות, המאמר נכתב בשעת לילה מאוחרת. הערת המערכת: סוף סוף נגמר הסיוט הזה. אבל תלמדו ממנו בשימוש בהערות שוליים, הכמות גדולה בהרבה מהמומלץ, אבל השימוש בהערות שוליים להרחבות ולקצת שטויות הוא מדהים. (מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת הכותב על הערת המערכת: לא ללמוד ממני כלום, לא רק את הקטע של ההערות שוליים - אלא גם את הקטע של לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס. (לא מומלץ להתעלם מהערה 16) הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: דווקא לריב עם המערכת על הקובץ של הדוקס זה משעשע ומאוד נחמד, מבחינתנו תעשו את זה כמה שיותר (כמובן שזה דורש מכם לכתוב מאמרים לכפית) אנחנו מבטיחים לכם שאם תריבו איתנו אתם תשתעשעו מזה ואולי גם הקורא כשיקרא את הדו-שיח הזה. הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: סבבה מבחינתי, וכן! אנשים! תכתבו לכפית! אגב… כתבתי גם דבר תורה וגם מאמר, זה אומר שאני מקבל שתי כפיות שוקולד או שאין כפל מבצעים? הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת על הערת הכותב על הערת המערכת: אנחנו מעדיפים להשאיר את המידע הזה חסוי כדי שלא יבואו אלינו בתלונות. חזרה למעלה.

א. מבוא: ספר שופטים, בצדק רב, הינו אחד הספרים המוכרים ביותר בתנ"ך. המיקום שלו בתחילת הנ"ך והאופי הסיפורי שלו, הופכים אותו לאחד מהספרים הנלמדים במקרא. הדמויות המגוונות וסיפורי הגבורה מעוררי ההשראה שבו הם מנכסי צאן הברזל של עולם היהדות הדתי והחילוני כאחד. למרות היקף הלמידה הגדול של הספר, שאלה אחת שנמצאת בבסיסו נשארת לא פעם ללא מענה ברור: מהו המהלך של הספר? מה הספר בכללותו מלמד אותנו? בדרך כלל, כשלומדים ומלמדים את הספר, נהוג להציג אותו כרצף סיפורים יחידים בעלי מאפיינים דומים הכוללים את זה שעמ"י חוטא, ה' משעבד אותם ביד גויים, עמ"י שבים בתשובה ובסוף ה' מושיע אותם ע"י שופט. מבנה זה, המכונה "מעגל ספר שופטים", מציג את הספר כרצף של סיפורים בעלי מאפיין משותף שבו עמ"י עולה ויורד שוב שוב, אבל כמעט ללא מהלך כללי או נושא מוגדר. דבר זה נגרם, בין השאר, מפער שיש בין חלקים שונים בספר ממבט ראשון, שמקשה להפוך אותו לחיבור רציף אחד. לדוגמא – סוגיית המלך בספר היא מורכבת מאוד, ומהספר עולים קולות רבים ושונים שקשה לאגד למסקנה אחת [1]. הפער הזה הוא משמעותי ונוקב, ומקשה לבנות מהספר מהלך רציף. במאמר זה ננסה להציע כיוון אחר. ע"י התחקות אחר 3 מגדולי ישראל, ננסה לפתוח פתחים להתבוננות חדשה על הספר, עם הבדלים משמעותיים מאוד ביניהם. מבטים אלו יעניקו לנו חרכי הצצה חדשים על סיפורים נקודתיים בספר, ובעיקר על התהליך והמסר שלו בכללותו. אי"ה נעסוק במחלוקת בנושא התיארוך של אירועי הספר. המחלוקת הזו, במבט ראשון, נראית זניחה וטכנית. הרי היא עוסקת בעיקר בחישובים, וניסיונות שנראים דחוקים לסדר אותם אחד עם השני. אבל למעשה, טמונות בעומקה של המחלוקת הזאת, לדעתי, אמירות מהותיות על ספר שופטים, ועל דרך ההנהגה של הקב"ה את עמו. מי ייתן ואזכה לכוון בדבריי אל האמת, ושדרך לימודנו זה נצליח להבין טוב יותר את דבר ה' אשר נגלה אלינו בספר שופטים. ב. שלש מאות שנה? המחלוקת שנציג נוגעת לְקושי איתו מתמודדים הפרשנים, בניסיון לסדר את השנים המופיעות בספר עד ימי יפתח. במהלך המשא-ומתן על חלק מערי הגלעד, שלטענת מלך בני עמון שייכות אליו, יפתח מנסה לצאת כנגד התביעה בכמה וכמה טענות. אחת הטענות של יפתח היא משך הזמן הארוך, שבו בני עמון לא ניסו אפילו לתבוע את הערים: "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכׇל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא"(שופטים י"א, כ"ו) מהפסוק עולה שהזמן שעבר בין שתי תקופות הזמן - כיבוש ארץ האמורי וזמנו של יפתח, הוא שלוש מאות שנה. אולם, לכאורה מפשט הפסוקים עולה שהזמן שבין תקופת הכיבוש של ארץ סיחון ועד ימי יפתח הוא יותר מ-300 שנה. כפי שנוכיח בקצרה: כיבוש ארץ סיחון התרחש בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, ובשנת כניסתם לארץ. ולכן, ניתן פשוט לחשב את שלוש מאות השנים, החל משנותיו של יהושע כמנהיג ישראל. אלא ששנותיו של יהושע כמנהיג לא ידועות לנו במדויק... ההצעה המינימלית ביותר שאפשר לתת לשנות ההנהגה שלו, על בסיס שנותיו של כלב בן יפונה המופיעות בפרק י"ד בספר יהושע, היא שבע שנים. שהרי כלב היה בן ארבעים שנה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, וביום שבו הוא ביקש מיהושע לכבוש את חברון הוא היה בן שמונים וחמש. "וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הֹוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהָי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהָי: וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְ-הֹוָה אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְ-הֹוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה:" (יהושע י"ד, ו'-י') 45 שנים פחות 38 שנים שעמ"י היה במדבר מתקופת המרגלים עד הכניסה לארץ יוצא 7 שנים. אלו היו שנות הכיבוש של ארץ ישראל תחת הנהגתו של יהושע. כמובן, סביר מאוד שהתקופה של יהושע לא נגמרה ישר אז. בהמשך ספר יהושע יש עוד דברים שיהושע עשה וסביר מאוד שיהושע חי עוד כמה שנים לפחות, אבל כרגע נישאר עם הנתון המינימלי הזה. אחרי יהושע יש את "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ" (שופטים ב', ז'), שהנהיגו את ישראל כמות לא ידועה של זמן. אחריהם מתחילה תקופת השופטים, שם יש לנו נתונים יותר מפורטים על משך השנים שכל אירוע התרחש בו. הנה השנים שמופיעות בספר שופטים על בסיס פשט הפסוקים בקריאה ראשונית: 8 – שעבוד כושן רשעתיים מלך ארם נהריים (שופטים ג', ח'). 40 – שנות השפיטה של עתניאל בן קנז (ג', י"א). 18 – שעבוד עגלון מלך מואב (ג', י"ד). 80 – שנות השפיטה של אהוד בן גרא (ג', ל'). 20 – שעבוד סיסרא שר צבא חצור (ד', ג'). 40 – שנות השפיטה של דבורה וברק (ה', ל"א). 7 – שעבוד מדין (ו', א'). 40 – שנות השפיטה של גדעון (ח', כ"ח). 3 – שנות ההשתררות של אבימלך (ט', כ"ב). 23 – שנות השפיטה של תולע בן פואה (י', ב'). 22 – שנות השפיטה של יאיר הגלעדי (י', ג'). 18 – שעבוד בני עמון (י', ח'). סה"כ תקופת השופטים עד יפתח – 319 בתוספת ל - 7 שנותיו של יהושע שראינו לעיל, החישוב עולה ל - 326 שנים. כל זה על פי החישוב המצומצם ביותר. ללא תוספת של השנים שבוודאי כללה הנהגת הזקנים שאחרי יהושע, ועם צמצום הזמן בו יהושע הנהיג את העם עד למינימום. כמובן שכל זה לא מסתדר עם התיאור הפשוט שבמקרא – בדיוק שלוש מאות שנה. יוצא אם כן שישנו פער בין שני החישובים, ופער זה הוביל את הפרשנים להסביר את הפסוקים בכמה דרכים שונות. במאמר זה ננסה לעיין בכמה מהן. ג. שיטת רש"י: רש"י [2] מחשב את השנים באופן הבא: "שלש מאות שנה - ...יהושע פרנס את ישראל כ"ח שנה ואין לו מקרא ממי ללמוד עתניאל מ' שנה ושני שעבוד של כושן רשעתים בכללם אחריו אהוד פ' שנה י"ח שני' שעבוד של עגלון בתוכם הרי קמ"ה שנה דבורה מ' שנה ושני שעבוד יבין בתוכה הרי קפ"ה אחריו ז' של שעבוד מדין ומ' של גדעון וג' של אבימלך הרי רל"ה שנים אחריו כ"ג של תולע וכ"ב של יאיר אלא שעלתה שנה אחת לשניהם וי"ח של בני עמון עד שלא בא יפתח הרי שלש מאות." רש"י מוסיף 21 שנים לתקופתם של יהושע והזקנים, על בסיס קבלה שמופיעה כבר בדבריו של בעל סדר עולם [3], ומוריד את שנות השעבוד של חלק מהמשעבדים – כושן, עגלון וסיסרא. רש"י מצמצם עוד שנה אחת בטענה שתולע בן פואה ויאיר הגלעדי חלקו ביניהם שנה אחת [4]. וכך יוצא בדיוק שלוש מאות שנה. הדבר המפתיע בחישוביו של רש"י הוא שחלק מהשעבודים נספרים בתוך תקופת השפיטה, וחלקם לא. שאלה שכבר לפני מאות שנים שאל האברבנאל על שיטתו. ד. שאלת האברבנאל: האברבנאל [5] סוקר את שיטות הראשונים בדבר חישובים שונים, בין השאר החישוב של שלוש מאות השנים הנוגע אלינו. בדבריו הוא מצטט את רש"י ויוצא כנגד בכמה קושיות, שזו המרכזית ביניהן: "הביטול השלישי מאשר שני שעבוד כושן רשעתים כללם הרב עם שנות משפט עתניאל, ושנות שעבוד ישראל ביד עגלון מלך מואב י"ח שנה כללם הרב בשנות משפט גדעון [6], ושנות שעבוד יבין מלך כנען כללם הרב בשנות דבורה וברק, ואם שני השעבוד האלה נכללו כלם בימי השופטים ההם לדעת הרב, איך לא כלל גם כן שנות שעבוד מדין עם שנות גדעון? ושנות שעבוד עמון עם שנות יפתח ואבצן ושאר השופטים, ומנה שנות השעבוד האלה ממדין ועמון בפני עצמם, ושנות השופטים בפני עצמם, ולא עשה כן בשאר שני השעבוד ובשאר השופטים, ונתן אם כן דבריו לשיעורים, אין זה כפי הכתובים ואין זה כפי היושר ולכן לא נקבלהו." רש"י מחלק, וטוען שבחלק מהשופטים התנ"ך חיבר בין תיאור השעבוד לתיאור השקט, ובחלק מהשופטים התנך לא חילק, ושנות השיעבוד והשקט חופפות. והאברבנאל לא מוכן לקבל את העובדה שהתנ"ך החליף כל פעם את הצורה בה הוא מתאר את שנות השפיטה. שאלתו של האברבנאל, שידוע בשאלותיו המחודדות, נראית חזקה מאוד. באמת לא מתקבל על הדעת לטעון שבחלק מהשופטים זמן השעבוד נכלל ובחלק לא. מה היתה סברתו של רש"י? למה לחלק בין עתניאל, אהוד ודבורה, לבין גדעון ויפתח? ה. "מֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא" (ירמיהו ל', כ"א) כדי לענות על שאלת האברבנאל, עלינו לקחת צעד אחורה ולהתבונן במהלך שרש"י יוצר בפירושו. רש"י מחלק את תקופת השופטים לשני חלקים. אחד בו סופרים את שנות השעבוד בתוך ימי השופט (מעתניאל עד דבורה), ואחד נוסף בו סופרים את השנים בנפרד (מגדעון והלאה). האם יש לנו רמזים לחלוקה הזאת בפסוקי התנ"ך? בעיון מדוקדק בתחילת סיפורו של גדעון אפשר לשים לב למשהו יוצא דופן. הסיפור, בניגוד לשאר הסיפורים עד עכשיו, לא נפתח במשפט "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (ג', י"ב; ד', א') אלא במילים "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃"(שופטים ו', א'). רש"י בעצמו שם דגש על כך [7]: ויעשו הרע – עד כאן נאמר ויוסיפו שהיה נצבר חטא על חטא אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו ועכשיו מתחילין לחטוא כך נדרש באגדת תהלים:" נראה שרש"י טוען שבגדעון מתחילה בעצם תקופה חדשה. מעין נקודת ייחוס בספר שופטים, בה ה' מתחיל הנהגה ע"י שופטים מסוג שונה. רמז נוסף יש ברמת הפירוט של שופטים אלו. במיוחד בסיפורי הרקע שלהם, ובסיפורי המינוי שלהם. ליפתח ולגדעון מייחסים כמעט חצי פרק למינוי, בעוד שעל עתניאל, לדוגמא, כתוב רק "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְ-הֹוָה..." (שופטים ג', י'). שמשון הגדיל לעשות – יש עליו כמעט פרק שלם עוד לפני הולדתו! יתר על כן, על השופטים הללו יש הרבה יותר מידע, והמקרא מתאר את קורותיהם ביתר פירוט. לגדעון 3 פרקים, ליפתח 2 ולשמשון יש 4! לשם השוואה, על עתניאל ואהוד גם יחד יש פרק אחד בלבד. התנ"ך משקיע רבות בסיפור דמויותיהם של השופטים המאוחרים יותר, ביחס לשופטים הקודמים. בניית האישיות שלהם מתוארת בצורה מפורטת יותר, בשונה מעתניאל, אהוד ודבורה. מה פשרו של הפער הזה? ייתכן מאוד שההבדל קשור בעובדה שאופיים של המנהיגים משתנה עם מהלכו של הספר. עד תקופת גדעון, נראה שהשופטים היו אנשים חשובים מצד עצמם. כאשר ה' היה צריך שהם יושיעו את עמ"י הם נרתמו למשימה, אבל מעמדם כמנהיגים כבר היה קיים קודם לכן. את עתניאל אנחנו מכירים עוד מספר יהושע, אהוד מוביל את משלחת המנחה לעגלון מלך מואב כנציג חשוב של שבט בנימין, ודבורה שופטת את ישראל מימים ימימה. מסיבה זו כמובן, לא מספרים לנו את סיפורי העלייה של השופטים האלו להנהגה. הן דמויות מוכרות בעולם ההנהגה הישראלי של אותה תקופה, עוד לפני שהם הפכו להיות שופטים. לעומתם, גדעון היה "אף אחד" לפני שה' קרא לו להנהיג את ישראל. ניתן לראות זאת לדוגמא בדברי גדעון עצמו: "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי:" (שופטים ו', ט"ו). ברור שגדעון הפך למנהיג רק בעקבות רוח ה' שלבשה אותו, ולא מהיותו מנהיג קודם לכן. בדומה לגדעון, גם יפתח נהפך למנהיג על ישראל רק בעקבות הסכמתו למלחמה בבני עמון: "וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד׃"(שופטים י"א, ח'). בעקבות המלחמה, תהיה למנהיג לכל יושבי גלעד. יפתח וגדעון צמחו להיות מנהיגים בעקבות השעבוד שעמ"י היה נתון בו, בניגוד בולט לעתניאל נניח, שהוא מנהיג "ותיק" שאנחנו מכירים מלפני כן. לאור זה, ניתן אולי לענות על שאלתו של האברבנאל. רש"י לא חילק בין שופטים שונים בלי היגיון, הוא לא "נתן דבריו לשיעורים" כמו שביקר אותו האברבנאל. כאשר השופט קם בעקבות השעבוד, כמו גדעון ויפתח, שנות השעבוד לא יהיו חלק משנות השפיטה. אבל, כאשר מדובר על שופטים כמו עתניאל ודבורה, ששפטו את עמ"י לפני שהושיעו את ישראל, בתוך שנות השעבוד, הגיוני מאוד להגיד ששנות השפיטה שלהם יכללו את שנות השעבוד. דבורה לא התחילה לשפוט את ישראל אחרי מלחמת ברק בסיסרא, היא שפטה אותם כבר לפני כן, ולכן לא אמורים להוריד לה את השנים האלו מזמן השפיטה. על פי הכיוון הזה, ישנו שינוי משמעותי של ההנהגה בתוך ספר שופטים. בתחילתו של הספר יש מנהיגים חשובים, שתופסים יוזמה בעידוד אלוקי ומושיעים את ישראל. ולאחר מכן, קמים שופטים שה' מצמיח ומגדל ב"השגחה אישית". הסיבה לכך היא שהשעבודים נהיו מורכבים יותר ויותר, והעם הגיע למצב הרבה יותר מסובך. לשופטים "רגילים" כמו עתניאל אין את היכולת לעזור בתקופתו של יפתח (או שאולי אין בנמצא דמויות בעלות שיעור קומה כזה). במילים אחרות, לתקופה מיוחדת נחוץ שופט מיוחד. ניקח כדוגמא את תקופת שמשון, השופט הנחוץ הוא שופט שיוכל להושיע את עמ"י לבדו, כי עמ"י לא במצב בו הוא יכול לעזור לעצמו. המורכבות של התקופות המאוחרות בספר שופטים מצריכה שופטים מורכבים שמותאמים אליהן באופן מיוחד. צריך סוג מסוים מאוד של מנהיגים, ולכן ה' מצמיח שופטים מאפס. בתחילת הספר צריך מנהיגים ש"רק" יאחדו את העם ויצאו לקרב. לאט לאט, ככל שהספר מתקדם, עמ"י נזקק לשופטים שיתאימו לתקופה יוצאת הדופן בה הם חיים, ויושיעו את ישראל בדרכים לא רגילות. [8] -------------------------------- הערות שוליים: 1. לדוגמא – גדעון יוצא נגד מוסד המלוכה: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְ-הֹוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח', כ"ג). לעומת זאת, הספר נחתם בביקורת על המצב הקיים וקורא להמלכת מלך – "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"(שופטים י"ז, ו'; י"ח, א' (עם שינוי); כ"א, כ"ה). נעסוק בסוגיית המלכות בהרחבה בהמשך המאמר, בתוך שיטת האברבנאל. חזרה למעלה 2. על שופטים י"א, כ"ו. חזרה למעלה 3. בפרק י"ב. חזרה למעלה 4. לאור דברי סדר עולם פרק י"ב – "ויקם אחרי אבימלך וגו' וישפט את ישראל עשרים ושלש שנה, אחריו יאיר הגלעדי שתים ועשרים שנה, צא מהן שנה אחת שעלתה לזה ולזה..." חזרה למעלה 5. האברבנאל על שמואל א' י"ג, א'. חזרה למעלה 6. צריך כנראה לומר "אהוד" במקום גדעון. חזרה למעלה 7. רש"י על שופטים ו', א'. חזרה למעלה 8. כמובן שהשופטים הקצרים הרבים שיש במהלך הספר לאחר גדעון כמו אבצן או אילון הזבולוני לא יהוו קושיה על הכיוון הזה. זאת, מכיוון שהאורך והמורכבות של גדעון, שמשון ויפתח נובעים מההתמודדות שלהם עם שעבודים. התמודדות שאין לשופטים אלו, ולכן מסופר עליהם פחות. חזרה למעלה

בספר איוב ובספר קהלת מועלים רעיונות זהים בנוגע למשמעות האדם ולשאלת השכר והעונש. אבל שני הספרים שונים מאוד במבנה שלהם. ספר איוב הוא דיון בין איוב לרעיו (ולאליהוא) בנוגע לבעיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". נורא קל להבדיל בין הדעות השונות ומי אומר כל טענה ("ויען שם כלשהו ויאמר..."). לעומת זאת, ספר קהלת הוא תמלול המחשבות של שלמה המלך בחקירה שלו בינו לבין עצמו ("אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי" (קהלת ב', א'), "אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי" (קהלת ח', ט')).  במאמר זה אני אסקור את הטענות הזהות בין הספרים, את המסקנות שלהם, את דרך ההגעה למסקנות ואת הסיבות לשוני ביניהם. הרקע: ספר איוב מתחיל מהצגת דמותו של איוב: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכׇּל בְּנֵי קֶדֶם. וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כׇּל הַיָּמִים" (איוב א', א'-ה').   איוב הוא אדם מושלם[1], הוא תם וישר וירא אלקים וסר מרע. וחוץ מכל הדברים האלה הוא עשיר מאוד.  הכל טוב ויפה, אבל אז מגיע השטן ואומר לקב"ה שאיוב לא באמת צדיק, ושאם הוא יקבל ייסורים הוא כבר לא יהיה כזה צדיק. ה' נותן רשות לשטן לפגוע בדברים של איוב אבל לא באיוב עצמו. אז השטן עושה את זה: "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ" (שם, י"ד-י"ט). כל הבקר והחמורים שהיו לאיוב נלקח בידי ממלכת שבא, כל הצאן הרב שהיה לאיוב נשרף, כל הגמלים שהיו לאיוב נשדדו על ידי הכשדים. והכי גרוע, כל הבנים והבנות שהיו לו מתו ביחד. כל מה שהיה לאיוב כבר לא קיים יותר. אבל איוב לא מתעצבן ושובר את הכלים, אלא מכיר בעובדות ובכך שהכל מה', "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה יְ-הֹוָה נָתַן וַי-הֹוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְ-הֹוָה מְבֹרָךְ" (שם, כ"א). הייסורים ממשיכים ואיוב מקבל שחין, ובכל זאת הוא לא חטא בשפתיו.  בעקבות כל המאורעות האלה, מגיעים הרעים[2] לנחם את איוב ואז איוב מתחיל לקלל את היום שבו הוא נולד ומתחיל הדיון בין איוב לרעים. הסיפור הזה הוא הגורם לכל החקירה שבספר איוב. קהלת לעומת זאת, מגיע מרקע אחר לגמרי: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א', א')  על זה אומר המדרש: "שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לוֹ: יְדִידְיָה; קֹהֶלֶת; שְׁלֹמֹה"[3] כלומר, קהלת זה שלמה.[4] מפה אנחנו יכולים להבין שזה אדם שלא חסר לו כלום (כמו איוב בהתחלה):  "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כׇּל יְמֵי חַיָּיו. וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מל"א ה', א'-ג' ו-ו'). "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (שם י', כ"א) "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (דה"ב א', ט"ו) עד כאן מאוד דומה למקרה של איוב. אבל בניגוד לאיוב, קהלת לא יורד מנכסיו ובעקבות זאת עולות לו השאלות. אלא ממש ההפך, מתוך המצב הטוב שלו וניסיון החיים הוא מתחיל לחקור. "וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכׇל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב', י"א). "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י"ג-ט"ו) הכל הבל: הטענה העיקרית של קהלת היא: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (שם א', ב'). לא משנה מה האדם יעשה, לא ישאר ממנו כלום. העולם ממשיך להתקיים איתך וימשיך להתקיים בלעדיך. אף אחד לא יזכור אותך, ומה שעשית בחיים לא משנה. יכול להיות שהיית החכם הכי גדול שקיים, שהמצאת את הגלגל, אבל בסוף אתה תמות כמו שיכור שכל מה שהוא עשה בחיים זה לקבץ נדבות כדי לשתות, ולשתות כדי לקבץ נדבות. בסוף שניכם תמותו.  "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כׇּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (שם, ג'-ז'). "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (שם, י"א). "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים פ הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (שם ב', י"ד-ט"ז). איוב, במהלך המענה הראשון לאליפז מפרט את הייסורים שלו, אחרי שהוא מפרט אותם הוא פונה אל ה' ואומר כך: "זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב. לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי. כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ. גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשׇׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי. הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר. כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי. וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי. וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי" (איוב ז', ז'-ט"ז). איוב פונה אל ה' ואומר לו שחייו הם כמו רוח, הם חולפים ברגע, הם לא שווים כלום. אחרי מותי אני לא אוכל לראות ואף אחד לא יוכל לראות אותי. אני כמו ענן שנעלם והולך, אני אלך ולא אחזור ואף אחד לא יכיר אותי. למה אתה מתנכל אלי? אני איזה משהו מסוכן שצריך שמירה? שצריך לקבל ייסורים? אני הרי כלום, רוח, ענן. די! נמאס לי מהחיים. ה' תעזוב אותי אני ממילא הבל. גם איוב וגם קהלת מגיעים למסקנה זהה: החיים הם הבל. בעקבות המסקנה הזאת איוב אומר: די! עדיף לי למות כי אני סובל ולא יקרה כלום.  קהלת בעקבות ההבנה שהחיים הם הבל, לא אומר שהוא רוצה למות. יכול להיות שאם קהלת היה במצב של איוב, אולי הוא היה מגיע למסקנה של איוב. אני לא יודע. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו: גם קהלת וגם איוב שואלים את שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". איוב שואל את השאלה הזאת בעקבות כל הרעות שקרו לו, וקהלת שואל את זה מתוך התבוננות בעולם. כשהם באים לשאול את השאלה הזאת, הם יוצאים מנקודת הנחה שהדבר התקין הוא: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ. אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו. אֶת כׇּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכׇל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" (קהלת ח', ה'-ט'). הצורה התקינה היא שמי שמקיים מצוות, ועושה טוב יהיה לו טוב ומי שעושה רע יהיה לו רע. אבל בניגוד לציפיותיו, קהלת רואה דבר הפוך: וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל. אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע. אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (שם, י'-י"ד). אמנם הצורה התקינה היא שלצדיק טוב ולרשע רע, אבל בפועל קורה ההפך. יש רשעים שנשארים חיים הרבה זמן והם מתים מזקנה וחיים מאה שנה. ולא רק שהרשעים מקבלים את מעשה הצדיקים וחיים הרבה זמן, אלא הצדיקים מקבלים את הגמול שמגיע לרשעים. למרות שהצורה המתוקנת היא שהרשע לא יאריך ימים בכלל, זה לא קורה.  לעומת קהלת, איוב מרגיש את הבעיה הזאת ממקור ראשון.  בתשובות שלהם, הרעים עונים לאיוב תשובה פשוטה על הבעיה הזו: "אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם" (איוב ח', ד'). "וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ. וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ" (שם י"א, ד'-ה'). "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה. הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (שם ט"ו, י"ד-ט"ו). "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֺנֹתֶיךָ. כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט. לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם. וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ. אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא. עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם" (שם כ"ב, ה'-י'). הרעים לא מוכנים לקבל את הרעיון שיש צדיק שרע לו ורשע שטוב לו. ולכן הם מוכיחים את איוב ואומרים לו שהוא חטא, בעניין הזה הם מסכימים עם מאמר קהלת: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). אם יש מישהו שסובל זה אומר שהוא לא צדיק. לעומת הרעים, אליהוא מציע פתרון אחר: "הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ" (שם ל"ג, י"ב) "בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף" (שם ל"ד, ל"ב). "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעׇל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ. אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִּיָּדְךָ יִקָּח" (שם ל"ה, ו'-ז'). אליהוא אומר שאיוב לא רשע, אבל כשהוא קיבל את הייסורים הוא לא היה צריך להתלונן עליהם אלא לקבל את זה באהבה. ה' הוא צודק ולכן יוצא מזה שהייסורים באים אליך בצדק. אבל ה' הוא גם עליון ואתה חושב שהרשע או הצדק שאתה עושה משפיעים על ה'? מי אמר שיש קשר בין הצדיק לטוב ובין הרשע לרוע? אליהוא מערער על הנחת היסוד של איוב, קהלת והרעים. החיפוש אחר החוכמה: אחרי שרעי איוב גמרו לטעון את טענותיהם, איוב תוקף אותם ואומר להם אין להם את כל החכמה שחשבו שיש להם. ולא רק שאין להם אותה, לאף אחד אין אותה, ואף אחד  גם לא יודע מאיפה היא מגיעה  ואיך אפשר להשיג אותה: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חׇכְמָה מִפְּנִינִים. לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה. וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כ"ח, א'-כ"ז). הוא מתחיל את ההסבר שלו בכך שהוא אומר שאת הכסף והזהב, את הברזל ואת הנחושת יודעים מאיפה מביאים. מביאים אותם ממקומות רחוקים, הולכים במקומות נדחים שאף אדם לא ראה, רק כדי להביא את הכסף והזהב, את הברזל והנחושת. לעומת זאת אף אחד גם מבני האדם וגם מהחיות ומעופות השמיים לא יודע מאיפה החכמה מגיעה. היא לא נמצאת לא בארץ ולא בים, לא בשמים ולא בשאול. אי אפשר לקנות אותה בכל כמות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ויהלומים וגבישים ופנינים שבעולם. אבל יש מישהו אחד שיודע איפה החכמה ומהי, ה'. רק ה' יודע איפה החכמה, הוא הרי רואה את כל העולם וברא אותו. ואם רוצים להגיד שאיוב לא היה בן האדם הכי חכם בעולם ואולי בגלל זה הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת, אנחנו רואים שגם קהלת אמר זאת. קהלת כאמור הוא שלמה, שהיה החכם באדם ("הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (מל"א ג', י"ב)), וגם הוא לא יודע איפה החכמה נמצאת:  "כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז', כ"ג-כ"ד). עשוקים ועשירים שירדו מנכסיהם: במהלך התבוננותו בעולם הוא רואה את העשירים שירדו מנכסיהם, ועליהם הוא אומר: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה. כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כׇּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. גַּם כׇּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחׇלְיוֹ וָקָצֶף" (שם ה', י"ב-ט"ז) זה ממש הסיפור של איוב. יש איש עשיר מאוד, ואז העושר שלו נעלם בגלל איזה ביש מזל (או במקרה של איוב בגלל השטן) והוא נהיה חסר כל. כמו שהוא נולד חסר כל כך הוא גם מת חסר כל (במקביל ל"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא" פה, יש את: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א', כ"א)). אחרי שהאדם השיג את העושר והוא נעלם לו, הוא ישב ויכעס וירגוז ויקצוף[5]. שזה בדיוק מה שקרה לאיוב.  והמקרה של איוב מופיע עוד פעם. אמנם איוב הוא לא ממש עשוק כמו מי שמתואר בפסוקים הבאים, אבל איוב מרגיש שה' עשק אותו. למה הוא לקח ממנו את כל הדברים שהיו לו ונתן לו שחין? הרי הוא איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע. "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ד', א'-ג'). עדיף להיות מת מאשר להיות חי, מכיוון שמי שכבר מת לא יעשקו אותו יותר ולא יצטרך לסבול. ובכלל עדיף לא להיוולד מלכתחילה מאשר להיות חי ואז למות, כי אז אתה לא צריך לראות את כל הדברים הרעים שקורים בעולם.  המסקנה של קהלת, שעדיף לא להיוולד מאשר להיוולד, לראות את כל העוולות שבעולם ולמות. שזה עדיף מאשר להיות בחיים. המסקנה הזאת מאוד דומה לקללה שאיוב מקלל את יומו: "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי. לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי... לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ. הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר. לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי. לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז." (איוב ג', י'-י"ג ו-כ'-כ"ו). למה ה' גרם לי להיוולד?  היה עדיף לי לא לחיות מלכתחילה, מאשר לחיות ולסבול. למה ה' נותן חיים לאנשים שסובלים? לאנשים שמחפשים את המוות אבל לא מוצאים אותו, לאנשים שרק ישמחו כשהם ימותו. למה נתת לי חיים? אני רק סובל פה, אין אחד שאני לא סובל. אין לי רגע קטן של מנוחה. חשוב מאוד לציין, שאמנם המסקנות של קהלת ואיוב דומות, אבל הן שונות מהותית מכמה בחינות. בחינה ראשונה, המסקנה של קהלת היא פילוסופית. לעומת זאת, איוב אומר את דבריו בעקבות הצער והיסורים שיש לו[6], הוא בסך הכל רוצה מנוחה. עוד הבדל משמעותי הוא שאיוב אומר: "כואב לי עדיף כבר למות". ואילו קהלת אומר: "אין משמעות לחיים עדיף לי למות". המסקנה הסופית. במהלך ספר איוב, איוב מבקש מה' כמה פעמים שיתגלה אליו ויסביר לו למה הוא קיבל את כל העונשים האלה. ואכן, בסוף ספר איוב ה' מתגלה אליו ומדבר איתו, אבל לא מגלה לו מדוע הוא קיבל את כל הייסורים. במקום זה, ה' מסביר לאיוב דבר שהיה ברור לקהלת מלכתחילה: "וַיַּעַן יְ-הֹוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר. מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיׇסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו" (שם ל"ח, א'-ה'). "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ. הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם. הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ. הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ. הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ" (שם, ל"א-ל"ה). "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר. תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה. תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה" (שם ל"ט, א'-ג'). ה' מתאר לאיוב את כל הבריאה. מהכוכבים שבשמים ועד העפר שבארץ, מהגשם והשלג עד הים. מהאריות ועד בהמות, מהנשר ועד לויתן. ומדי פעם הוא שואל את איוב, איפה היית כשיצרתי את הארץ? מי יצר את כולה? אתה זה שמוציא את הכוכבים בשמים? אתה שולח את הברקים? וכו'. רק בפרקים ל"ח-ל"ט יש 20 פעמים את ה"א השאלה, וחוץ ממנה יש עוד הרבה שאלות רטוריות. ה' מקטין את איוב על ידי כך שהוא מספר את סיפור הבריאה. ולאיוב לא נשאר אלא להגיע למסקנה הזאת: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי. אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף" (שם מ', ג'-ד'). איוב מבין שאין לו מה לענות לה' ולכן הוא מחליט לשתוק, אחרי השתיקה ה' מתאר את בהמות ואת לויתן ואז איוב אומר את המסקנה הסופית של כל הספר: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְ-הֹוָה וַיֹּאמַר. יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם מ"ב, א'-ו') איוב מבין שה' יכול לעשות הכל  ואף אחד לא יכול למנוע ממנו, והוא מודה ואומר שאת כל מה שאמר הוא אמר בגלל שכל הדברים שה' אמר נעלמו ממנו והוא לא ידע. אבל עכשיו כשהוא יודע את כל הדברים האלה הוא מתחרט על מה שהוא אמר. הפרשנים חלוקים איך להבין את הפסוק האחרון, "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר". ההכרעה במחלוקת הזו יכולה להשפיע על משמעות המסקנה של איוב, כיוון שזאת השורה התחתונה של המסקנה. המצודות אומר שההשגה של האמת הזאת הייתה שווה את כל הייסורים שעברו עליו: "על כן – בעבור אהבת ההשגה אשר השגתי במה שעיני ראתך אמאס בכל הקניינים הגופים כי כמוהם כאין מול יקר ההשגה ההיא. ונחמתי – עתה יש לי תנחומין רב על הצער שהייתי בו לשבת בתוך עפר ואפר כמ"ש והוא יושב בתוך האפר (איוב ב':ח') כי הצער הזה היה סבה להשיג האמת."[7] האבן עזרא לעומת זאת, אומר שבמשפט הזה איוב מתחרט על מה שהוא אמר בגלל שהוא נבזה, שהוא עפר ואפר: "על כן אמאס – בכל דברי. ונחמתי על עפר ואפר – כי אנכי נבזה, כטעם: ואנכי עפר ואפר"[8] בפירושו, האבן עזרא מביא את מה שאברהם אומר לה' כשהוא נושא ונותן איתו על דינם של אנשי סדום: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כ"ז). אפשר לשים לב שכשאברהם אומר את הפסוק הזה הוא גם דן עם ה' לגבי "צדיק ורע לו רשע וטוב לו": "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, כ"ה). אברהם, בזכות ההכרה שהוא עפר ואפר, מצליח לעמוד בעשרת הניסיונות, אולי בגלל זה כשאיוב מכיר בעובדה שהוא עפר ואפר, הוא מקבל את כל הדברים שאבדו לו, בכפילות. לעומת איוב, קהלת הכיר מעצמו את גדולת הא-להים: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ" (קהלת ו', י') "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (שם ז', י"ג). קהלת מראש יודע שה' צודק ועושה מה שהוא רוצה ולכן הוא לא מדבר על הצד הא-להי אלא על הצד של האדם. לסיכום:  שני הספרים - קהלת ואיוב - חוקרים נושאים תיאולוגים זהים, והם מציגים טענות דומות. למרות זאת, הספרים שונים לגמרי. ספר קהלת הוא ספר שמדבר על פילוסוף ששואל שאלות תיאולוגיות ממרום גילו ועושרו.  לעומת זאת, איוב הוא ספר שמדבר על אדם שכואב לו והוא סובל ומתוך כך צפות השאלות התיאולוגיות. איוב הוא בכלל לא ספר תיאולוגיה אלא ספר שמדבר על החוויה הדתית של עובד ה' שסובל[9]. אמנם שני הספרים שואלים את השאלות מזוויות שונות, אבל שניהם מגיעים לאותה מסקנה. אללא אכבר - אלוקים גדול[10]. -------- הערות שוליים: 1. אל תתווכחו איתי על זה, לפי חלק מהפירושים מה שכתבתי נכון. חזרה למעלה. 2.  יותר רָעִים מאשר רֵעִים. חזרה למעלה. 3.  מדרש רבה על קהלת פרשה א'. חזרה למעלה. 4.  גם אם נהיה כמו המחק֫רים ונאמר שקהלת הוא לא שלמה, עדיין קהלת היה מלך בירושלים, ולא מלך עני: "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כׇּל פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָ͏ִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חׇכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב', ד'-ט'). חזרה למעלה. 5.  בנוסף, מוזכר "וחליו", בקהלת, כמו שאיוב חלה בשחין. חזרה למעלה. 6.  בהמשך הספר הוא יבקש מענה מה' ולא למות. חזרה למעלה. 7.  מצודת דוד על אתר. חזרה למעלה. 8.  אבן עזרא על אתר. חזרה למעלה. 9. להרחבה, צפו בסרטון הראשון של הרב משה ליכטנשטיין על איוב. שיעור בספר איוב | שיעור 1| הרב משה ליכטנשטיין |בית מדרש מחובר חזרה למעלה. 10.  תודה לוועדת הדרכה הקודמת (רחל ליכטנשטיין ויונתן אסא גן-אפיית-חלות-מעשה-קניין-הגבהה-וגלילה-רון-קובי-שבתאי-צבי-קוסטינר). על ההערות שלהם, שברוב עצלותי שיניתי את המאמר לפיהן בלי לעיין בתוכנן. חזרה למעלה.

בפרק כ"ז של ספר במדבר ה׳ מבקש ממשה לעלות להר העברים ושם הוא מכין אותו למותו. משה פונה מיד לה׳ בבקשה שימנה תחתיו מנהיג אחר. הוא דורש כמנהיג לעם ישראל איש ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם״ (במדבר כ"ז, י"ז). הקב"ה נענה לבקשתו ומצווה למנות את יהושע תחתיו. למה משה לא מציע מיד את יהושע? ה׳ (שמשה פונה אליו בתחילת בקשתו למנהיג כ"אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת" (שם, פס' י"ח)) מתאר גם את יהושע בתור ״אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ (שם, פס' י"ח) וגם את כלב בן יפונה כאיש עם ״רוּחַ אַחֶרֶת״ [1] (במדבר י"ז, כ"ד). ניתן לראות את ההתאמה גם של יהושע וגם של כלב לתפקיד בפסוק החותם את חטא המרגלים: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ד, ל"ח). יהושע וכלב כבר ראו את הארץ ולא נרתעו מהסכנות הצפויות להם בכיבושה. גם יהושע וגם כלב הם מועמדים מתאימים לרשת את משה ולהנהיג את עם ישראל. נבחן שני מקרים בהם התנ״ך משווה בין יהושע לכלב: המקרה הראשון: במהלך שהות עם ישראל במדבר, בחטא המרגלים, כלב ויהושע עומדים אל מול עשרת המרגלים האחרים המייאשים את העם בסיפורי זוועות על ארץ ישראל ותושביה האימתניים. במקרה זה כלב הוא הדומיננטי יותר! כלב הוא שסותר את דברי המרגלים באופן מיידי ונחרץ, ובדברי כלב ליהושע (יהושע י"ד, ו'-י"ב) מוזכר כלב לבדו כמי שעמד אל מול עצת המרגלים [2]. גם בתיאור פרשת המרגלים רואים שיהושע מצטרף לכלב כנגדם רק כאשר העם מציע למנות מנהיג אחר במקום משה ולשוב מצרימה. גם בתגובת ה׳ מוזכר כלב בלבד (במדבר י"ד, כ"ד), ורק בהמשך ה׳ מזכיר את יהושע ואת כלב יחד (במדבר י"ד, ל'). המקרה השני: יהושע זקן בא בימים, וה׳ בא אליו בטענה הבאה: ״אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ״ (יהושע י"ג, א'). בניגוד לחולשתו של יהושע, כלב מעיד על עצמו כך: ״הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא״ (יהושע י"ד, י"א). ניתן אף לראות בדבריו של כלב זיקה ברורה לדרישותיו של משה מהמנהיג החדש: ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״, מול ״לָצֵאת וְלָבוֹא״ בדברי כלב. בשעה שיהושע זקן מכדי לרשת את כל הארץ, כלב בא ומציע לרשת את נחלתו. בשני המקרים האלו כלב נראה יותר ראוי למנהיגות מיהושע, אז למה דווקא יהושע נבחר? נחזור שוב להשוואת התנהגותם של יהושע וכלב בחטא המרגלים. משה משנה את שמו של יהושע לפני שהוא יוצא לשליחות [3]. כלב, שלא מקבל את ברכת משה, הולך בעצמו ומתפלל על קברי אבותיו [4]. על יציאתו החריפה של כלב נגד המרגלים אומרים חז״ל [5]: "מרד זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת המרגלים". כפי שנראה במדרש, הבדלים אלו בהתנהגות מעידים על תכונות אופי שונות. כלב הרבה יותר תקיף מיהושע, הוא פועל בעצמו ועומד על האמת שלו. יהושע, לעומתו, מתנהג יותר במתינות ותמיד פועל בברכת משה [6]. בכיבוש הארץ חשוב שהמנהיגות תגיע דווקא ממקום של מתינות וענווה. כח גדול מדי, כמו של כלב, עלול להוביל לתוצאות הרסניות, אם הוא לא מגיע בשלב הנכון. בכניסה לארץ יש חשיבות גדולה דווקא למנהיג שמחלק סמכויות, ומחנך את העם לפעול ולהנהיג את עצמו. אם השליט שינסה להחליף את משה יהיה אחד חזק ובלתי מעורער, כנראה שהעם לא ימות על זה, והדבר עלול להוביל למצב של חוסר יציבות. ובאמת, בחירת יהושע כמנהיג מוכיחה את עצמה! מנהיגותו של יהושע היתה שקטה ממריבות עם העם! אחד התפקידים העיקריים של המנהיג שמחליף את משה הוא לכבוש את הארץ ולהילחם ביושביה. ליהושע יש ניסיון בניהול מלחמות, ואת ההכרה שהניצחון במלחמה מגיע מהשמיים ובאופן ניסי עוד מהמלחמה בעמלק (שמות י"ז, ח' - ט"ז). ניתן לראות שגם במלחמותיו הבאות של יהושע יופיע שילוב של ניסים רבים, עם לוחמה אסטרטגית בהתאם להוראות הקב״ה [7]. נוסף על כך, העם כבר ראה את הצלחותיו בפיקוד על מלחמת עמלק, ולכן יסמוך עליו גם בהמשך. יש הבדלים נוספים בניהם, שיכולים להסביר את הבחירה ביהושע. כלב מבוסס היטב. יש לו משפחה, שבט ונחישות להתחיל לרשת את נחלתו. אנחנו רואים גם בהמשך התנ״ך שמשפחתו של כלב מככבת בעמדות הנהגה [8]. ליהושע, לעומת כלב, אין ילדים, או לפחות הם לא מוזכרים [9] (ממש כמו משה שאנחנו כמעט ולא שומעים על ילדיו). בנוסף, יהושע תמיד נמצא באוהלו של משה ולא במחנה השבט שלו. ניתן לראות מכך שהוא לא קשור רק לשבט שלו, אלא לכלל העם שלו. יהושע הוא איש חד פעמי, ואין פוטנציאל שתצא ממנו שושלת של מנהיגות. אילו כלב היה מנהיג את העם בכיבוש הארץ, ניתן לומר שהעם היה מבקש להמליך אותו ואת בניו, כפי שביקש להמליך את גדעון ואת בניו בספר שופטים. כמו כן, סביר שהמעבר המטלטל מהנהגתו של משה יעבור חלק יותר אם ההנהגה תעבור למשרתו הצמוד שליווה אותו לכל אורך תקופת הנדודים במדבר. לאורך ספר יהושע נראה שהוא אכן הולך בדרכי משה, והמדרש [10] אף טורח להבהיר שכל מה שיהושע עשה, משה עשה קודם. עניין זה מבוטא היטב בפסוק הראשון בספר יהושע: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הוָה וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה״ (יהושע א', א'). יהושע נבחר מפני שהוא משרת משה וממשיכו. האם הבחירה ביהושע הייתה מוצלחת? בוודאי! במשך כל תקופת יהושע, אנחנו לא שומעים על מרידות וחיכוכים בינו לבין העם, כמו בימי משה, והם עובדים את ה' כל ימי יהושע [11]. יהושע אפילו מסיים את הספר בתור עבד ה' של ממש, ולא בתור משרת משה! (יהושע כ"ד, כ"ט) לסיכום, בהתחלה ראינו שכלב ויהושע הם מועמדים פוטנציאלים להנהגה, והם בעלי רקע דומה. לכלב יש את התכונות המתאימות להנהגה (אולי אפילו יותר מיהושע), ממש כמו התכונות המוזכרות בבקשת משה למנהיג. לבסוף, יהושע נבחר על פני כלב בגלל תכונות שחשובות להנהגת עם ישראל בשלב הנוכחי בראיה א-לוקית. יהושע הוא מנהיג מתון שמכין את העם היטב למעבר לחיים עצמאיים בארץ ישראל, יש לו נסיון בלחימה, הוא קשור לכלל העם וממשיך את דרכו של משה. אם יש לכם הרחבות, שאלות, טענות, הערות (מחמאות חלילה וחס!) מוזמנים לפנות אלינו! שני הודיה ורינת. --------------------- הערות שוליים: 1. בהנחה שמצופה מהמנהיג להיות בעל רוח, ייתכן שלכלב יש יתרון לאור העובדה שבספר דברים כתוב שסמיכת ידיו של משה על יהושע לאחר בחירתו למנהיג, היא שנתנה ליהושע את רוחו: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו" (דברים ל"ד, ט'). ואילו, לכלב היתה רוח בלי שמשה סמך עליו את ידיו. חזרה למעלה 2."וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהָי" (יהושע יד, ח). חזרה למעלה 3. ״[ויקרא] להושע בן נון יהושע. מלמד שנתפלל עליו משה רבינו, והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה, ואמר יה יושיעך מעצת מרגלים״ (מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת שלח פרק י"ג סימן ט"ז). חזרה למעלה 4. ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ (במדבר י"ג, כ"ב), רש"י על הפסוק: "ויבא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. וכן הוא אומר: "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וגו׳" (דברים א', ל"ו), וכתוב: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן" (שופטים א', כ')". חזרה למעלה 5. מסכת סנהדרין, דף י"ט ע"ב. חזרה למעלה 6. שינוי השם מעיד בבירור על כפיפותו של יהושע למשה. אנחנו רואים שבשאר התנ״ך היחידים מלבד ה׳ שמשנים את שמותם של אנשים הם מלכים (לעוד דוגמאות שאלו את החידוניסט הקרוב למקום מגוריכם). חזרה למעלה 7. כבר בהתחלה סדר הכיבוש נעשה ככל הנראה בצורה אסטרטגית, אבל בתחילת הדרך (מעבר הירדן, כיבוש יריחו) נראה שיש מעורבות אלוקית רבה במציאות. בהמשך, מגמה זו הולכת ופוחתת ועם ישראל נדרש לפעול בכוחות עצמו עם אסטרטגיות לוחמה שאינן נשענות על פעולה ניסית. חזרה למעלה 8. עתניאל בן קנז, אחיו (החורג) של כלב, הוא השופט הראשון. חזרה למעלה 9. בדברי הימים שושלת אפרים פשוט מסתיימת ביהושע: "נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ" (שם, ז', כ"ז). לדעתי הכי מסתבר להבין מכך שליהושע לא היו בנים. חזרה למעלה 10. מדרש תנחומא, תצוה, סימן ט'. חזרה למעלה 11. "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת יְ-הוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְ-הוָה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע כ"ד, ל"א). חזרה למעלה

תוכן עניינים: איך לומדים סיפורים - רינת מינדליס נבואות ושירות - נעמה ורבר מצוות - איתמר לוי רשימות - יאשי האן ספרות החכמה - ליאור אולייניק למידה ממאמרים - הילל קרויטורו מאמרים - למה איך ואיפה? כלים דיגיטליים - יערה זמירי פרשנות פנים מקראית - מבשר עזריאל הרכבת מהלך לשיעור או למאמר - משה מייזלס רטוריקה - רשף אור איך לומדים סיפורים – רינת מינדליס תיחום  מאיפה בכלל להתחיל? שני שלבים: 1. חפשו איפה יש פרשיות - לא כל פרשייה היא סיפור אבל סיפור בהכרח יתחיל בפרשייה חדשה! 2. רפרפו על הפרשיות וחפשו דברים שנשמעים כמו פתיחה: אקספוזיציה¹, שפה רשימתית², המילה "ויהי". ומתי הסיפור נגמר? כשזה נראה כמו התחלה של סיפור חדש. הקריאה עצמה  קודם כל חשוב להבין מה אתם יודעים, וחשוב מכך - מה אתם לא יודעים. מה אתם יודעים: איפה בתנך אני נמצא; מה המצב הרוחני, מדיני וכלכלי של העם. אולי גם מי הנפשות הפועלות. מה אתם לא יודעים: זכרו, אתם לא יודעים  את הסוף של הסיפור! הרבה מסיפורי התנך מוכרים מאוד ואם נקרא אותם בלי הכנה מראש נפספס את המון. ולפעמים מה שאנחנו זוכרים הוא פשוט לא הפשט, אלא מדרש בכלל! אז נסו לשכוח את כל מה שאתם יודעים, לבוא בראש נקי ופשוט לקרוא ולהתרגש – ממש כמו בסיפור רגיל. שאלות השאלות מתחלקות לשני סוגים: שאלות הבנה ושאלות עומק. שאלות הבנה - "מה קרה" או "מה המילה הזאת אומרת", לרוב יש להן תשובה די ברורה בפרשנים. שאלות עומק – שאלות הבנה עם יותר מתשובה אחת או שאלות מהותיות על הסיפור, המניעים של הדמויות, פערי המידע. *מומלץ מאוד לכתוב את כל השאלות  על דף או בקובץ דוקס! מיפוי השאלות  לאחר כתיבת השאלות חלקו אותן לקטגוריות. הנה כמה קטגוריות אפשריות: שאלות הבנה: שאלות מילון – מה המילה הזאת אומרת? שאלות "מה קרה" – מה מהלך הקרב המתואר לי? שאלות עומק: הדמויות – מה המניע של הדמות הזאת? האם הדמות ההיא יודעת ש…? התפאורה לסיפור (הזמן והמקום) – למה זה קורה דווקא שם? מי עוד נוכח בסיטואציה? צורת הכתיבה – למה זה כתוב כך? למה לא מסופר לי ש…? תשובות תתחילו בשאלות ההבנה, רק אחרי שיש לכם תמונה פחות או יותר ברורה של הסיפור זה הזמן לשקוע בפרשנים! 1. לקרוא כל פרשן מההתחלה ועד הסוף ולראות מה הקריאה שלו בסיפור (מומלץ עם האברבנאל והמלבי"ם). 2. לפתוח פסוקים שמעניינים אתכם נקודתית ולקרוא עליהם את כל הפרשנים. עברתם על הפרשנים? עכשיו יש לכם מלא כיווני מחשבה שונים, תבחרו את האחד שמושך אתכם ותמשיכו לחקור! פתחו מפות, תשוו לסיפור דומה בתנ"ך, שרטטו טבלאות השוואה, הבינו לעומק את מחלוקת הפרשנים, קראו מאמרים, וכדו'. קריאה חוזרת ומסקנות  הקריאה החוזרת תעשה סדר במהלך הדברים ובכל המחשבות שמתרוצצות לכם בראש ותיתן לכם מבט מלמעלה על: מבנה הסיפור: מה מהלך העלילה? (לפעמים עוזר לשרטט ציר זמן של הסיפור). מה מבנה הסיפור? איך המבנה תורם? (ממליצה לנסות לחלק לסצנות ולשים לב מה משתנה בין הסצנות). מה נקודת השיא של הסיפור? הדמויות: מי הדמות הראשית ומה התהליך שהיא עוברת? איך הדמויות המשניות תורמות לסיפור? דקויות בכתיבה: שורשים ומילים מנחות, דברים שמזכירים לכם סיפורים אחרים בתנ"ך, מוטיבים חוזרים. והכי חשוב! חפשו מה המרכז של הסיפור, מהי נקודת המתח, מה השאלה סביבה הסיפור סובב, אילו מחשבות הוא מעלה בכם, מה ממנו ימשיך איתכם הלאה, ואל תשכחו להנות מהלימוד:) _______________ הערות שוליים:   1. פתיחה, רקע מקדים הנמסר לקורא על הסיפור. (חזרה מעלה) 2. לכל ספר יש את הסגנון הרשימתי שלו ומומלץ להיעזר בזה בבואכם לתחום סיפור. (חזרה מעלה) נבואות ושירות – שבת הדרכה התשפ"ה | נעמה ורבר יש כל מיני שאלות שעוזרות לנו ללמוד נבואות ושירות. 1.  איך ניגשים לזה בכלל? איך נבין מה הנבואה/שירה אומרת? השלב הראשון: איפה אנחנו בתנ"ך? מי המלך והנביא/משורר? באיזו תקופה אנחנו נמצאים? מה המצב של העם – רוחנית ופיזית? מי קהל היעד של הנבואה? כאן לומדים את הנבואה/שירה. האם היא נאמרת בתוכחה? מתריעה על עונש? מכוונת את הקהל להתנהגות נכונה? מתארת מציאות )ואיך ה' רואה את המציאות הזו?( נחפש מילים שיכולות לכוון אותנו. עוד לא צריך להבין את כל המילים והביטויים, כרגע מספיק להבין מה המסר הכללי שמועבר. אבל המילים קשות כל כך! כדאי להיעזר בפרשנים, ולחפש איפה עוד המילה מופיעה בתנ"ך. 2.  העמקה בלימוד הנבואה/שירה – מה עוד אפשר לקבל ממנה? כתיבה ספרותית ומבנים: איך כתובה הנבואה/שירה? נבואה – שורות קצרות? פסקאות ארוכות? היא מעודדת? מפחידה? מפתיעה? מדברת בגובה העיניים או מנוכרת ומרוחקת? איך קהל היעד יגיב כשהוא ישמע את הדברים? איך בחרו להעביר את המסר? שירה – הודיה? שבח? בקשה? תפילה? (כאן נכנסים גם מבנים כמו: מבנה כיאסטי, מבנה קונצנטרי, שלושה וארבעה, וכו') לשון וספרות: משחקי מילים, מצלול, תקבולות, חריזה, הקבלות בין מילים שונות.  הקבלות בתנ"ך: כדאי לחפש סיפורים דומים, סיטואציות מקבילות, אפילו ספרים מקבילים – בעיקר בנבואות (נניח, נביאים שונים באותה התקופה). נקודת מבט חדשה: האם השירה/הנבואה מספקת לנו זווית הסתכלות אחרת ממה שהכרנו עד עכשיו בתנ"ך? והכי חשוב, לנסות ללמוד מתוך חיבור והתלהבות, לראות איזו קומה זה מוסיף לי באופן אישי, לפני השיעור עצמו. לא לפחד! נבואות ושירות זה פשוט אדיר ומרתק, רק צריך להעז לקפוץ למים! כל מי שמכיר את הנבואה/השירה הזו, למד אותה מתישהו בפעם הראשונה :) סיכום יחידת מצוות - איתמר לוי בשיעור למדנו על לימוד מצוות בשיטת – "מה?" "למה?" ו"וואו!" מה? במצוות שלב ה"מה?" יהיה הניסיון להבין מה המקרה, ומה הדין של המצווה. נגיד בהשבת אבידה זה מקרה -"מישהו מצא אבידה" ודין –"הוא צריך להשיב אותה". הוא נקרא שלב ה"מה" כי אלו סוג השאלות שאנחנו לרוב נשאל- • מה המשמעות של "תפגע" ו "תועה"? • מה הדין במקרה שבו אנחנו לא יודעים של מי האבידה? • מהן האבידות שחייבים להחזיר? ניתן כמובן להעזר בפרשנים ובספרי המצוות שהזכרנו(ספר המצוות לרמב"ם וספר החינוך) למה? שלב ה"למה?" הוא השלב שבו אנחנו שואלים שאלות תוכן. רובן יהיו שאלות שיתחילו במילה "למה". • למה התורה כותבת "אויבך"? • למה התורה חוזרת על מצוות השבת אבידה פעמיים בדברים ובשמות? טיפים ועזרות לשאלות "למה"- 1. תחשבו! השאלות הכי טובות הן השאלות שאתם שואלים! 2. תנסו לפתוח פרשנים, אבל לעצור בשלב השאלה, ולא להתקדם הלאה. 3. שיטת תמצות הפסוק שלימדתי – לוקחים את הפסוק ומתמצתים אותו, וכל מה שנראה מיותר שואלים עליו "למה" 4. לשים לב שאתם נותנים תשומת לב להקשר של הפסוק. 5. תשאלו אנשים! חברותות, חברים, ועדת הדרכה, רבנים... כולם יכולים לעזור לכם!  וואו! שלב ה"וואו" הוא השלב שבו אתם מנסים לענות על השאלות שלכם וככה להבין מה התורה מנסה ללמד אותנו במצווה הזאת. לכל מצווה יש את המשמעות והטעם שלה שזה מה שאנחנו מנסים להבין. אם אתם לא מצליחים לענות על השאלות שלכם לבד(שזה ממש הגיוני) אז תנסו לפתוח פרשנים, לשאול חברים, רבנים, את ועדת הדרכה(מי שפוחד מהם מוזמן לפנות אלי). נגיד בהשבת אבידה, אנחנו שמנו לב שיש הבדל גדול בין ספר שמות לבין ספר דברים, אולי ההבדל הכי גדול הוא שבספר שמות מדברים על אויב ובספר דברים מדברים על אחיך. כשאתה נתקל באבידה של אויב אתה רוצה לפגוע באבידה ולא לעזור לו מתוך שנאה, וכשאתה נתקל באבידה של יהודי רגיל אתה לא רוצה לעזור לו מתוך עצלנות, וכנגד כל אחת מהתחושות האלו יש פרשייה אחרת, אחת בדברים ואחת בשמות! וזה ממש וואו! מי שרוצה פירוט על לימוד מצוות בכללי או על השבת אבידה מוזמן לפנות אליי – 0584409545 ואם מישהו מעביר שיעור על מצוות, אני ממש אשמח שיספר לי! יעשה לי ממש שמח! סיכום רשימות - יאשי האן אז מה זה רשימה? רשימה זה מאגר מידע הכתוב לרוב בצורה "יבשה" ויוצר תמונה מדוייקת לגבי נושא הרשימה. ישנם כמה סוגי רשימות: רשימות חלוקה - נחלות, שלל, ותפקידים, וסתם רשימות כמו יוחסין, מצוות, מבנים, ומסעות.  איך אפשר ללמוד רשימות? לשם כך צריך להבין למה בכלל יש רשימות בתנ"ך. לפי גישה אחת, נקרא לה הגישה הכללית, רשימה היא צורה ספרותית להעברת מידע. כמו שניתן לספר איך כל שבט קיבל נחלה, או לשיר על הארץ הטובה, אפשר גם לרשום מה הנחלה של כל שבט. בזכות הרשימה אפשר להבין איך בדיוק הארץ התחלקה, ואילו ערים שייכות לאילו שבטים. כדי ללמוד את הרשימה צריך קודם כל לסדר את כל הפרטים בצורה נוחה. אחרי שהרשימה מסודרת אפשר להבין את התמונה הכללית. מתוך התמונה הכללית אפשר להסיק מה מטרת הרשימה והמסר שלה. אחר כך אפשר להסתכל על הרשימה ולחפש דברים ברשימה שלא מסתדרים עם מטרת הרשימה והמסר שלה, ולנסות להבין למה בכל זאת הם שם. לפי גישה שניה, נקרא לה הגישה הפרטית, רשימה זה פשוט מלא פרטים כשכל פרט חשוב ונצרך בפני עצמו. כדי ללמוד רשימות צריך להסתכל על כל פרט ברשימה בפני עצמו ולהבין מה הוא בא להגיד. הפרט יכול לשפוך אור על דמות או מקום שמופיעים בהקשר אחר בתנ"ך, או לחילופין למסור מסר גלוי או נסתר, לרוב נסתר. אפשר להשוות בין פרט שמופיע כאן ומופיע בצורה שונה ברשימה מקבילה, מופיע רק כאן ונעלם ברשימה מקבילה, או נעלם כאן ומופיע ברשימה מקבילה. מתוך ההשוואה אפשר גם להבין לשם מה מזכירים את הפרט כאן.  אפשר להחיל את הגישה השניה גם על קבוצת פרטים ולא רק על פרט בודד. ספרות חכמה - ליאור אוליניק ביחידה עסקנו בספרות החכמה, שמתחלקת לשני ענפים מרכזיים: 1. ספרות חינוכית ('דידקטית'), שתפקידה להדריך את האדם בעולם. בתנ"ך מרוכזת בספר משלי ועם הופעות קצרות בתהלים. 2. 'ספרות יהרה', שהיא עיונית וביקורתית יותר, ועוסקת בנושאים פילוסופיים ותאולוגיים מופשטים יותר. בתנ"ך: ספרי קהלת ואיוב.  דיברנו על המאפיינים של ספרות החכמה הדידקטית: - מבוססת על מסורת - אוניברסלית: המסרים של ספרות החכמה תקפים בכל זמן, בכל מקום, לגבי כל אחד. - מנסה להבין את החוקיות לפיה העולם מתנהל. - תועלתנית (אל תנאף כי הבעל הנקמן יהרוג אותך; ולא אל תנאף כי זה לא מוסרי). - מנותקת מהתורה (אל תנאף כי הבעל הנקמן יהרוג אותך; לא כי זה איסור כרת). ראינו שספר איוב מבקש לחתור במידת מה תחת החוקיות שמציע ספר משלי. אע"פ שהחוקיות נכונה על־פי רוב, היא לא יכולה להיות המוטיבציה. אדם צריך להיות טוב לשם הטוב, ולא כדי לקבל עושר, כבוד, ואריכות יום. ניסינו להציע שזה גופא התהליך שעובר איוב לאורך הספר: מעבודת ה' מתוך יראה, לעבודת ה' מאהבה.  לשאלות, טענות, תואנות, מענות, והרחבות – אני זמין בוואטסאפ: 054-596-4443. סיכום שיעור למידה ממאמרים - הילל קרויטורו חלק ראשון - היתרונות בללמוד מאמרים: היתרון המשמעותי ביותר לדעתי בללמוד ממאמר זה שמישהו אחר כבר עשה את כל העבודה הקשה, למד את הקטע והסיק ממנו מסקנות. זו הזדמנות לראות את התנ"ך מנקודת מבט של הכותב, שיחשוף אתכם לדברים שלא ידעתם, להקבלות שלא דמיינתם או להשקפות שונות משלכם. מאמרים הם כלים לימודיים להקפת נושא או למידה של יחידה, ממש כמו שיעורים. היתרונות שלהם הם שיש בהם אופציה לכלים ויזואליים במידת הצורך, והפניות מסודרות למקורות אחרים שמבססות ומעשירות אותם החלק השני - איך ללמוד ממאמר. קודם כל, תבהירו לעצמכם אם שלכם בלמידה היא למידה של יחידה או הקפת נושא, כדי שתוכלו לחפש מאמר שיתאים לצרכים שלכם. הפרמטרים למציאת מאמר מתאים הם: • רמת היסודיות שאתם מחפשים והזמן שאת רוצים להקדיש לו: מאמר מעמיק או מרפרף ומתמצת? • סגנון למידה: אתם מעוניינים בראליה? אתם רוצים שהטענות יהיו מלוות בממצאים ארכיאולוגיים? בניתוח ספרותי? מדרשים? הלכה? בהתאם לאלו תוכלו לבחור את המאמר האידאלי עבורכם. אחרי שמצאתם את המאמר המושלם, מגיע החלק הכיף - ללמוד אותו. אם יש לכם במקרה זמן וגם כוח, תוכלו ללמוד את המאמר כמו שצריך, לעומק פסקה אחרי פסקה, לעבור על כל ההערות שוליים ועל כל המאמרים המצוטטים כולל פתיחת כל המקורות המצוטטים וכו'. אם אין לכם זמן או כח, תוכלו לקבל את כל ההנחות של הכותב, לזכור שהן שלו ולקרוא את המאמר בפני עצמו בלי כל מה שנלווה אליו. אם אפילו לזה אין לכם כוח או שאתם ממהרים, אתם יכולים גם לרפרף, לעבור על הנקודות המרכזיות, לדלג על חלקים ארוכים ולקלוט את הרעיון הכללי של המאמר.  מאמרים - למה איך ואיפה? הקדמה: ישנו מגוון עצום של סגנונות מאמרים, נושאים ואתרים וכדאי לחשוב מה המטרה של המאמר שאתם מחפשים לפני.האם זה מאמר מקומי? על יחידה? או שאולי זה נושא רחב שפרוש לאורך התנ"ך? האם אתם מחפשים פרשנות? ראליה? ניתוח לשוני? הלכות ומדרשים? חשוב לשים את הדגש על סגנון המאמר שאתם מחפשים ולחפש בהתאם. סיכום כללי על סגנון המאמרים באתרים השונים: הר עציון: מגוון מאמרים, שיעורים ופרשנויות. סגנון: גושניקי, מעמיק, פרשני, מדרשי, הלכתי ואקטואלי. ספריא: מאגר מידע עצום. סגנון: דפי מקורות. הרצוג: מאמרים, מפות, שיעורים. סגנון: פרשני, מחקרי, ארכיאולוגי והסטורי. 929: לימוד יומי, מאמרים, שיעורים. סגנון: קצר, פרשנות אישית ואקטואלי. דעת: מאמרים, פרשנויות, מדרשים. סגנון: מעמיק, אקדמי, ניתוחים ספרותיים. ויקיפדיה: צריך לפרט? סגנון: ניטרלי, ידידותי ואינפורמטיבי. גוגל מאמרים: מנוע חיפוש. סגנון: מחקרי, אקדמי. כפית של נח"ת: מאמרים של חברי הארגון. סגנון: נח"תיסטי. בני ציון: שיעורים, מאמרים. סגנון: קווניקי, תורני, הלכתי, מוסרי. jstor: מאמרים אקדמיים. סגנון: מחקרי, ארכיאולוגי, שימו לב שחלקם באנגלית. אתר הניווט בתנ"ך: מאמרים קצרים. סגנון: פרשני. מחלקי המים: דפי מקורות קצרים ודברי תורה. סגנון: מדרשי והלכתי. יש באתר גם הפניות לאתרים אחרים וכלים, הפניות לכלים ואתרים נוספים. 2 ליום - פרויקט לימוד תנ"ך, בכל פרק מובא סיכום, ולעיתים קרובות מאמרים על המתרחש בפרק או שיעור עליו. המאמרים עם ניתוחים ספרותיים, ממצאים ארכיאולוגים וראליים. הסיכומים עם נטיה ללימודים הלכתיים או מדרשיים לעיתים ולא בהכרח לפשט.אפשר לכתוב לספי ויאיר (היזמים של הפרוייקט) בשביל לשאול שאלות וכדומה והם נגישים, או להשאיר הערה באתר(עשיתי את זה בעצמי כמה פעמים). כלים דיגיטליים: כלים דיגיטליים יעזרו לכם בשלב של איסוף המידע והלימוד. בעזרת כלים שונים תוכלו למצוא מקורות, לנתח אותם, ללמוד, ובסוף להפוך אותם לשיעור האדיר שלכם (שאתם יותר ממוזמנים לבוא להעביר במחוז שומרון :)). בטבלה שלפניכם מפורטים כלים שונים והשימוש בהם, בתוספת המלצות על אתרים, מצורף למטה פירוט על כל אתר עם קישור אליו. על התורה: קונקורדנציה עם חיפוש מתקדם, מעבדת התנ"ך - ניתוח והשוואת טקסטים, מציאת מקבילות בתנ"ך. דיקטה: קונקורדנציה שמתעלמת מהבדלי איות והטיה, איתור אזכורים בטקסט, סיווג סגנוני של טקסט מקראי, ניתוח נתונים בטקסט, חיפוש ביטויים נפוצים עם מילה מסוימת בתנ"ך Cluad.ai: מנוע בינה מלאכותית רגיל, היתרון הגדול שלו הוא שהוא כמעט אף פעם לא מחרטט או ממציא מקורות. פרשנות פנים מקראית בשיעור עסקנו בפרשנות פנים מקראית – איך לומדים יחידה מסויימת לעומק, רק מתוך התנך עצמו. אני הצעתי ללמוד את היחידה בארבעה שלבים: תיחום ורקע – להחליט איפה היחידה מתחילה ומסתיימת (החלטה קצת שרירותית), ולאחר מכן ללמוד את הרקע ליחידה – גם אילו אירועים קרו לפניה ומשפיעים עליה ומי הדמויות הפועלות בה, וגם נבואות מאותה תקופה/נבואות על הדמויות הפועלות שיכולות לשפוך עליהן אור. פשט – לעבור על היחידה, ולנסות להבין הכל כולל הכל ברמה הפשוטה ביותר. תשומת לב – לעבור על היחידה שוב (אפשר גם לעשות את זה פסוק פסוק) עם רגישות הרבה יותר גדולה – למילים מיוחדות, שמות של אנשים/מקומות, חוסרים, ניסוחים משונים, רפרנסים, השוואות, נבואות שחוזרות על עצמן כמה פעמים – מה המשמעות הסמלית של כל אלו? שאלות – במהלך הלימוד יצוצו מן הסתם שאלות – בסוף זה הזמן לנסות לחשוב עליהן ולהגיע למסקנות. אבל צריך לשים לב שהתשובה לא מומצאת אלא מעוגנת בפסוקים. בהצלחה! הרכבת מהלך לשיעור ולמאמר - משה מייזלס (מוזמנים לפנות אליי לעזרה ולהרחבות! מס' טלפון – 050-424-2316) 1. מתי ולמה נבחר במסגרת זו של העברת תוכן? כאשר נרצה להרכיב מסר ומהלך מסודר וברור, ונרצה להעמיד אותו מול קהל כשיעור או כמאמר. שיעור כזה תורם לנו נסיון בהעברה, בלימוד ובהנגשת תוכן, וזו גם הדרך שלנו לתרום לארגון. 1. מציאת נושא. כדי להכין שיעור ולהרכיב מהלך, יש לבחור תחילה נושא שהוא התחום בו נחפש את המהלך ועליו – בכלליות – נדבר בשיעור. חשוב לבחור נושא שמעניין אתכם, בעל היקף מתאים (לא יותר מדי צר או רחב), וברור מספיק כדי להקל על החיפוש והפיתוח. 1. הרכבת מהלך. המהלך הוא החוט המקשר בשיעור, המוביל את הלומדים מנקודה א' לנקודה ב' בהבנתם. הוא כולל את כל ההתפתחויות בדרך, אך מטרתו העיקרית היא להעביר מסר ברור ומסודר. מהלך מוצלח חייב להיות רציף ולא מקוטע, עם חיבור הגיוני בין הרעיונות השונים, כך שהמסקנה תצמח מתוך הקשרים שנוצרו. בנוסף, חשוב שהמהלך יעניק משמעות ויוביל למסקנה, שאלה, דיון עתידי וכדומה. כדי לבנות מהלך לשיעור, יש להתחיל באיסוף מידע על נושא השיעור, בעזרת קריאה וחיפוש במקורות שונים שהתייחסו אליהם ביחידות קודמות.תוך כדי ולאחר מכן, משתמשים בארבעה כלים (עיקריים) על מנת למצוא במידע רעיונות ומשמעות ולהתקדם להרכבת המהלך: 1.  סקירה – מעבר על מספר מקורות להבנת הנושא. 2. השוואה – ניתוח הדמיון והשוני בין מקורות. 3. ניתוח – בחינת הנושא מזוויות שונות כמו פרשנות, מחקר וספרות. 4. חידוש – הצגת רעיון חדש על בסיס המקורות, ובחינה של נושא מסוים לפיו. שימוש משולב בכלים אלה מאפשר יצירת מהלך מדויק ורציף, המורכב מסדרה של טענות מוכחות. לסיכום, מהלך מוצלח דורש מידע, ניתוח בעזרת הכלים וארגון זורם המבוסס על טענות, שאלות ותשובות. 1. דיוק המהלך ומציאת כותרות. בשלב הסופי לפני הכתיבה, חשוב לדייק את המהלך בשני היבטים: בהירות הטענות ורציפות הזרימה.יש לנסח כל טענה במשפט חד וברור, כולל המסקנה הסופית, כדי להבהיר ולזכור את הרעיונות המרכזיים. יש לבדוק אם המהלך זורם בצורה מובנית והגיונית. ניתן לדמיין את הצגתו או לקרוא אותו בקול, ואף לבקש ממישהו אחר לעבור עליו ולזהות נקודות לא ברורות.לבסוף, חשוב לזכור שהמהלך דינמי ותלוי בכם – ניתן לשנות, לעדכן ולדייק אותו כך שישקף את האמת והרעיון בצורה הטובה ביותר. הדיוק הוא הערך המרכזי בהכנת שיעור או מאמר. 1. כתיבה. נקודות והסבר לגבי כתיבה בפועל של מאמרים (וכך גם של שיעורים) תוכלו למצוא באתר של הכפית, תחת הכותרת "איך כותבים מאמר?" (איך כותבים מאמר? | כפית של נח"ת) כמה נקודות לסיום – הכנת השיעור היא תהליך אישי ודינמי. אל תהססו להתייעץ עם אחרים, במיוחד בוועדת הדרכה ואפשר גם בי. זמן הכנת השיעור משתנה ותלוי בטיבו, וצריך לקחת את הזמן כדי להכין שיעור איכותי ומרוצה. בנוסף, חשוב להעניק קרדיטים. רשף אור - לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר רטוריקה למתקדמים, שבת הדרכה (שלו"ם) התשפ"ה מה זה רטוריקה? רטוריקה היא אמנות השכנוע, הגדרה רחבה שכוללת בתוכה גם את אמנות הנאום;             איך לדבר כך שיקשיבו, שיבינו, שיזכרו. כמעבירי שיעורים אחד הדברים שהכי חשוב לשים לב אליהם זו הצורה בה אתם מדברים. מעביר טוב נמדד הן בתוכן השיעורים שלו - והן בדרך בה הוא מעביר את התוכן. נסו להיזכר בשיעור ממש גרוע ששמעתם. לרוב, הסיבות בגללן תפסלו שיעור יהיו פחות תוכניות ויותר צורניות - קל יותר "לסלוח" למעביר שאומר שטויות בצורה יפה, מאשר לאהוד מעביר עם מהלך מדהים אבל כריזמה של דג[1].   בבואכם לכתוב שיעור, לרוב תתחילו מרעיון, מקורות, מהלך, ביסוס, מסקנות. כל אלו מרכיבים חשובים בכתיבת שיעור, ויהיו לעזר גדול גם במהלך העברת השיעור - אבל בשלב הזה מצטרפים כמה אמצעים חשובים לא פחות. בואו נדבר על אמצעים חזותיים. בין אם אתם מעבירים שיעור סקירה או שיעור חידוש, ובין אם יש לכם מהלך פשוט או מסובך - אמצעים חזותיים יכולים לשדרג את השיעור שלכם ולסייע לקהל לעקוב. הנה כמה דוגמאות:   ·         כרטיסים אחד האמצעים החזותיים הנפוצים ביותר הוא כרטיסים.  כרטיסים יכולים לסייע לכם להבדיל בין חלקים שונים של השיעור, שלבים במהלך או אפילו דמויות. בעזרת כרטיסים אפשר לבנות לוח רעיונות, לשחק עם המיקום של כל כרטיס, הגודל שלו, הגופן והצבע של המילים. זהו האמצעי הבסיסי והפשוט מכולם – הוא לא מצריך שום אביזר מיוחד.   ·         לוח מחיק אמצעי נפוץ נוסף - כזה שלא תמיד נמצא בהישג יד[2] - הוא לוח מחיק. לוח מחיק מאפשר כתיבה ספונטנית במהלך השיעור, שיתוף של הקהל בתהליך יצירת התוכן, העלאת רעיונות ועוד. בעזרת ציור על לוח אפשר ליצור מבנה מורכב יותר ממבנה של כרטיסים, לצייר סקיצות ועוד.   ·         מפה מעבירים שיעור שכולל גיאוגרפיה? השתמשו במפה. לא כולם מכירים את השטח כמוכם, ומפה מול העיניים מסייעת מאוד למעקב. דנים בערים, במסלולים או בתוואי שטח? מפה היא הפתרון שלכם. גם אם אין לכם עצמכם מפה, כמעט תמיד ימצא מישהו מהמחוז שיסכים להביא עבורכם. חלק נכבד מהמפות מנוילנות, דבר שמאפשר לצייר עליהן בטוש מחיק. השתמשו בפונקציה הזאת.   ·         חפצים בשיעור עם הרבה דמויות, אפשר להיעזר בחפצים. דמויות פליימוביל, אבני לגו ובובות של אחותכם הקטנה; שלושתן דוגמאות מצוינות לחפצים רטוריים. בשיעור עם הרבה דמויות, אפשר להיעזר בקלות בחפצים שייצגו עבורכם את האנשים השונים. אם אתם מספרים על אירוע מסובך, אפשר להמחיז אותו. טוב מראה עיניים.   ·         דפי מקורות זה עומד להיות מפתיע. כן, גם דפי מקורות יכולים לשמש כאמצעים רטוריים. בין אם אתם רוצים ליצור השוואה בין כמה מקורות וטבלה נראה לכם אחלה, בין אם סתם לא נוח לכם שהאנשים מדפדפים כל הזמן, ובין שיש לכם מקורות חוץ תנ"כיים שתרצו שמישהו מהקהל יקריא/אפשר יהיה לעקוב. דפי מקורות הם אמצעי רטורי, ולו בכך שהם מאפשרים לקהל שלכם לראות בצורה טובה יותר את התוכן.   מלבד חמש האופציות האלה, יש עוד אינספור אמצעים חזותיים שאפשר להשתמש בהם; כטוב בעיניכם. אם אתם מחפשים דוגמה תנכ"ית, ירמיהו ישמח לספק לכם אחת[3] בואו נדבר על אמצעים קוליים. כל הדוגמאות עד עכשיו היו חזותיות, וגירו את חוש הראייה. אבל עם כל החשיבות לדברים שאתם רואים, יש עוד ארבעה חושים נוספים. נכון, קשה מאוד להשתמש באמצעים ריחניים, בעלי טעם או מיועדים למישוש. אבל חוש השמיעה הוא חוש משמעותי מאוד, שחשוב לשים לב אליו. אז איך תופסים את אוזני הקהל? הנה כמה דרכים.   o       טון הדיבור אמנם המודע של הקהל שלכם מעבד את תוכן הדברים שאתם אומרים, אבל תת המודע שלהם עסוק בעיבוד טון הדיבור. בדיוק כמו כלבים, גם בני אדם נמשכים לנימה בה דברים נאמרים. אם תכעסו גם הם יכעסו, אם תשמחו הם יעשו כן, אם תדברו בנימה משמימה - הם לא יבינו כלום.   o       עוצמת הקול בצורה הכי בסיסית של עוצמת קול, תמצאו את המקום בו כולם שומעים אתכם. שאף אחד לא יצטרך להתאמץ, אבל גם לא תחרישו אנשים. אם לא ישמעו מה שיש לכם לומר, ובכן, זה חבל. רוצים לשלהב את הקהל? להפחיד אותו? לתפוס את תשומת ליבו? ת-צ-ע-ק-ו רוצים לגרום לשומעיכם לשבת על קצות הכיסאות? להאזין בשקיקה? ת-ל-ח-ש-ו   o       קצב דיבור תדברו מהר מדיי, ואף אחד לא יבין. תדברו לאט מדיי, והקהל ישתעמם. גם כאן חשוב למצוא את הקצב שלכם, שמאפשר לקהל לעקוב אחריכם בקלות. בו בזמן, דיבור מהיר מעיד על התלהבות - ודיבור איטי יכול להוות הדגשה.    o       מילות מפתח, משלב ומקצב אנשים זוכרים דברים שנאמרים לעיתים תכופות. אם אתם רוצים להדגיש אירועים מסויימים, דמויות או מסקנות – אמרו אותם שוב ושוב. השתמשו במילות מפתח משמעותיות, התאימו את המילים על פי הצליל. שחקו עם המקצב.   פעם נוספת – אלו דוגמאות, החשובות והנפוצות ביותר; אמנות הדיבור רחבה מאוד. קחו אליהו כמקור[4]   בואו נדבר על שפת גוף (ועוד כמה דברים). מאוד בקצרה, שפת הגוף שלכם תורמת המון להעברה ולקשב של הקהל. v      קשר עין יסייע בשמירה על הקהל אתכם, יאפשר לקרוא את שומעיכם ולשתף אותם בשיעור. נסו להתמקד בכל אחד מהאנשים בתורו, להכניס אותם לעניינים. שימו לב למצב הקהל – הם עייפים, נלהבים, לחוצים? v      תזוזה ממקום למקום מעוררת עניין ומעניקה לאנשים משהו להסתכל עליו. תנועות ידיים יעזרו להדגים, וישלימו את הרושם. עם זאת, היזהרו מתזוזת יתר ומהפניית גב לקהל - ושימו לב ששומעים אתכם בכל שלב. v      התקרבות אל הקהל/גהירה תשמש הן בתור העברת סמכותיות, והן בתור ירידה אל העם. שחקו על הגבול הזה.   גישות העברה כמו שוטר טוב ושוטר רע, גם מעביר יוצר מערכת יחסים עם הקהל. חישבו: האם אתם רוצים -  • להעביר את השיעור מרחוק, על כיסא, עם פחות תגובות מהקהל, בצורה מקצועית וחסרת רגש? • להעביר מקרוב, לדבר בגובה העיניים, להשתמש בהומור, לאפשר שאלות מרובות, לשדר לקהל שאתם חלק ממנו? לשתי הגישות ייתרונות וחסרונות. למעביר הסמכותי יהיה קל יותר להשתלט על הקהל, המעביר הנגיש יגרום ליותר תחושת שייכות.  גם מעביר סמכותי וגם מעביר חברי משתמשים באמצעים רטוריים. שניהם יכולים לפתח דיון, ולהגיב אליו בצורה שונה; שניהם ינסו להעביר את המסר שלהם בצורה הטובה ביותר.   חיבור רגשי מעביר שמחובר רגשית לשיעור שלו, הוא אוטומטית מעביר טוב יותר. אנשים נוטים להתלהב ולסחוף יותר כשהם מדברים על נושא קרוב לליבם. גם אם הנח"תיסט הממוצע יחשוב שנושא השיעור שלכם משעמם, אל תפסלו אותו רק בגלל דעות חיצוניות - אם תרצו את הנושא מספיק, ההתלהבות תעבור גם לשומעים. לא אדם אחד ולא שניים טענו בפניי שהדבר שהכי מושך אותם במעביר זו ההתלהבות שלו. מצאו נושא שילהיב אתכם, ואת הקהל שלכם איתכם.   צריכים דוגמה תנכ"ית גם כאן? אמנם אין דבר אחד וחד משמעי שמשותף לכולם, אבל זו הדוגמה שלי[5] אבל רגע, רשף, עד כה דיברת רק על מה שהמעביר עושה! זה משעמם! מה עם הקהל?   בואו נדבר על מתודיקה. מה זה מתודיקה? קשה לומר, לא לגמרי הבנתי. לצורך השיעור, נאמר שמתודיקה היא כמו רטוריקה רק בשיתוף הקהל. להלן שתי דוגמאות:   v      דיון דיון הוא אמצעי מתודי קלאסי. אתם מעלים נושא, נותנים מקורות ורעיונות, ומניחים לקהל לעשות את השאר. צורת הלמידה הזו אקטיבית יותר מאשר הרצאה, והאנשים עצמם יכולים להתחבר לנושא ולפתח דעה עצמאית בו.   v      מתודת דרמה תנו לקהל לקרוא, בתפקידים. אם יש לכם פסקה ובה כמה דמויות, חלקו אותן לאנשים בקהל ובקשו מהם להקריא כמעיין הצגה. או שיקראו רגע לעצמם את הסיפור ויציגו בצורה חופשית. בדומה לאמצעי הרטורי חפצים, גם מתודת דרמה עוזרת להבדיל בין מקומות, אירועים ודמויות - בשילוב החיבור האישי של הקהל.         אלו עיקרי הדברים, אבל יש לי עוד המון להרחיב בנושא – ואני יותר מאשמח לענות על שאלות ולעזור היכן שאוכל. דברו איתי  _________________________ הערות שוליים: [1] חשוב לציין שכריזמה זה לא הכל, ומיומנות נרכשת; כל אחד יכול להעביר בצורה מוצלחת, עם קצת תרגול ועזרים. (חזרה מעלה) [2] שימו לב שלא בכל המחוזות יש לוחות מחיקים, ולכן יש לקחת את האמצעי הזה בעירבון מוגבל. (חזרה מעלה) [3] בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי - "עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת, וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ." [...] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר, הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, בְּבֵית יְהוָה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל! בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. נְאֻם יְהוָה - כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל!" וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה! יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְהוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ, וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם - בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת." וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר, "כֹּה אָמַר יְהוָה - כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם." וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לֵאמֹר - "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר; כֹּה אָמַר יְהוָה - מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ, וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל - עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַעֲבָדֻהוּ. וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ." וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, "שְׁמַע נָא, חֲנַנְיָה. לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה, וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר! לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה - הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת. כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְהוָה." וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. [ירמיהו כ"ז א'-ב' | כ"ח א'-י"ז] ירמיהו מצווה להסתובב עם מוט על צווארו, כדי להמחיש את עול בבל. חנניה, המתנגד לנבואת ירמיהו, שובר את המוטות באמרו כי כך יעשה ה' לעול בבל. ירמיהו לא נשאר חייב, ומחליף את מוטות העץ במוטות ברזל – לא רק שעול בבל לא נשבר, הוא הוכבד. גם ירמיהו גם חנניה משחקים סביב המוט של ירמיהו, כל אחד כדי להדגים את טענתו. (חזרה מעלה) [4] וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב, וַיַּגֶּד לוֹ. וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: "הַאַתָּה זֶה, עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?" וַיֹּאמֶר, "לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֺת יְהוָה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים…" [מלכים א' י"ח, ט"ז-י"ח] אליהו פוגש את אחאב, שעולב בו וקורא לו "עוכר ישראל". אליהו מתרעם על הכינוי, ומשיב לאחאב באותו המטבע. גם אחאב וגם אליהו משתמשים בביטוי כאמצעי לשוני שחוזר על עצמו, כל פעם כדי לשרת את מטרתו של הדובר. (חזרה מעלה) [5] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד - וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו… מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה? כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה! לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה, לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי…" [במדבר י"א, י'-ט"ו] (חזרה מעלה)

יחסי דוד ויהונתן – אהבת רעים או יחסים אינטימיים? – אריאל יונייב: במאמר הקרוב נדבר על יחסי דוד ויהונתן כפי שהם מוצגים לנו בספר שמואל וננסה לענות על שאלה שהפכה לאקטואלית בשנים האחרונות – האם אהבתם המתוארת לנו בספר שמואל כללה יחסים אינטימיים דוגמת משכב זכר או לא?אקדים ואומר שכמובן שמדובר בסוגיה רגישה יחסית שיכולה להיות גם מעט מביכה וגם להעמיד את אחד מגדולי המנהיגים באומתנו תחת זרקור טמא במיוחד, לאור איסור התורה על משכב זכר. אולם, יש לנו חובה להתמודד גם עם חלקים מהכתובים שפחות נוחים לנו ואל לנו להניח הנחות יסוד חיצוניות לתנ"ך שעל פיהן נקרא את הכתוב, משום שיש בכך חריגה מהנאמנות לפשט.  כמו כן ברצוני להקדים ולומר שמאמר זה מבוסס על כתביהם של מספר חוקרים והראשי שבהם הוא ד"ר נחום אברהם מאוניברסיטת חיפה. כמו כן הפרק העיקרי שאיתו נעבוד הוא שמואל א פרק כ'. להלן כל הראיות לטובת כך שיחסיהם היו הומוסקסואליים: נקדים ונאמר שהמילה אהבה כמעט ואיננה באה בתנ"ך לתיאור חיבה בין אנשים שאינם בני משפחה ואינם נשואים.להלן כל המקומות בהם מצוינת אהבת דוד ויהונתן: 1. שמואל א יח (א-ד):"וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ".  כאן מופיע האזכור הראשון לכך שיהונתן אוהב את דוד. אהבתם מוזכרת פעמיים. וכן ניתן לפרש, ומעט מהחוקרים שנראה בהמשך אכן מפרשים כך, את תיאור ההתפשטות של יהונתן כתיאור מיני כהכנה לקיום יחסי אישות. הוא פושט גם את המעיל שלו וגם את מדיו שמציינים את כלל בגדיו. 2. שמואל א יט (א-ח):"וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד.וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ. וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ. וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד. וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ יקוק תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי יקוק אִם יוּמָת. וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.".  יהונתן רוצה בדוד. מאוד! ועל כן הוא מנסה להציל אותו. בסיפור כאן מתואר לנו הרצון של יהונתן בדוד. ייתכן שהכתוב מנסה לרמוז לי למעשה שכם ודינה, שם נאמר: "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו" (בראשית לד יט).  וכן ניתן להביא עוד מקורות שיש ביכולתם להמחיש ש'חפץ' בא לתאר מערכת יחסים רומנטית: א. דברים כא יד (דיני אישה יפת תואר):"וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". . ב. דברים כה ז-ח (דיני ייבום):"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵין יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ". אז למה יהונתן רוצה בדוד כל כך? מה פשר האהבה הזו? בואו ונמשיך לגלות. 3. שמואל א כ (טז-יז):"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יקוק מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד.וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ".  גם כאן מוזכרת פעמיים אהבתם זו לזו. ניתן לראות שגם כאן וגם במקורות הקודמים ניכר כי יהונתן אקטיבי יותר בקשר ביניהם וכי הוא היוזם את השבועה ואולי אף את האהבה עצמה.לטענת חוקרי מקרא מודרניים, שהראשי בהם הוא ד"ר טום הורנר האמריקאי מעידים פסוקים אלו על יחסים אינטימיים של ממש. [1] כמו כן הם לומדים שמי שחולל את הקשר הוא יהונתן שכן ניכר שיהונתן הוא היוזם העיקרי בפסוקים אלו. וזה גם מה שהדגשתי בפסוקים שהובאו עד כה:הוא זה שנותן את מדיו לדוד (ויתפשט יהונתן), הוא זה שמשביע את דוד (ויוסף יהונתן), והוא זה שמתואר כמי שחפץ בדוד מאוד (ויהונתן בן שאול חפץ). את העובדה שמדובר על יחסים אינטימיים ניתן ללמוד מהיצמדות המילים "נפש" ו"אהב". ולהלן נביא מקורות שיש ביכולתם להמחיש שקשר של נפש הוא אינטימי/רומנטי: - בראשית לד א-ג: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ". - שיר השירים א ז: "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ".  - שיר השירים ג א: "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו". 4. שמואל א כ (ג):"וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי יקוק וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת".ניתן לראות שדוד מוצא חן בעיני יהונתן – דבר שמדגיש שוב את כך שיהונתן הוא מחולל הקשר אשר דוד מצא דווקא חן בעיניו שלו. הביטוי מציאת חן מתקשר בתורה ליחס זוגי של ממש:דברים כד א:"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ".מכאן שאדם לוקח אישה באם היא מוצאת חן בעיניו.ומכאן שמציאת חן הקשרה הוא זוגי-משפחתי. המילה ערווה המופיעה כאן כמובן גם מקשרת את הסיפור לתוכן מיני. 5. שמואל א כ (ל-לד):"וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא. וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו". התזה שמציעים החוקרים שמצדדים בקיום מערכת יחסים הומוסקסואלית בין דוד ויהונתן היא שבפסוק זה ניכרת ההתפרצות של שאול על יהונתן בנו עקב נטיותיו המיניות. שאול גוער ביהונתן על הבחירה בדוד. לא מן הנמנע שהבחירה היא בחירה בדוד כבחיר ליבו. גם העלבון ששאול משגר ליהונתן שכולל את המילים "ערוות אמך" שמקושרות עם פריצות מינית יכולות לבסס את התזה ששאול מוכיח את יהונתן בתקרית זו על יחסיו ההומוסקסואליים עם דוד, בפומבי. מה שגורם ליהונתן לברוח לאחר שהוא חש שאביו בייש אותו ('כי הכלימו אביו'). שאול מתאר בפסוק זה את בנו כסוטה. שורש הסטייה נעוץ באימו, שממנה הוא ירש את התכונות הנשיות. 6. שמואל ב א (כו):"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים". ניתן לראות שדוד אומר מפורשות שאהבתם הייתה טובה יותר לדוד מאשר אהבת נשים. דוד כאמור אהב גם נשים רבות. ועדיין הוא אומר שיחסיו עם יהונתן נעמו לו יותר.אם דוד הקביל את אהבות אלו אחד לשני ניתן לגרוס שכשם שזו היא רומנטית אף זו. ולסיכום החלק הזה. אני חושב שטענות אלו משכנעות יחסית וניתן לקבלן ולהניח שיחסי דוד ויהונתן היו אינטימיים וכללו אף יחסי אישות בין שני גברים. היש חולקים בקהל? ולהלן נביא את טיעוני הנגד: נקדים ונאמר שהרבה מהחוקרים סבורים שיחסי דוד ויהונתן היו הומוסקסואליים באופן גלוי משום שלטענתם התופעה הייתה נפוצה ומקובלת בכל המזרח התיכון. הם גם משווים את יחסי דוד ויהונתן ליחסי גילגמש ואנקידו הכנראה-הומוסקסואליים מהמיתוס המסופוטמי 'עלילות גילגמש'. [2] חלקם אף מפריזים ואומרים שבקרב עמי כנען, ואפילו בקרב הפלישתים (שעל אורח חייהם אנו יודעים מעט מאוד) היו נפוצות מאוד התנהגויות כאלו. [3] מכל מקום, גם אם טענות אלו הן נכונות וגם אם לא מאוד קשה להניח שהחברה הישראלית תקבל התנהגויות אלו באופן פומבי שכן מלבד האירוע הכאוטי של פילגש בגבעה לא מתועד לנו כלל בתנ"ך רצון בקיום יחסי אישות עם גברים בתוך החברה הישראלית (אנשי סדום היו כנענים ולא ישראליים) כך שלהגיד שזו תופעה רחבה ומקובלת ולא תופעה שולית לכל היותר זו יומרה רבה. כמו כן, לטעון שמודל של גבר נשי היה פופולרי בתקופות קדומות זה גישה שנגועה באנכרוניזם (השלכת נורמות ותופעות מההווה על המתרחש בעבר) אלא אם כן יוצגו לכך ראיות משמעותיות. טיעון ראשון - על משמעות הפועל  אהב: חוקר המקרא ג'ון ארתור תומפסון [4] עמד על כך שלפועל אה"ב במקרא יש משמעויות רבות ושונות ולא בכל מקום שבו מופיע כתוב זה יש להניח שמדובר ביחסים אינטימיים. ראיה חזקה מאוד לדבר נמצאת בפסוק הבא במלכים א ה טו: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" על מנת לפרש את טיבה של המילה 'אהבה' במקרה זה יש לראות את ההקשר בו היא מופיעה. ההקשר הנ"ל הוא שליחת עבדים אל שלמה בידי חירם ועל כן יש להבין את צורת אהבה זו כאהדה וחיבה על רקע מדיני עקב אינטרס מסחרי, וברור שלא כיחס מיני. כמו כן גם בסיפור דוד ויהונתן נצטרך לבדוק על איזה רקע מובאת המילה 'אהבה' המופיעה בסיפורי דוד ויהונתן. לשם כך נצטרך להסתכל על כלל הפסוקים המתארים אודותם. ישנם כמה מעלילות דוד ויהונתן שלא ציינו עד כה, במכוון, ושיכולים ללמד על האופי של היחסים ביניהם: 1. שמואל א כג (טו-יח):"וַיַּרְא דָוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן. וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי יקוק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ". 2. שמואל א כ (מ-מב):"וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר. הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר יקוק יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם".  משני מקומות אלו ניכר כי המילים משורש אה"ב שמשתלבים בסיפורי דוד ויהונתן באים ככל הנראה לתאר את דרך עלייתו של דוד לשלטון, שתחנה מרכזית מאוד בה הייתה כריתת ברית פוליטית עם יהונתן. ברית זו לא תחול רק בין דוד ויהונתן אלא גם בין צאצאיהם. ניתן לראות שמסביב לתיאורי האהבה האלו עומדת כאן ברית שמטרתה לקבוע את יחסי המרות בממלכת ישראל העתידית שלאחר ימי שאול המלך, בה יהונתן יהיה משנהו של דוד המלך. על טיב הברית ועל הצורה בה כל אחד מהצדדים התייחס אליה ניתן ללמוד מדברי דוד אל יהונתן לפני מבצע ראש חודש: נקודת מבטו של דוד: שמואל א כ (ה-ח) - "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית. אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה. אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יקוק הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָו‍ֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי". בפסוק זה מובא שהצורה בה דוד רואה את הסיטואציה הוא שיהונתן הוא האדון, שכן הוא נסיך ממלכת ישראל, ואילו דוד הוא העבד. ועל כן הוא מבקש שיעשה עימו חסד. כקטן המבקש טובה מהגדול ממנו. אף המילים 'אם יש בי עוון המיתני אתה' מובאות כבקשת תחינה של עבד המתחנן לעזרה, שכן כך תפס דוד את עצמו באותו המצב. אולם בדברי יהונתן ניכר כי הוא השלים דווקא עם מציאות הפוכה: נקודת מבטו של יהונתן: שמואל א כ (ט-טו) -"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד יקוק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ. כֹּה יַעֲשֶׂה יקוק לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יקוק עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי. וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יקוק וְלֹא אָמוּת. וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יקוק אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". יהונתן דווקא מבקש מדוד שיגמול איתו חסד ולא להפך. ולא רק איתו כי אם גם עם צאצאיו. ייתכן שבמעמקי ליבו, יהונתן יודע שדוד יהיה המלך המיועד, משום שכפי שנראה ייתכן שהוא אף וויתר במודע על התפקיד בעת נתינת בגדיו לדוד. ועל רקע זה דווקא יהונתן הוא המבקש ברית חסד מדוד, כאשר הגדול הוא דוד. מכאן ניתן לראות שמערכת היחסים בין השניים הייתה מבוססת על ברית חסד אשר נשבעו האחד לשני. דוד הוא היורש הנבחר לבית שאול, ומאוד טבעי שכדי שלא יתפתח מאבק ירושה עם היורש הטבעי, יהונתן, יש צורך בכריתת ברית אסטרטגית. ועל כן אני מבקש לטעון שמאוד הגיוני לחשוב שהתפתחות הקשר ביניהם סבבה סביב יחסי רעות פוליטיים. אין זה אומר שדוד ויהונתן לא היו חברים טובים לכל הפחות, אלא שאין שום ראיה משכנעת שהמילים מהשורש אה"ב נושאות תוכן מיני במקרה זה מכיוון שההקשר הרחב הוא המאורעות המדיניים, בדומה לשימוש במילה זו בתיאור יחסי דוד וחירם. טיעון שני - חלקלקות השורש א.ה.ב בתנ"ך וריחוקו מן המישור המיני:ישנם פעמים בתנ"ך שבהן ברור לחלוטין שאין כוונת המילה 'אוהב' ליחסים מיניים:1. דברים ו (ד-ה):"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יקוק אֱלֹהֵינוּ יקוק אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יקוק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".ברור שהכוונה כאן היא לאהבת רוחנית שבלב לקב"ה.2. שמואל ב א (כג):"שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ".אין שום יסוד סביר להניח ששאול ויהונתן היו זוג ועל כן ישנה כאן דוגמא נוספת לשימוש נוסף במילה 'אהבה' שלא על רקע מיני כלל. טיעון שלישי – הסברת אהבת דוד ויהונתן על רקע קשירת נפשותיהם זו בזו: תיארנו את מערכת היחסים בין דוד ויהונתן ככזו שבמרכזה עומדת הברית הפוליטית ביניהם.ניתן לראות שמערכת היחסים ביניהם מתחילה מיד לאחר ניצחון דוד בקרב על גוליית עם הפשטת בגדי יהונתן מעליו ונתינתם לדוד: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ".  ניתן לראות כי לפני שהפסוק מתאר לנו את האינטראקציה הראשונה בין דוד יהונתן הוא ממקם את הזמן שבו הכל מתרחש – "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל". מכאן שלציון זמן זה יש חשיבות על פרשנות הסיפור ועל האופן שבו צריך להסתכל עליו. נפש יהונתן נקשרת לנפש דוד מיד לאחר ניצחון דוד בקרב מול גוליית.  המלבי"ם כותב כך: [5] "רצה לומר שמצד רוח הגבורה והקדושה היה קשר והתחברות בנפש, כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה: "ויאהבהו יהונתן כנפשו". רצה לומר שלא הייתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית שיאהב הטוב את הטוב. והייתה האהבה כנפשו שהיא האהבה העזה שאין למעלה ממנה".  דהיינו שנפשו של יהונתן נקשרה בדוד משום ששניהם היו גיבורים ונפשו של אדם נקשרת באדם הדומה לו. דומני שהמלבי"ם הבחין בנקודה משמעותית במיוחד – מהי אותה ה-סיבה שבגינה דוד מצא חן בעיני יהונתן? משום שהוא דומה לו. וכעת נפרט יותר. אם נבחון היטב נראה שסיפור ניצחון דוד על גוליית מזכיר פרטים מסוימים מניצחון יהונתן ונערו על מוצב הפלישתים: שמואל א יד (ו-י): "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יקוק לָנוּ כִּי אֵין ליקוק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם יקוק בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת".   1. בשני הקרבות מתואר אויב פלישתי חזק מול נציג ישראלי חלש משמעותית. 2. בשני הקרבות האלו מובאת תגובה אוהדת של העם בסוף המעשה. 3. בשני הקרבות האלו מתוארת התייחסות לכך שתוצאות המלחמה נקבעות במקום גבוה יותר – הדבר עולה מתוך אמירותיו של דוד בקרב מול גוליית:שמואל א יז לז: "וַיֹּאמֶר דָּוִד יקוק אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ ויקוק יִהְיֶה עִמָּךְ".שמואל א יז מז: "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יקוק כִּי ליקוק הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". וכן מתוך אמירתו של יהונתן אותה כבר ראינו: "אוּלַי יַעֲשֶׂה יקוק לָנוּ כִּי אֵין ליקוק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט".  ישנה סבירות גבוהה להניח שכאשר יהונתן רואה את דוד לאחר מאבקו בגוליית הוא למעשה רואה את עצמו, עקב כל האלמנטים הדומים שהצגנו. וזוהי בעצם מהות התיאור של קשירת נפשותיהם זו בזו. אם נפשותיהם מכילות אלמנטים זהים של מנהיגות, אומץ לב ותעוזה בעת קרב אזי שיש כמו מין קשר ביניהם שמכיל את החלקים הזהים האלו – משל לשני חבלים הקשורים זה בזה ונקודת הקשר שלהם משותפת לשניהם. מכאן גם יותר מוסבר התיאור: "באהבת אותו כנפשו". יהונתן אוהב את דוד כמו שהוא אוהב את עצמו כי דוד הוא "קצת יהונתן" בעצמו. כמו כן ניתן לראות בתחילת פרק יח' שאהבתם מוצגת פעם נוספת מיד לאחר כריתת הברית, ללמדנו שעיקר האהבה מבוסס על החסד שהם עתידים לגמול זה עם זה. משל לשני חברים טובים הרוצים בטובת האחר. וכעת נחזור לקינת דוד ונבאר את הפסוק (כו'): "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים". ניתן לראות שאמנם אהבת איש לאישה היא רומנטית, אולם דוד אומר שאהבתו ליהונתן יותר גדולה מאהבתו לנשים (שמקורה רומנטי) – ואכן הכתוב מדמה את אהבה זו לאהבת אדם לעצמו (אהבת אותו כנפשו), שאכן כנראה יותר גדולה מאהבה רומנטית לאדם אחר. ניתן לחלוק על האם אכן כך עובדת אהבה באופן מהותי אבל על כל פנים ניתן לראות שכאשר מדברים ישירות על אהבת דוד ויהונתן לא מתארים אותה כלל כאהבה רומנטית אלא אהבה עמוקה, פנימית ועזה כמו שאדם אוהב את חייו שלו. גם לדעת הטוענים כי אהבת דוד ויהונתן הייתה אהבה רומנטית, יש לשאול למה שדוד ירצה לחשוף פרט זה, שהשתיקה יפה לו, בעת קינתו ליהונתן לאוזני כל ישראל קבל עם ועדה? הרי הדבר יכול לגרום לבושה רבה ליונתן המנוח?  טיעון רביעי – הצגת הפשטת בגדי יהונתן באור חדש: כמו כן ניתן לפרש באופן חדש את מהות הפשטת הבגדים:ייתכן שההפשטה מהבגדים באה לתאר את השלמתו של יהונתן עם העובדה שדוד ימשיך את אביו והפיכתו לנסיך החדש.ראינו שבפרק כ יהונתן קורא לדוד לעשות חסד עם זרעו כך שניכר שהוא כבר הכיר בו כמלך. וכן בפרק כג הוא אומר זאת במפורש: "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (פסוק יז). לכן לא מן הנמנע להגיד שיהונתן הבחין כבר בתחילת הדרך שדוד הוא המלך המיועד, ובכך לפרש את מהות מסירת הבגדים לא כאקט מיני שכבר אמרנו שאינו מוכרח ואינו סביר. אלא בדרך אחרת, הגיונית ויפה יותר. ניתן להקביל בצורה מסוימת את סיפור הפשטת יהונתן להפשטת אהרן הכהן: במדבר כ (כג-כט):"וַיֹּאמֶר יקוק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".  הפשטת אהרן מבגדיו ונתינתם לאלעזר בנו מסמלת את המשך הכהונה הגדולה בידי אלעזר. לא מן הנמנע להציע שיהונתן מנסה לחקות פעולה זו. בכך שיהונתן נותן את מדיו ואת כלי המלחמה שלו לדוד הוא למעשה מסמל לו שהוא רואה בו את היורש האמיתי ומוותר על ההנהגה העתידית.וכך אכן מפרש רבינו המלבי"ם: [6] (שמואל א יח' ד' ד"ה- "ויתפשט"): "וזה כמורה ומודה כי ישלוט בכל אשר לו". ניתן לסכם את מהלך הפגישה הראשונית ביניהם כך: 1. דוד מנצח בקרב מול גוליית. 2. יהונתן מזהה את דוד כאדם טוב ונפשותיהם נקשרות – סביר להניח בגלל תכונות אופי זהות שיהונתן מבחין בהן. 3. שאול לוקח את דוד אל ארמונו. 4. דוד ויהונתן, שנמצאים שניהם בארמון המלך, כורתים ברית – כיורש טבעי וכיורש נבחר. 5. יהונתן נותן את מדיו לדוד על מנת לסמן באופן מובהק יותר את בחירתו בו כיורש הנבחר לאחר אביו.ככל שאנחנו מעמיקים יותר את הדיבור על הנושא אנו רק מגלים כמה הברית שביניהם הייתה חברית ואסטרטגית ושאין צורך ממשי לקרוא את יחסיהם כמיניים ומובן שזוהי כלל לא קריאה מוכרחת.  וכעת נטפל בשאר הראיות שלכאורה מוכיחות שהקשר ביניהם היה מיני: 1. ביטוי "מציאת החן" - אמרנו שניתן לראות שהמונח מציאת חן מקושר לאהבה רומנטית עקב אזכור המושג בפרשיית גירושי אישה. וכן מונח זה נזכר בהקשר ליחסי דוד ויהונתן ואולי יכול ללמדנו על קשר רומנטי בין דוד ויהונתן. אולם המציאות היא שהביטוי 'מציאת חן' מופיע בתנ"ך 45 פעמים וכנראה שפרשיית גירושי אישה הוא המקום היחיד ששם מוזכר המונח עם אופי מיני. במקומות אחרים ניכר כי המונח אינו קשור כלל עם מיניות. למשל במלכים א יא יט:"וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה".  2. משמעות המונח 'לחפוץ' - על פי אותה הדרך, אמרנו שניתן לראות שהפועל 'חפץ' מקושר לאהבה משפחתית ואינטימית עקב אזכור המושג בפרשיות ייבום ואישה יפת תואר. וכן מונח זה נזכר בהקשר ליחסי דוד ויהונתן ואולי יכול ללמדנו על קשר רומנטי בין דוד ויהונתן. וגם כאן, המציאות היא שפעלים מהשורש 'חפץ' מופיעים בתנ"ך 75 פעמים וכנראה שפרשיות אלו הן המקומות היחידים ששם מוזכר המונח עם אופי מיני או זוגי. במקומות אחרים ניכר כי המונח אינו קשור כלל עם מיניות. למשל בשמואל ב כ יא:"וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב". וכן במלכים א י ט:"יְהִי יקוק אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יקוק אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה".  3. "בן נעוות המרדות" – העלנו את הסברה שמדובר בכינוי גנאי ליהונתן עקב נטיותיו המיניות השונות והמוחצנות. אולם, כאשר המקרא מזכיר קללת אב/אם מטרתו היא לא בהכרח לפגוע באדם עצמו אלא לקלל את בית אביו ואת העץ שעליו הוא יושב יחד איתו. ועל כן ניכר אולי כי עיקר הקללה מכוונת דווקא אל אימו של יהונתן, אחינועם.אבל לכאורה למה ששאול יקלל את אחינועם אשתו? ייתכן שהפתרון הוא פשוט בהרבה ומדובר כאן על קללה שנועדה להכפיש את יהונתן כמי שבוגד בערוות אימו שממנה נולד. ערוות אימו כאן מציינת את בית אביו. ובכך שאול אומר ליהונתן שמעשה זה שעשה מסמל בגידה בשושלת המלכותית ובוחר להשתמש במילים גסות עקב כעסו החריף. מעשה הבגידה שביצע יהונתן, בעיני אביו, למעשה מונע את המשך המלכות. והדבר עולה היטב מהמשך דבריו של שאול (שמואל א כ לא): "כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא".  כחיזוק לדרך קריאה זו ניתן לציין גם שפעמים מספר ניכר כי שאול חרד לגורל מלכותו דווקא כאשר הוא באינטראקציה עם הקרובים אליו ביותר: שמואל א יח (כח-כט):"וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יקוק עִם דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ. וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כָּל הַיָּמִים". שמואל א כב (ז-ח):"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה".וכראיה חזקה נוספת אני חושב שניתן פשוט להרהר קלות בדמותו של דוד כדי להבין עד כמה הצד הזכרי שלו מאוד דומיננטי - לאור סיפור בת שבע, סיפור אביגיל, סיפור מיכל ועוד. דוד לא רק חבב נשים אלא נשא נשים רבות ועשה מאמצים רבים להשיגן (במינוחים פחות מחמיאים היינו קוראים לגבר כזה "רודף שמלות").  בוא נערוך סיכום ביניים קצר: ייתכן שיהונתן ידע שדוד ימלוך אחרי אביו משום שידע שהמלוכה לא באמת צפויה לעבור אליו אלא לדוד, אולי משום שידע שדוד ראוי הרבה יותר ממנו ואולי משום שבכלל לא ידע שעם ישראל, שרק עתה קיבל עליו מלך, ייתן את הכתר לבנו כדרך שאר האומות אלא יבחר מלך חדש לפי קריטריונים משלו. ועל כן נוצרה ברית בינו לבין דוד שמטרתה הייתה גם חברית וגם פוליטית. ולאור הראיות הרבות שהבאנו לכך ולאור העובדה שעמדנו על מורכבות הפועל "אהב" בתנ"ך, נראה כי אין שום מקום לגרוס שהמודל שספר שמואל מציע לנו הוא של אהבה אינטימית או בכללי רומנטית בין דוד ויהונתן. ומכל האמור לעיל אין אנו יכולים לטעון שהמקרא מבקש לתאר את יחסי דוד ויהונתן כיחסים הומוסקסואליים.  וכאן המקום לקרוא את דבריו החכמים של ד"ר נחום אברהם [7]: "אמת, ספרות המזרח הקדום, תרמה רבות להבנת התופעה ההומוסקסואלית בחברה הישראלית בתקופת המקרא. אולם, בין עובדה זו ובין הטענות הדחוקות שההומוסקסואליות חדרה לחברה הישראלית בהשפעת שכניה הפלשתים והכנענים, פעורה תהום עמוקה. זאת, כי ההומוסקסואליות הינה תופעה חברתית-אנתרופולוגית כלל אנושית, ולא עניין תרבותי. כדי להוכיח כי בחברה הישראלית היו הומוסקסואליים אין אנו זקוקים לעדויות חוץ-מקראיות. קל וחומר שלא ניתן מתודולוגית ללמוד מעדויות אלה על הנעשה בחדרו הפרטי של פלוני אלמוני".  המונחים בסיפור דוד ויהונתן שמתארים את אהבתם הם יחסית מבלבלים ומשאירים מעט מקום מעורפל להסיק מסקנות לכאן או לכאן. האם יש משהו מיוחד בלשון זו שיכולה להשתמע לשני פנים? נשאל את השאלה בצורה שונה – למה היה צורך לתאר כל כך הרבה פעמים את אהבת דוד ויהונתן? להלן נציע כמה אפשרויות: 1. ייתכן שהיא לא באמת באה ללמד אותנו משהו וכדרכם של מילים ופעלים רבים בעברית המקראית, ובשפות בכלל, יש מילים שפשוט יכולות לתאר יותר מתופעה אחת ומכאן נובע בלבול, שלרוב אינו מוצרך כלל. לפי הצעה זו פשוט נפרש שכותב הספר בסך הכל רצה להבהיר לנו שדוד ויהונתן אהבו זה את זה. 2. סוזן אקרמן היא חוקרת תנ"ך אמריקאית שטוענת שהתיאורים הרבים הללו של אהבת דוד ויהונתן באים במטרה "להנשים" את יהונתן (להפוך אותו לנשי) ובכך לפסול את תביעתו על כיסא ישראל לטובת דוד. [8] זאת אומרת שהמטרה של דימויים אלו היא להוריד את קרנו של יהונתן בכך שמציגים אותו כמי שמעוניין בקשר עם דוד ועל כן כגבר עם דפוס רגשות נשי שאינו ראוי לשמש כמלך. אקרמן אישית תומכת בהצגת יחסי דוד ויהונתן כהומוסקסואליים ואף כתבה ספר שלם בעניין. אולם, ניתן לקבל את הנחה זו גם בלי לגרוס שבפועל הייתה בין דוד ויהונתן אהבה רומנטית, כפי שכבר ראינו. אולם, הנחה זו מאוד בעייתית מכיוון שכבר ראינו שניתן לפרש שיהונתן מוותר מרצונו של הכיסא, אזי שאין צורך שכותב הסיפור, שאולי תומך במלכות בית דוד, ירצה להציג את יהונתן כנשי. 3. וכאן אני מגיע להצעה האחרונה והאהובה עליי – הצעתו של משה גרסיאל. משה גרסיאל הוא פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן שאחד מתחומי המחקר שלו הוא שמות מקראיים ומדרשי שם. הוא טוען שמדרש השם 'דוד' מגיע מהמילה "ידידות" או "דודים". [9] ה'דודים' בשיר השירים מייצגים את רגש השמחה שמרגישים אוהבים בעת שהם קרובים אל אהוביהם (לפי דעת מקרא ומצודות ציון).ולפי זה מגמת התנ"ך היא להציג את דמותו של דוד כאדם האהוב בעיני דמויות רבות: שמואל א טז (כא):"וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים". שמואל א יח (כ):"וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו". שמואל א יח (כב):"וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". שמואל א יח (טז):"וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם". לפי פירוש זה, יחסי דוד ויהונתן הם נדבך משמעותי בתוך קטגוריה רחבה הרבה יותר של יחסי דוד והזולת שנועדו להדגיש את האהבה הרבה שחלקו הכלל לדוד החל מרגע שעלה לגדולות בבית לחם. ומכל מקום אם הצעה זו נכונה היא, הרי יש גם בה כדי לשלול באופן מוחלט את הניסיונות לתת לפועל "אהב" משמעות מינית-ארוטית בהקשר זה" . [10] ונסיים עם דבריה של מסכת אבות:"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן". [11] —------------------ הערות שוליים: 1. כך הוא פורס את שיטתו בספרו: Horner, Tom M. Jonathan Loved David: Homosexuality in Biblical Times. The Westminster John Knox Press, Pennsylvania, 1978 [חזרה מעלה] .2  Gordon, Cyrus H. (1955). "Homer And Bible: The Origin and Character of East Mediterranean Literature. Page 89. Horner, Tom M. Jonathan Loved David: Homosexuality in Biblical Times. The Westminster John Knox Press, Pennsylvania, 1978. Page 19. [חזרה מעלה] 3. כך כותב נחום אברהם בספרו (ראה לעיל הערה 7): "תמהתני. מניין הוא יודע על הומוסקסואליות אצל הפלישתים, שידיעתנו עליהם ממילא שואפת לאפס". [חזרה מעלה] .4  J.A. Thompson, ‘The Significance of the Verb Love in the David–Jonathan Narrative in 1 Samuel’, VT 3 (1974), pp. 334-38. [חזרה מעלה] 5. מלבי"ם על שמואל א יח א. [חזרה מעלה] 6. מלבי"ם על שמואל א יח ד. [חזרה מעלה] 7. ד"ר נחום אברהם. "אנשי שוליים בתקופת המקרא", הוצאת מוסד ביאליק ירושלים. ספריית האנציקלופדיה המקראית, ירושלים התשע"א. עמוד 126.  [חזרה מעלה] .8  Susan, Ackerman, When Heroes Love: the ambiguity of eros in the stories of Gilgamesh and David, website review: https://cup.columbia.edu/book/when-heroes-love/9780231132602, accessed 6th April 2017.וכן ניתן למצוא את דעה זו מצוטטת במאמר: "The Love of Jonathan and David" מאת Colin Battersby באתר academia.edu: https://www.academia.edu/36711619/The_Love_of_David_and_Jonathan_2017 [חזרה מעלה] 9. 1. מצודות ציון על שיר השירים א' ב'. ד"ה: "דודיך" – "ענין אהבה וחיבה. כמו 'נרוה דודים' (משלי ז יח)".2. עמוס חכם, דעת מקרא על שיר השירים א' ב'. ד"ה: "טובים דודיך מיין" – "ופרושו: רגש השמחה שמרגישים האוהבים בעת שהם קרובים אל אהוביהם. כשרגש זה גובר עם האדם, חש הוא כעין שכרון מעין שכרון היין". [חזרה מעלה] 10. ולעיון בהצעתו המלאה של פרופסור גרסיאל: כתב עת בית מקרא. א, קנו. תשרי-כסלו התשנ"ט. משה גרסיאל, "משחקי מילים, צימודים ודרשות שם כתכסיס ריטורי-ספרותי בספר שמואל". עמוד 7. [חזרה מעלה] 11. משנה מסכת אבות, פרק ה משנה טז'. [חזרה מעלה]

שלום לכולם! 🙂ספר תהילים הוא הספר הכי פחות "ספר" בתנ"ך. כוונתי היא שהוא הספר הכי פחות אחיד בנושא עליו הוא מדבר. לרוב ספרי התנ"ך יש דמויות או נושאים מרכזיים וספציפיים שסביבם הם עוסקים, ותהילים אינו כך. הוא אינו ספר לא רק משום שיש לו כותבים שונים (שכן לרוב ספרי התנ"ך יש בעצם יותר מכותב אחד), אלא גם משום שהנושאים סביבם מזמורי תהילים מדברים הם רבים מאוד וכנראה שאין קשר חזק בין הנושאים האלו שדרכו אפשר לחבר את חלקי הספר השונים. וגם אם הם ניתנים לחיבור, זו היא מלאכה סבוכה וקשה שלרוב לא עולה מקריאה פשוטה של המזמורים. בתוך ספר תהילים יש חלוקה לחמישה ספרים קטנים יותר, כל ספר שכזה ניתן לכנות בשם 'ספר פנימי'. גם אם ניתן למצוא קשר בין המזמורים השונים בתוך אותו בספר, מלאכה שהיא מורכבת מאוד לכשעצמה, אזי שקשה הרבה יותר להציע תשובות טובות (העולות מפשוטו של מקרא) לקשר שיש לספרים הפנימיים אחד עם השני. לצד חלוקה לספרים פנימיים, ניתן לסווג מזמורי תהילים מסוימים שעוסקים בנושאים דומים או בעלי מבנה שירי דומה כשייכים לאותה 'חוליית מזמורים'. קיימים מספר סוגים של חוליות מזמורים בספר תהילים (ואחת הדוגמאות המפורסמות לחוליה שכזו היא חוליית מזמורי הללויה בספר הפנימי החמישי של תהילים שעוסקים ברוממות שמו של הקב"ה). גם אם מצליחים למצוא אלמנטים דומים בין מזמורים שונים ומצליחים לסווג אותם כחולייה של מזמורים העוסקים סביב אותו נושא, אזי שריבוי החוליות ומיעוט הקשרים הקיימים בין חוליה לחוליה רק מוסיפים לראיית ספר תהילים כספר בעל מבנה לא אחיד העוסק במגוון רחב וסבוך מאוד של נושאים. חוליית המזמורים בה נעסוק במאמר זה היא מזמורי אסף. מזמורי אסף מתחילים בתהלים ע"ג - פ"ג, וכוללים גם את פרק נ'. לפני שנצלול אל הפרקים עצמם, בואו נתחיל בהקדמה קצרה: כשני שליש ממזמורי תהלים משויכים לכותב מסוים בפתיחתם. הנה מעט דוגמאות לכך: מזמור צ' – "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים", מזמור ע"ב – "לִשְׁלֹמֹה אֱ-לֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן", מזמור קמ"ד – "לְדָוִד בָּרוּךְ י-י צוּרִי" ומזמור פ"ט – "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי".כמו בדוגמאות, כך גם לכל אחד מהמזמורים בחוליה הזו יש כותרת שנושאת את שמו של אדם בשם 'אסף' (לדוגמא, בפרק ע"ג פסוק א' - "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱ-לֹהִים לְבָרֵי לֵבָב"). רוב הפרשנים הקלאסיים קיבלו את הכותרות של הפסוקים כפשוטם – שהתחילית 'ל' מתארת שייכות. [1] כלומר, שהמזמור חובר בידי X, קצת כמו שכיום ניתן לשייך יצירה למחבר באמצעות האות ל' (ספר מורה נבוכים להרמב"ם או ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי). ישנן גם עוד גישות פרשניות ביחס לכותרות, גם בעולם הדתי, כפי שנראה בהמשך המאמר.  בניגוד לגישה המסורתית הקלאסית, הרבה מהחוקרים החדשים הטילו ספק בקשר לזהות המחבר גם של המזמורים שמשויכים למחבר מסוים ספציפי בכותרתם. למשל, בספר "בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני" של ד"ר אבי הורביץ, מובאת הטענה שישנם מזמורי תהלים שמיוחסים לדוד בכותרת אך למעשה התחברו זמן רב אחריו, בימי בית המקדש השני, ואלו מזמורים: ק"ג, קכ"ד, קמ"ד וקמ"ה.[2] באופן כללי, הורביץ מנתח את השפה של מזמורי תהלים ולומד אילו נכתבו בבית ראשון ואילו כנראה בבית שני, בגלל ששפתם דומה לשפת הספרים המאוחרים בתנ"ך ולשון חז"ל. יש לו ראיות לדבר ולא נדבר עליהן כאן. ברור שמדובר בסוגיה שצריך לרדת לעומקה ולנסות להציע תשובות לפתרונה, ודרך הדיבור על מזמורי אסף הייתי רוצה לנסות להציע פרשנות חדשה לכותרות ואולי גם להציע פתרון לשאלה מי באמת כתב את המזמורים. בואו נתחיל ונתבונן במזמורי אסף עצמם.חילקתי אותם בעצמי לתת-יחידות בהתאם לנושא המרכזי עליו הם מדברים. זו חלוקה עצמית לצרכי נוחות על סמך מוטיבים זהים שמצאתי ואינה חלוקה מוכרחת/מחייבת: בוא נצלול ונעמיק את הדיבור על המזמורים עצמם.1. תת יחידה א - מזמורי השבח והגמול:מזמורים אלו מדברים על קרבת אלוהים, על גמול הצדיק והרשע ועל גדולתו של האל יתברך. להלן סקירה על חלקים מהם: תהילים עג: בפרק זה המשורר דן בנושאים של שכר ועונש. בתחילה הוא לא מבין מדוע דרך רשעים צלחה ודרכו שלו לא צולחת, ועל כן הוא מיוסר בעוד הרשעים נהנים בלא תנאי:"כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה. אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם"[3].אולם לאחר מכן הוא מגיע אל בית המקדש, וחווה איזו תובנה: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם".התובנה שלו היא שאמנם הרשעים שמחים כיום, אך בעתיד הקב"ה יעניק להם את גמולם: "אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת. כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה". ולבסוף, המשורר מבין שהקב"ה תמיד היה עימו, גם כשסבל. ומציאות זו היא שכרו:"וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי". ניכר שמרכז הפרק ושיאו הוא ההגעה אל המקדש. מי שחיבר את המזמור הוא דמות שרואה בהליכה למקדש כרגע שבו הוא מקבל את תובנתו.תהילים עה: כמו מזמור עג' גם מזמור זה עוסק בגמול. המשורר מלמד את רשעי העולם מוסר ואומר שהקב"ה ישפוט את כל היצורים על מעשיהם. ניתן לראות תנועה מעניינת במזמור זה של דו-שיח בין הקב"ה עצמו למשורר. שכן יש משפטים שנשמעים כאילו הקב"ה בעצמו אומר אותם: המשורר: "הוֹדִינוּ לְּךָ אֱ‍לֹ-הִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ". הקב"ה: "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה. אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן". המשורר: "כִּי אֱלֹ-הִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב". הקב"ה: "וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק". ישנו כאן דיבור של ה' בגוף ראשון - האם מדובר בנבואה? נשאיר את השאלה פתוחה בינתיים. 2. תת יחידה ב – מזמורים לאומיים והיסטוריים:מזמורים אלו מתארים אירועים היסטוריים שחווה עם ישראל והם מושרים מזווית רחבה כשירה של העם כולו. נעבור על חלקם: תהילים עז:במזמור זה מבקש המשורר רחמים מהקב"ה:"קוֹלִי אֶל אֱלֹ-הִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹ-הִים וְהַאֲזִין אֵלָי. בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי". המשורר תמה שמא הקב"ה שכח את מידות הרחמים שלו:"הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה?" כדי לעורר את רחמי שמיים, הוא מחליט לאזכר את מעשיו של הקב"ה:"אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ". ועל כן הוא מאזכר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף:"גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה. רָאוּךָ מַּיִם אֱ‍לֹ-הִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת". וכן לבסוף את הנהגתם של משה ואהרן:"נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".תהילים עח: מזמור זה גם הוא מזמור היסטורי שמאזכר גם את אירועי יציאת מצרים. זהו המזמור השני הכי ארוך בתהילים, אחרי קיט. המשורר גולל את כל ההיסטוריה של ישראל – מימי השעבוד ועד לבניין המקדש. ניגע בחלקים ההיסטוריים שבו: 1. חטא בני אפרים – כנראה תיאור לכל ממלכת ישראל: "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹ-הִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת". 2. ניסי המדבר במצרים:"וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכׇל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ. יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה.וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם". 3. שכחת עם ישראל את הקב"ה: "בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו. וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה". 4. תיאורי מכות מצרים: "וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן.יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם". 5. עונש אפרים וישראל – חורבן משכן שילו:"שָׁמַע אֱלֹ-הִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ".6. הבחירה בשבט יהודה ובבית דוד: "וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם. וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן"  המזמור מתאר לנו את חורבן שילה ומלחמות ישראל. וניכר שאקורד הסיום החיובי של הפרק ושיאו הוא המלכת דוד המלך. וכן גם בפרק זה מוזכר לנו המקדש. והנה לנו אזכור נוסף של המקדש. תהילים פא:מתחיל עם שבח כללי להקב"ה:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל". לאחר מכן הוא מזכיר את אירועי המדבר – מי מריבה וקבלת חוקים/מצוות: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה". גם כאן מופיע הגמול והעונש על החטאים:"וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי.וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם".וכן הגמול על השכר עבור קיום המצוות:"לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. מְשַׂנְאֵי ה' יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם".  תת יחידה ג - מזמורי הגלות והחורבן: אלו המזמורים שיותר מעסיקים אותנו במאמר זה ולכן נתעכב יותר על כל אחד מהם: תהילים עד:המזמור פותח עם זעקה לה' על עוזבו את עמו: "לָמָה אֱלֹ-הִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ. זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ". תיאור חורבן המקדש:"שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ. אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ". ממשיך עם בקשת תחינה: "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח.הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס". וכן בקשה לנקמה באויבים:"אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד". במזמור זה מתואר לנו חורבן המקדש. זו לא הופעתו האחרונה של מאורע זה בתהילים.הרד"ק ועמוס חכם בדעת מקרא טוענים שמזמור זה מתאר את גלות בבל.[4]  תהילים עט:המזמור פותח בתיאור חורבן ירושלים והמקדש:"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍ל-ֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם לְעִיִּים". ממשיך עם חרפת ישראל וצרתו:"שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֵין קוֹבֵר.הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ". ממשיך עם בקשת נקמה באויב:"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ". "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ‍לֹ-הֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". ונחתם עם בקשת לכריתת ברית מחודשת עם ה': "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ". תהילים פ:גם מזמור זה זועק על כאבי הגלות:"אֱלֹ-הִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.ה' אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת, עַד-מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה". הוא מבקש לשוב, סימן שאיננו בביתו.המשורר מתלונן על הנעשה ל-'גפן', משל לעם ישראל[5]:"גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ, וְאָרוּהָ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ.יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה". ניכר שהמשורר מצוי בגלות ומבקש לשוב לארצו. המזמור מסתיים עם תפילה להקב"ה והבטחה שלא נעזוב אותו:"תְּהִי-יָדְךָ עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ עַל-בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ. וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. ה' אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה".  טענתו של המלבי"ם היא שפרק זה נכתב בתקופת עזרא ונחמיה.[6] תהילים פג: מזמור זה, כמו קודמיו, פותח בבקשה מה' שישמע לתפילות:"אֱלֹ-הִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל.כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ". המשורר ממשיך עם פירוט האויבים העומדים על ישראל:"כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים.גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר.גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה". מתוארת לנו כאן מלחמה מול עשרה עמים. המזמור ממשיך עם תפילה למלחמה באויבים, אגב הזכרת מלחמות ישראל הקודמות:"עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן.נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה.שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ". מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה' ".רד"ק והמלבי"ם מאחרים מזמור זה לימי יהושפט המלך. [7] בשלב זה צריך לעמוד על דמותו של אסף – מי הוא היה? ישנן כמה דמויות בתנ"ך בשם אסף, אבל כנראה שהכוונה היא לאסף בן ברכיהו המופיע בספר דברי הימים. אסף בדברי הימים מוצג כלוי משורר חשוב שפעל במשכן ובמקדש ולפיכך תפקידו היה לשיר שירי קודש.עוד גורם שיכול לחזק את זיהויו של 'אסף' ממזמורים אלו כאסף הלוי המשורר מספר דברי הימים הוא תיאורי הנגינה והמקדש שבמזמורים. כמובן שתיאורים אלו מאוד קשורים מטבעם לעולמם של הלווים, שתפקידם היה לנגן במקדש.לתיאורים הקשורים לעולם הלווים, כפי שמשתקפים במזמורים, ניתן לקרוא "אלמנטים לוויים". נוכל להבחין היטב באלמנטים קלאסיים מסוג זה במזמורי אסף:1. אזכורים לזמר ונגינה בצורה מודגשת:מזמור פא:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".מזמור עו:"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר". מזמור עז:"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי". 2. אזכור המקדש:כבר פירטנו רבות עד כה את המקום שהמקדש תופס במזמורים האלו והבאנו פסוקים מפורשים לכך שהמקדש נוכח מאוד, וכך גם חורבנו.   על כן נראה מאוד סביר שלוי משורר יכתוב את מזמורים אלו, כפי שאכן נכתב בכותרות המזמורים. מתוך כך, ולאור העובדה שלא ראינו דמויות מרכזיות אחרות בשם אסף בתנ"ך, מאוד הגיוני ומוכרח להניח שה'אסף' אליו משויכים מזמורי אסף הוא הוא אסף בן ברכיהו. ולפי זה הוא המחבר שלהם.  בדברי הימים א פרק ו מתואר שדוד מעמיד לווים משוררים לשרת לפני משכן אוהל מועד:  "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית יקוק מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יקוק בִּירוּשָׁלָ͏ם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם. וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי: הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל. [בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ. בֶּן צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי. בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה. בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח. בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל]. וְאָחִיו אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן שִׁמְעָא. [בֶּן מִיכָאֵל בֶּן בַּעֲשֵׂיָה בֶּן מַלְכִּיָּה. בֶּן אֶתְנִי בֶן זֶרַח בֶּן עֲדָיָה. בֶּן אֵיתָן בֶּן זִמָּה בֶּן שִׁמְעִי. בֶּן יַחַת] בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן לֵוִי. וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עַל הַשְּׂמֹאול אֵיתָן בֶּן קִישִׁי [בֶּן עַבְדִּי בֶּן מַלּוּךְ. בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶן אֲמַצְיָה בֶּן חִלְקִיָּה. בֶּן אַמְצִי בֶן בָּנִי בֶּן שָׁמֶר. בֶּן מַחְלִי בֶּן מוּשִׁי בֶּן מְרָרִי בֶּן לֵוִי]. וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם נְתוּנִים לְכָל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן בֵּית הָאֱלֹ-הִים". דוד מייסד עבודה חדשה במשכן אוהל מועד והיא מלאכת הנגינה, המקודשת והמיועדת ללווים. נזכרים לנו כאן 3 לווים משוררים מרכזיים משלושת שרשראות הייחוס של משפחת לוי – גרשון, קהת ומררי.  כמו כן, בדברי הימים ב פרק כה מוזכרת שוב מקהלת הלווים בעת חנוכת מקדש שלמה: "ויְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ כִּי כָּל הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצְאִים הִתְקַדָּשׁוּ אֵין לִשְׁמוֹר לְמַחְלְקוֹת. וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת ליקוק וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל ליקוק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית יקוק. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יקוק אֶת בֵּית הָאֱלֹ-הִים". מכאן שמקהלת לווים זו הייתה פעילה גם בבניין בית המקדש. ניכר שאסף המוזכר כאן הוא המחבר המופיע בכותרתם של מזמורים אלו, מה גם שכפי שנראה תכף במקורות נוספים הוא היה משורר מיוחד וכנראה גם ראש למשוררים כך שהדבר הגיוני. נוכל להכיר קצת יותר את דמותו של אסף דרך המסופר עליו במקומות נוספים בספר דברי הימים. בואו נעיין בדברי הימים א פרק טז:"וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן יקוק מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל ליקוק אֱלֹ-הֵי יִשְׂרָאֵל.אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ. וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹ-הִים.בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת ליקוק בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו".  לאחר הבאת ארון ה' אל האוהל שהכין לו דוד, דוד מתחיל לשיר מזמור שלם – ביד אסף ואחיו, מכאן שקבוצה זו ואסף ביניהם כנראה לקחה חלק פעיל בכתיבת המזמור או בשירה שלו. אם נעיין בתוכן המזמור עצמו ניווכח שזהו כנראה עיבוד מוקדם למזמור קה' בתהילים, 15 הפסוקים הראשונים של מזמור זה דומים למזמור המושר כאן (המשך המזמור כבר שונה).  כחלק מהזכויות על מזמור זה מוזכרים גם להקת הלווים המושררים שספק שרו ספק חיברו את מזמור זה יחד עם דוד עצמו. מאיך שאסף מוצג כאן ניתן להבין שהוא כנראה היה מנהיגם של הלווים המשוררים או אחד מהיותר מוכשרים בהם שכן הוא מוצג כ"אסף הראש" (פסוק ה'), אולי זה תואר מקביל ל"הכהן הראש" שהיה כינויו של הכוהן הגדול. [8] וכמו כן, כאשר רוצים להציג את קבוצת הלווים המושררים קוראים להם: "אסף ואחיו" (ז). מכאן שהוא כנראה היה המרכזי שבהם.  כדי לבסס את תזה זו בואו נעיין באיך שמוצגת לנו הרפורמה הדתית של חזקיהו המלך בדברי הימים ב פרק כט': "וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית יקוק בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד יקוק הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו. וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר יקוק וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה. וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל ליקוק בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה [9] וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ".  חזקיהו המלך מאזכר את אסף החוזה כמי שחיבר מזמורי הלל יחד עם דוד המלך. מתיאורים אלו ניתן לראות שאסף היה לוי משורר מפורסם ומכובד מאוד, מראשי המנגנים שחיבר מזמורים יחד עם דוד המלך עצמו. שכן בראי הדורות, בפרספקטיבה מאוחרת, מזמורים הלל מסוימים יוחסו לדוד ולאסף בשותפות. [10] נוכל להבחין גם שבמזמורי אסף אלו ישנם אלמנטים ליוויים קלאסיים:1. אזכורים לזמר ונגינה בצורה מודגשת:מזמור פא:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".מזמור עו:"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר". מזמור עז:"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי". 2. אזכור המקדש. המקדש נוכח מאוד, וכך גם חורבנו.   על כן נראה מאוד סביר שלוי משורר יכתוב את מזמורים אלו, כפי שאכן נכתב בכותרות המזמורים. מתוך כך, ולאור העובדה שלא ראינו דמויות מרכזיות אחרות בשם אסף בתנ"ך, מאוד הגיוני ומוכרח להניח שה'אסף' אליו משויכים מזמורי אסף הוא הוא אסף בן ברכיהו. ולפי זה הוא המחבר שלהם.  וכעת צריך לשאול את השאלה, האומנם אסף בן ברכיהו הוא באמת המחבר הבלעדי של מזמורים אלו? ניתן להקשות על זיהוי אסף הלוי כמחבר המזמורים בעיקר דרך עיון בתת-יחידה ג שהצגנו – מזמורי החורבן. מזמורים אלו נושאים את שמו של אסף אבל מתארים חורבן ממשי שלא היה קיים בימיו. אלו הם מזמורי: עד, עט, פ, פג. אסף, כמו שראינו, חי בתחילת ימי בית ראשון ואילו מזמורים אלו מתארים את החורבן עצמו מאות שנים לאחר מכן. וכן הרי כבר ראינו פרשנים קלאסיים שמאחרים חלק מהמזמורים בעקבות הסיבה הזאת!כעת ננסה להציע הצעות לפתרון הקושיה ונטיל בהן דופי אחת אחת:1. ניתן להציע שחורבן בית המקדש המתואר במזמורים אלו הוא רק דימוי או משל של המשורר כדי לתאר את יגונו.אולם, אין סיבה שאדם ירגיש צורך לתאר עצב ושירת זעקה בדמות חורבן ממשי, במידה ולא היה עד למאורע כזה בימיו. כדי שהרעיון לתאר יגון כללי בדמות חורבן מקדש יהפוך לריאלי, הוא צריך לבוא רק אחרי שהמושג של חורבן כבר היה קיים ואכן התרחש – כדי שיהיה ניתן לשאוב ממנו השראה. [11] ועל כן מאוד סביר להניח שזמן כתיבת מזמורים אלו הוא בימי חורבן המקדש או לאחריו, ולא בימי דוד בהם חי אסף. 2. יש אפשרות לטעון שהפרק נכתב בנבואה. ואכן הפרשנים שטוענים שכל ספר תהילים חובר בידי דוד המלך, כמו רבי סעדיה גאון, [12] יטענו שמזמורים שמתארים אירועים שקרו לאחר חייו של דוד חוברו בידי דוד ברוח נבואה. אני מתנגד לקריאה זו בספר תהילים. אני חושב שאין צורך להסיק שמדובר במראה נבואה בלי שתהיה לכך לכל הפחות רמיזה בפסוקים עצמם. ניתן לתאר נבואה כמפל מים היורד מהאל אל האדם ואילו תפילה היא דווקא ניסיון של האדם לתת למים לזרום מלמטה למעלה, כך שניתן להגיד שאלו שני ערכים כמעט הפוכים. אנו יכולים לראות שספר תהילים הוא קובץ של מזמורי חכמה ושבח ובמיוחד תפילה ועל כן לראותו כספר נבואה יוצר מעט בעייתיות. כמו כן, לפי קריאה זו חלק ממזמורי אסף מתארים תפילה שלכאורה אינה נצרכת - למה הוא בוחר להתפלל שה' יגאל את עמו בעת החורבן מאשר להתפלל שהבית פשוט לא ייחרב מלכתחילה? את קושיה זו לא אעלה מול ירמיהו או יחזקאל שממש חיים בימי החורבן ושראו את החורבן הופך לממשי וודאי יותר ויותר בימי חייהם אבל כן אעלה אותה למול אדם שחי מאות שנים לפני עליית בבל.  הבעיה המרכזית שלי אם הצעה זו היא שהיא קצת נוחה באופן מחשיד, שכן היא פשוט מנסה ליצור אופי כפול לספר תהילים. כך שבמצב שאני לא יכול להחליט על איזה אירוע מחיי דוד מוסב המזמור אני פשוט אחליט שמדבור בנבואה. התמונה המתקבלת יכולה להיות של 140 מזמורים המושרים בחייו של דוד על המציאות הנוכחית, וספציפית 10 מזמורים המושרים בנבואה (או בכל שיטת חלוקה אחרת: 120-30, 100-50 וכו'). ולכן בעיניי זו הצעה פרשנית די עצלנית להניח שאת רוב המזמורים חיבר אסף על חייו שלו ואת מזמורי החורבן ספציפית הוא חיבר על אירועים עתידיים בנבואה – במקרה זה החיתוך בין מזמורים לא-נבואיים למזמורים כן-נבואיים הוא קצת נוח ומדויק מדי (ומשתמש באינדיקציה אחת בלבד והיא השאלה האם הגיוני שהמשורר ראה את האירוע בחייו), בצורה שדי מחשידה את אמינותה ותקפותה של ההצעה. [13] 3. ניתן לגרוס שאולי המחבר הוא פשוט אדם אחר בשם 'אסף' שחי מאוחר יותר בימי החורבן והיה לוי משורר גולה שחיבר את המזמור. שכן ניכר לפי סגנון המזמורים שמדובר על דפוס שירה דומה לשאר המזמורים בקובץ מזמורי אסף, שכן גם בהם מוזכר המקדש וחורבנו ותורת הגמול חוזרת ומדוברת. ולכן ניתן להסיק שגם מחברם של מזמורים אלו מגיע מרקע דומה ולכל הפחות היה גם לוי משורר בעצמו. לעניין זה נניח שהיו שני אסף – אסף הראשון בתחילת ימי הבית הראשון ואסף השני בחורבנו.  זו אכן הצעה סבירה יחסית. אכן ישנה קצת בעייתיות להניח שגם לו קוראים אסף כי אני מניח שהוא כבר היה מודע למזמורי אסף המוקדמים יותר, שאולי אף היו מושרים בבית המקדש הראשון, ולא היה בוחר בכותרת זהה. כמו כן, אולי גם התנ"ך עצמו היה בוחר להבחין בין שתי הדמויות באמצעות ציון ייחוסם. אולם, ניתן להתמודד עם קושיות אלו ולכן זו לא הצעה דחוקה מדי. מכל מקום גם היא הצעה ספציפית ונוחה מדי, ועל כן הייתי רוצה למצוא הצעות מתקדמות וכוללניות יותר. 4. אולי המזמור מוקדש אל אסף, שכבר נפטר מן העולם דאז. מצינו בספר תהילים מצב של הקדשת מזמור בכותרתו. לדוגמא, נעיין במזמור עב'. להלן פסוקו הראשון של עב': "לִשְׁלֹמֹה אֱ‍לֹ-הִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ".ופסוקו ההאחרון: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי". כך שמדובר על מזמור שדוד כנראה מקדיש אל שלמה המלך. [14] כך רוב הפרשנים תופסים את מזמור עב'. [15] אולם, אני גם פחות רואה סיבה להניח שהמזמור הוקדש לאסף. שכן אין מזמור זה בא כדי לדבר אל אסף או לפאר את שמו. אכן מאוד סביר שמדובר בהקדשת שיר במזמור עב' שם דוד מקדיש מזמור לשלמה המלך, בנו, ומתאר ממלכה גדולה ועשירה. אולם, כאן לא נראה לנכון להגיד שהנמען של השיר הוא אסף שכן אין השיר מדבר אליו/עליו אלא רק נושא תפילה לקב"ה שיגאל את עמו. ועכשיו נעבור להצעתנו החדשה – שבמהותה היא כמין שילוב של כמה מההצעות שנאמרו:אם במזמורי דוד כנראה התחילית 'ל' באה לתאר שייכות ("למנצח מזמור לדוד", "למנצח לדוד", "לדוד"). במזמור עב' אולי היא מציינת את הביטוי – 'לכבודו של'.ואולי בעצם במזמורי אסף, לפחות בחלקם, היא מציינת משהו חדש. אולי המחבר של מזמורי החורבן, שהוא אכן ככל הנראה לוי משורר שגלה מעט לאחר ימי חורבן בית המקדש הראשון, זעק לאלוהיו בשל חורבן עירו ולכן רצה לכתוב שירת קודש לאלוקים אחרי הזעזוע הרב שהתרחש בממלכה. וכדי שהשירה תהיה מספיק עוצמתית ותשאיר הד מספיק חזק לדורות כשיר קינה סוחף ועמוק הוא בחר ללבוש על עצמו את דמותו של אחד מהמשוררים הידועים והקדמונים, אסף החוזה, ולכתוב את המזמור תחת שמו. "כמעין אסף החוזה מודרני" המתאר את חורבן הבית. אולי תחת השאלה של: 'מה אסף הגדול היה אומר לו היה כאן?'. וזאת במטרה להעצים את תוכן המזמור ואת המסר שלו. כשהיהודים בגלות יקראו אותו תהיה לנגד עיניהם דמותו של אסף החוזה הדגול שתיקן מזמורי תהילים כבר עם דוד המלך נעים זמירות ישראל. הצעה זו עובדת אם אכן מניחים שאסף היה אחד מהנגנים והמשוררים הלאומיים הגדולים של עם ישראל בימי בית ראשון, כפי שאכן ניסיתי להוכיח. כך שלמעשה המשורר לא היה אסף עצמו, אלא בחר לכתוב את המזמורים מנקודת מבטו של אסף החוזה. אולי הצעה זו יכולה להשתלב גם אם ההצעה הקודמת, שהמשורר עצמו הוא בעצם אסף השני. שכן שתי ההצעות האלו יושבות על אותה הנחה – שמטרת השם בכותרת היא להעניק ייחוס יותר גבוה ונאצל למזמור. וכן ברור שאם היה זה אסף השני שכתב את מזמורים אלו הרי שהוא קיבל את שמו זה מהוריו על שמו של אסף החוזה, שהיה מאבות אבותיו. אולי נתינת שם זה נועדה כדי שתפילותיו של אסף זה ישובצו בתוך מגירת מזמורים שמתמלאת כבר מזמנים עתיקים יותר, תחת שמו של משורר קדום שקנה לו את שמו ותהילתו – והוא אסף החוזה.  אני חושב שגם אם מקבלים חלקים מטענות המחקר על כך שחלק ממזמורי תהילים ששמו של דוד משובץ בפתיחתם הם בעצם מאוחרים יותר (בעיקר עקב ראיות ללשון בית שני, שכאמור לא ניכנס אליהם כעת), אזי שעדיין ניתן לטעון שמשוררי המזמורים רצו לשאוב השראה ולעלות את רמתם של מזמוריהם ועל כן בחרו ללבוש את דמותו של דוד המלך עצמו בעת כתיבת המזמור. דומני שגם אין מנוס אחר מלפרש כך בכל האמור לצורה שבה פרשנים כמו הרד"ק והמלבי"ם תפסו חלק מהמזמורים, שאותם הם תארכו לתקופות מאוחרות יותר מתקופת אסף החוזה (דוגמת ימי יהושפט המלך או עזרא ונחמיה, כפי שראינו).כך שאולי למעשה מדובר בהצעה חדשה-ישנה או הצעה חדשה שמחזירה אותנו כבר אל תפיסות שורשיות יותר בספר תהילים שכבר פרשנינו הקדמונים שמו לב אליהן. ברוח זו, אני סבור שאין צורך ממשי להסיק שמזמור עה' הינו מזמור נבואי, כתשובה לשאלה ששאלנו, אלא ניתן לתאר את המשורר כמי שמחליף כובעים בין דמותו שלו לדמותו של הקב"ה עצמו. ראינו שמשוררי המזמורים יכולים להחליף כובעים לדמויות שונות, וייתכן שאחת מהן היא גם הקב"ה עצמו. מה גם שאם נשים לב, לא מוזכר במזמור זה איזו ידיעה שלא הייתה מתוארת לנו בשום מקום מלבד אצלם, ולכן אין צורך לחשוב שמדובר בנבואה ישירה אלא אולי בטקסט שנכתב בהשראת כתבים נבואיים אחרים.  וכעת הייתי רוצה לראות עוד שני פרשני מקרא שמציעים הצעות פרשניות דומות לזו שהעלנו כאן:1.  אבן עזרא על תהילים פרק עב פסוק א: "נבואת דוד, או אחד מהמשוררים על שלמה או על משיח. והוא אות למ"ד – כמו מילת 'בעבור' כמו ו"ללוי אמר כי תומיך ואוריך", לנכח השם".להלן האבן עזרא מציע לפרק את מזמור עב ומעלה את האפשרות להתייחס לשמות המוזכרים בו כמטאפורה. אולי 'שלמה' הוא שלמה המלך אבל אולי הוא בעצם סמל למשיח. ואולי 'דוד' הוא דוד בן ישי עצמו, או שהוא בעצם רק לוי משורר שלבש את דמותו של דוד.  2. רבי רפאל בן מרדכי ברדוגו – בעל פירוש "מי מנוחות" לתנ"ך – על תהילים מזמור צ' ("מי מנוחות" חלק ג - עמוד 577): בהתחלה רבי רפאל ברדוגו מעלה את הסברה שמדובר שמשה רבינו שכתב מזמור זה בחייו, אך לאחר מכן הוא פוסל אותה. ההצעה האחרונה שרבי רפאל ברדוגו היא מעט מדרשית יותר ואינה עולה מפשט הפסוקים. ההצעה אותה מעלה באמצע דבריו זהה להצעה שהעלנו באשר למזמורי אסף: "אפשר שאמר אותו אחד מן המשוררים יחסו למשה, לומר זהם דברים חזקים כאילו אמרם משה".  מכאן שאין צורך ממשי להתייחס לכותרת המזמורים במובן של שייכות היסטורית-עובדתית. כשאנחנו קוראים מזמורי תהילים אנחנו יכולים לשאול את השאלה האם המשורר שמופיע בתחילת הכותרת אכן חיבר את המזמור, לפעמים התשובה תהיה פשוטה ולפעמים לא. האם איתן האזרחי חיבר באמת את מזמור פט? האם דוד המלך חיבר את תהילה לדוד? לא נוכל באמת לענות בוודאות. בהנחה שכן ובהנחה שלא, השאלות המרכזיות יותר שאנחנו צריכים להתמקד בהן הן מדוע משורר המזמור בחר לייחס את המזמור שלו לאותה דמות היסטורית חשובה וכן מה התשובה לשאלה הזו יכולה ללמד אותנו על הקשר בין כותרת המזמור לבין תוכנו.  ולסיום, בכל הקשור למזמורי תפילה אולי ניתן לראות לתופעה זו שריד מחשבה בדברי ה' אל ירמיהו:"וַיֹּאמֶר יקוק אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ". מכאן שאולי תפיסה שלפיה אבות האומה הרוחניים, כמו משה ושמואל בדוגמה זו, עומדים ומתפללים בעבור גאולת העם גם שנים רבות אחרי מותם, הייתה קיימת בימי בית ראשון ואולי אף שימשה השראה בעיני רוחם של גולי בבל ליצירת מזמורים אלו ולייחוסם לדמויות חשובות מוקדמות יותר. [16] לסיכום: במאמר זה ניסינו להביט לעומקם של מזמורי אסף וכן לשאול מיהו אסף המתואר בכותרות המזמורים והאם הוא מחברם. הסקנו שאסף היה משורר חשוב ומכובד מאוד בימי בית המקדש הראשון שהיה שותף לשירת מזמורי קודש יחד עם דוד המלך בעצמו. כמו כן, עמדנו על כך שמאוד קשה ודחוק לטעון שאסף בן ברכיהו הוא המחבר הבלעדי של מזמורי אסף, לאור העובדה שניכר שלפחות חלק מהמזמורים מתארים גלות וחורבן שלא היו קיימים בימיו. ועל כן, כשאנחנו נצמדים לפרשני מקרא אחרים ופוסלים אפשרויות פרשניות אחרות (או לפחות מטילים בהן דופי) הצענו שלפחות חלקם של המזמורים הושרו שנים רבות לאחר פטירת אסף מתוך ניסיון של המשורר ללבוש על עצמו את דמותו של אסף כדי להעניק מימד של כבוד ומשמעות למזמוריו שלו. כמעין ייחס רעיוני שהמשורר עושה לדמותו של אסף, המשורר הדגול. מתוך כך הצענו שניתן לפרק את כל המבנה המוכר והאינטואיטיבי של ספר תהילים ולקבל את השמות המופיעים בכותרות רק כמטאפורות או כסימבולים שבאים לשקף זווית קיומית של המשורר ולא אמת היסטורית. תמונה זו מאפשרת לנו להביט לעומקו של הספר והיא מזמנת הצעה לאימוץ תבניות חשיבה חדשות בזמן קריאת תהילים – כגון: מדוע המשורר לבש על עצמו את דמותו של אדם כזה או אחר? ומה הדבר יכול ללמד על תוכן המזמור עצמו?   1. למשל הרד"ק בהקדמתו לתהילים: "והמזמורים שכתוב בהם בראשם: ״לדוד״ – חברם דוד, וכן אותם שלא נזכר בהם שום מחבר – דוד חברם".[חזרה מעלה] 2.  ד"ר אבי הורביץ. "בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני". מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב. [חזרה מעלה] 3. אין חרצובות למותם - הכוונה שאין כבלים למיתתם, אלא מתים הם במיתה נחה ושלווה.[חזרה מעלה] 4. רד"ק על תהילים פרק ע"ד פסוק א: "זה המזמור ידבר על הגלות". דעת מקרא (עמוס חכם) על תהילים פרק ע"ד: "מסתבר שהמזמור מכוון מעיקרו לחורבן בית ראשון. וזכר לדבר שיש במזמור לשונות הדומים ללשונות מגילת איכה".[חזרה מעלה] 5.  יכול להזכיר לנו את משל הכרם של ישעיהו ומשל עץ הגפן של יחזקאל. להמשך עיון והרחבה, עיינו במאמרה של שרה גלר: "כשתהלים ויחזקאל מתכתבים". [חזרה מעלה] 6.  המלבי"ם על תהילים מזמור פ פסוק א: "מזמור זה יסדוה בני אסף בימי עזרא ונחמיה ששבו מן הגולה ורצו לבנות ההיכל ואויביהם רצו להלחם איתם ולהשבית מלאכתם, והיו אז עניים ומרודים, וידמה שיבתם מבבל נגד שיבתם ממצרים".[חזרה מעלה] 7. רד"ק על תהילים פרק פ"ג פסוק א: "זה המזמור נאמר על המלחמה שהייתה בימי יהושפט כשבאו עליו בני שעיר ועמון ומואב כמו שאמר בדברי הימים והיו עמהם גוים אחרים שהיו שכנים וקרובים זה לזה אף על פי שלא נזכרו שם בפרט". המלבי"ם על תהילים פרק פ"ג פסוק א: נוסד גם כן בימי יהושפט שבאו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה ועמם המון רב ויהושפט התפלל וקרא צום "ויחזיאל מן בני אסף היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר אל תיראו. כי לא לכם המלחמה כי לאלוקים. לא לכם להלחם בם. עמדו וראו את ישועת ה'" וכו' (דברי הימים ב כ'). ושם סיפר איך האויבים עצמם הרגו זה בזה על ידי המהומה שהטיל ה' ביניהם".[חזרה מעלה] 8. עזרא ז ג: "עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה... בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ".[חזרה מעלה] 9.  אין קושיה גדולה מדוע אסף מכונה כאן בתואר חוזה. שכן הלווים המשוררים מכונים נביאים בספר דברי הימים (יש לכך סיבות אבל לא נעסוק בהן כעת) ובכל אופן בתנ"ך חוזה הוא תואר נרדף לנביא כפי העולה מדמויות שונות (הבולטות הן נתן וגד).[חזרה מעלה] 10.  ומי שעדיין סקפטי, שיעיין בנחמיה יב מו.[חזרה מעלה] 11.  ועוד עדות לכך שבאותה תקופה מחשבה על חורבן הבית הייתה נדירה, ניתן למצוא בתפילת שלמה בה הוא ממש אומר שגם כשתהיה גלות בית המקדש שהוא חונך כעת עדיין יעמוד על תילו: "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ (מלכים א ח מו-מח).[חזרה מעלה] 12. וכך כותב שם רס"ג בהקדמתו לפירושו על תהילים: "וכל הספר נבואה שנתנבא בו דוד, לפי שכל האומה בדעה אחת לקרותו שירי דוד, וכך נאמר במקומות רבים יחוסו אליו [כאמרו]: "להלל ולהודות במצות דוד איש האלהים משמר לעומת משמר" (נחמיה יב כד). [...] ואף על פי שאפשר לחשוב שיש בו ממה שנתנבא בו או שר אותו זולת דוד, כגון אסף והימן וידותון ואיתן ומשה איש האלוהים וזולתם. הרי צריך לדעת שאין הדבר כפי שאפשר לחשוב בו, אלא אין שום דבר שאינו לדוד, שהרי יש שמיחסו לשני אישים כגון אמרו: "למנצח לידותון מזמור לדוד" (תהילים לט א)". (פירוש רס"ג על תהילים, מהדורת הרב יוסף קאפח. 1966")  [חזרה מעלה] 13. אכן מעניינת היא גישתו של ההואיל משה בהקדמתו לספר תהילים בו הוא מציע שאולי דוד חיבר מזמורים על אירועים עתידיים אך שלא מכוח נבואה: "רק רוח ה׳ לבשתהו תמיד כשבא לחבר מזמוריו והיא התעוררות השכל לצייר ציורים נפלאים ולדמות דברים עתידים או אפשריים להיות כאילו כבר אירעו".[חזרה מעלה] 14.  את הימצאותם של מזמורים המיוחסים לדוד גם אחרי הופעת מזמור זה ניתן לפרש בכך שכלו תפילות דוד בן ישי מרגע זה והלאה שכן אחרי ברכתו לשלמה הוא נאסף אל עמיו.[חזרה מעלה] 15.  רש"י, רד"ק, המיוחס לרשב"ם, המלבי"ם ומצודת דוד על אתר.[חזרה מעלה] 16.  יש לדבר עוד דוגמאות מהתנ"ך:1. "כֹּה אָמַר יקוק קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא יד)2. "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יקוק וְהוּא יַעֲנֵם" (תהילים צט ו).[חזרה מעלה]