תוצאות חיפוש

צייר: גפן קולודוני רקע: זכריה הוא אחד משלישיית הנביאים האחרונים בתרי עשר: חגי, זכריה ומלאכי. שלושת הנביאים האלו מנבאים בתחילת תקופת בית שני, לאחר הצהרת כורש מלך פרס, המאפשרת ליהודים לחזור לארץ ולבנות את בית המקדש.אמנם הצהרת כורש גרמה לעליה ראשונית לארץ, אבל בניית בית המקדש נפסקה זמן לא רב לאחר שהחלה, עקב הלשנה לשלטון הפרסי. על רקע התקופה הזאת חגי מנבא את נבואתו הראשונה, בשנה השניה למלך דריוש. חגי מנבא נבואת תוכחה על כך שהעם לא בונה את בית המקדש, ובעקבות כך הם מתחילים מחדש את הבניה. בשנה השישית לדריוש, הושלם בניין בית המקדש. בדיוק חודשיים אחרי שחגי מתנבא,  מתחיל גם זכריה להתנבא, ושניהם ביחד הם הנביאים המשפיעים של התקופה. נקודה חשובה נוספת: עוד לפני חורבן הבית הראשון, ירמיהו מתנבא שלאחר 70 שנה מחורבן הבית עם ישראל ישוב לאדמתו, והנבואה הזאת משחקת תפקיד מפתח אצל מספר דמויות, ומצוטטת כמה וכמה פעמים. בשנה הרביעית למלך דריוש: לאחר רצף הנבואות הראשונות, לאחר הנחת אבן הראשה של בית המקדש וממש באמצע בניית בית המקדש [1], מגיעה אל זכריה משלחת מבבל לשאול שאלה קריטית: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז', ג') האם עדיין צריך לצום את צום תשעה באב? הרי הצום הוא על חורבן בית המקדש, ועכשיו הוא כבר בתהליכי בניה! האם לא אמורים להפסיק לצום? בנקודה הזאת, היינו יכולים לצפות למספר תגובות שונות: 1. תגובתו של יחזקאל: אתם לא אמורים לצום מלכתחילה: "וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ" (יחזקאל כ"ד, כ"ב-כ"ג) זה חסר תועלת. הגאולה בכל מקרה לא תלויה בכם, אז אין שום סיבה שתצומו, זה לא מועיל. אתם תגאלו בגלל שה' רוצה למנוע את חילול שמו עקב היותכם בגולה, מעשיכם לא משפיעים כהוא זה על גאולתכם. (הנבואה היתה לפני הרבה שנים בעשרה בטבת) 1. תגובתו של דניאל: בספר דניאל (פרק ט'), מתואר לנו שהוא בוכה ומתפלל ומתענה לה' על כך שעברו כבר שבעים השנים שירמיהו ניבא עליהן, ובכל זאת הגאולה לא הגיעה עדיין.אבל, אם נשים לב לתאריך, נראה שזה קורה בשנה הראשונה של דריוש, ממש שנה אחת לפני תחילת הנבואות של חגי וזכריה.בתקופה הזאת עם ישראל כבר יושבים על אדמתם, והדבר העיקרי שמונע מהם לבנות את הבית זו בירוקרטיה (משהו ששר חשוב כמו דניאל בהחלט יכול היה לעזור בו…). ולכן, נראה שלפי השקפתו של דניאל המצב הוא עדיין חורבן ולכן נמשיך לצום. (הסיפור קרה  שלוש שנים קודם לכן) 2. תגובתו של חגי: עת בוא עת בית ה' להבנות! (א', ב') לא רק שהגאולה בפתח, היא ממש כאן כבר!הוא מדגיש שוב ושוב שה' איתם, שהוא נוכח בארץ, ושהוא ממש "עוֹד אַחַת מְעַט" "וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה". הוא נותן לזה זמן - ביום שבו הוא "מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה" (ב', ו' - ז') - ביטוי שאנחנו רואים שוב בהמשך "אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת" (שם, כ"א - כ"ג). כפי הידוע לנו מכתובת ביסותון [2], בשנת שתיים למלכותו של דריוש הוא ניהל 19 מלחמות, מה שמתאים לנו לתיאור בפסוקים האלו. בנוסף, זכריה, שהיה באותה התקופה, מתייחס לזרובבל כשליט, מה שמאפשר לנו לתארך את התגשמות נבואה זו לשנה השניה של דריוש, ולכן בהכרח בשנה הרביעית לדריוש ה' שוכן כבר במקדש. (הנבואה של חגי היא מלפני שנתיים) 3. תגובתו של זכריה (לכאורה): "עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם", הגאולה קרובה. היא עוד לא פה, אבל היא לא רחוקה! עד עכשיו היה רע, אבל זהו. 70 השנים הגיעו לקיצן והטוב מתחיל!  "ה' צְבָ-אוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (זכריה א', י"ב - י"ג). (גם הנבואה הזאת היא מלפני שנתיים). אבל, באופן מאד מפתיע, התגובה האמיתית של זכריה היא לא אף אחת מאלו! התגובה שה' נותן היא: "מה אכפת לי?" (תקראו בטעמים), "למה מה, אני צם? אתם אלו שצמים!" או, במילים של זכריה: "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?" "הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!" (זכריה ז', ה' - ו'). אבל בניגוד ליחזקאל, שסובר שלא משנה מה נעשה, זה לא תלוי בנו, כאן ה' מסביר שהצום הוא לא המטרה, אבל זה אכן תלוי במעשינו. מאוד תלוי במעשינו. אלא שבמקום להיות תלוי בצום, תפילה, או קורבנות [3], זה תלוי במשהו אחר, בשמיעה בקול הנביאים הראשונים, אלו שהיו לפני החורבן. מצד אחד, אפשר לראות בכך רמז. חזרנו למצב של לפני החורבן, ולכן הדברים הרלוונטיים עבורנו הם הדברים שהיו רלוונטיים אז (בעצם שיטת חגי). אבל, אפשר גם להבין את זה כך שלמעשה חורבן הבית לא שינה כלום (כמו שכתוב באיכה רבה (פרשה א' אות מ"א): "בית חרוב החרבת"), ולכן גם בנייתו לא משנה כלום, כל עוד אנחנו לא נשמע לקול הנביאים הראשונים. [4] אבל רגע, מי הם בעצם הנביאים הראשונים? ומה הם אמרו בכלל? את זה ננסה להבין מהמשך הנבואה (זכריה ז', ח' - י"ד) ה' אומר לזכריה מה הדברים שעם ישראל אמור לעשות, והם: 1. לשפוט באמת. 2. לעשות חסד ורחמים. 3. לא לענות יתום ואלמנה, גר ועני - שולי החברה. 4. לא לחשוב רע על אחרים - באופן כללי, לקיים חברה בריאה, שדואגת לחלשים, מענישה את הרשעים ולא מעודדת יריבויות. עם ישראל לא שמע להם, אזניהם הוכבדו משמוע והם גלו מעל אדמתם. על פי ציוויים אלה, ננסה למצוא את הנביאים הראשונים שעליהם דיברנו. 1. צמד המילים "משפט אמת" מופיע 5 פעמים בישעיהו, פעם אחת בירמיהו ופעמיים ביחזקאל. 2. "חסד ורחמים" זה צירוף נדיר בהרבה, ומגיע בהקשר דומה לשלנו רק בהושע (אף על פי שהוא מופיע גם פעם אחת בישעיהו ופעם אחת ירמיהו). 3. לגבי יתום ואלמנה, זה 4-3 לישעיהו מול ירמיהו ורק אחד ליחזקאל, אבל הוא היחיד מביניהם שגר ועני מופיעים אצלו ביחד. 4. ישעיהו הוא הנביא היחיד (חוץ מפה) שמופיעה אצלו הכבדת אזניים - "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד" (ישעיהו ו', י'). 5. ירמיה נלחם בתופעת השקר ובנביאי השקר, וזכריה מעודד את האמת, שני צדדים של אותו המטבע. על פי זה נראה, שהכוונה היא בעיקר לישעיהו, אבל הוא ככל הנראה מתייחס בצורה יחסית רחבה לנביאים בכללי בתקופה זו, מכיוון שהוא לא ריפרנס ישירות לציטוט של נביא מוכר. לסיכום הדרישות של הנביא: שמערכת המשפט תהיה תקינה, שתהיה תמיכה סוציאלית ובפן האישי - להתנהג בצורה נחמדה.פה נכנסת לנו נבואה חביבה על אחרית הימים. ירושלים היא עיר האמת [5]. תוחלת החיים עולה וילדים משחקים ברחובות, הטבע פועל כמו שצריך ויש קיבוץ גלויות. וממש בסוף, מזכירים לנו שוב: לדבר אמת, לשפוט שלום וצדק, לא לחשוב רע על אחרים ולא להישבע לשקר. אם נשים לב, יש לנו שתי תוספות שלא היו קיימות בדרישה המקורית: 1. לשפוט לא רק בצדק, אלא גם בשלום. 2. לא להישבע לשקר. אפשר לראות את זה כהשפעה הדדית של ההתנהגות הכללית ושל מערכת המשפט. ההתנהגות הנחמדה בחיי היום יום מתפתחת למשפט של שלום, ואילו האמת שחלה במערכת המשפט משפיעה על השבועות שהאנשים נשבעים אחד לשני. ופה, סוף סוף, אנחנו מקבלים תשובה אמיתית לשאלה האם עדיין צריך לצום. לא רק שצריך להפסיק לצום, הצומות הופכים ממש לימים טובים! ויש לנו ציווי (או תוצאה?) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח', י"ט). המטרה של הצומות היתה לזכור ולהתאבל על החורבן, אבל המטרה החדשה שלהם היא להרבות טוב בעולם ולקרב את הגאולה. כמו שאנחנו רואים מנחמיה, כאשר יש יום טוב, לא שמחים לבד. יש משלוח מנות בין איש לרעהו, הימים הטובים עצמם הם עוד צעד קדימה בדרישה של ה' ממנו. מביא גאולה לעולם: בראש ובראשונה לרינת, שלמדה איתי את כל הספר(: במשנה ובשניה לשירה פרייז'ר, על שיעור מעולה שהשתמשתי בחלקים ממנו_\/_ בשלישה ובשלישית לפרופסור טובה גנזל, על ממצאים ארכיאולוגים ותאריכים|_| ----------------------- הערות שוליים: 1. הבניה חודשה בשנה השניה של דריוש, הסיפור הנוכחי הוא בשנה הרביעית של דריוש והבניה הושלמה בשנה השישית למלוכת דריוש. חזרה למעלה 2. כתובת ביסותון היא כתובת שנכתבה בימי דריוש הראשון על צלע הר ביסותון. הכתובת כתובה בשלוש שפות שונות: בבלית, בילמית ופרסית.בכתובת מתוארות לנו 19 מלחמות ו9 מלכים שדריוש ניצח בשנתו השניה למלכותו וכן שושלתו המלכותית. חזרה למעלה 3. "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ."(ישעיהו א', ט"ו), "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים." (שמואל א' ט"ו, כ"ב). חזרה למעלה 4. אני רק אציין שה' מתייחס פה רק לשניים מתוך הצומות בשלב הזה, תשעה באב שהוא צום על חורבן הבית, וצום גדליה שהוא צום על חורבן הישוב היהודי. זאת, מאחר ואלו שני הנושאים שהעם התחיל לתקן - היתה עליה מבבל והם באמצע לבנות את בית המקדש. אבל הצומות על תחילת המצור ונפילת החומות קשורים יותר לעזרא ונחמיה שבונים אותן ולכן הם לא רלוונטיים בשלב זה. חזרה למעלה 5. וכאן אנחנו רואים את תפקידו של זרובבל, להיות חותמו של ה' (חגי ב', כ"ג), וחותמו של ה' הוא אמת (מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א'). חזרה למעלה

פרק ל' בספר ישעיהו מתאר תקופה קשה של רעב ומלחמה, שבה "וְנָתַ֨ן לָכֶ֧ם אֲדֹנָ֛י לֶ֥חֶם צָ֖ר וּמַ֣יִם לָ֑חַץ", אבל הקב"ה מבטיח שעוד תבוא הישועה: "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ!" – הקב"ה ישמע את תפילתם של אנשי יהודה ויתן להם גשם: "וְנָתַן֩ מְטַ֨ר זַרְעֲךָ֜ אֲשֶׁר־תִּזְרַ֣ע אֶת־הָאֲדָמָ֗ה, וְלֶ֙חֶם֙ תְּבוּאַ֣ת הָֽאֲדָמָ֔ה, וְהָיָ֥ה דָשֵׁ֖ן וְשָׁמֵ֑ן."  בברכה של השפע יש תיאור מעניין: מרוב השפע, גם לצאן יש אוכל טעים ומשובח לאכול, ויש הרבה ממנו – "כַּ֥ר נִרְחָֽב". וכך מתאר הנביא בפס' כ"ד: "וְהָאֲלָפִ֣ים וְהָעֲיָרִ֗ים עֹֽבְדֵי֙ הָֽאֲדָמָ֔ה בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ יֹאכֵ֑לוּ, אֲשֶׁר־זֹרֶ֥ה בָרַ֖חַת וּבַמִּזְרֶֽה׃" בפסוק יש תיאורים מורכבים מעט וקשים להבנה, אבל צריך רק להבין את המושגים וכך הפסוק יתבהר לנו.  "אלף" הוא שור. וזו, דרך אגב, הסיבה שלאות הראשונה בסדר הא"ב קוראים, ובכן, א'.  ככה נראית האות א' בכתב העברי הקדום[1] והיא נראית באמת כמו שור.[2] העֲיָרִים הם חמורים צעירים.[3] שני בעלי החיים האלה שימשו לחרישה ולעבודות נוספות במשק החקלאי. ומה החיות הרעבות האלה היו אוכלות? "בְּלִ֥יל חָמִ֖יץ", בלילה של תבן חמוץ שניקו אותו בכלים להפרדת המוץ והפסולת מהגרגרים. פעולת ההפרדה של הפסולת מהגרגרים נקראת זרייה, והיא נעשית באמצעות כלים ייעודיים [4] – רַחַת (מלשון רוח, כלי דמוי את חפירה שמפרידים בו את הגרגירים הקטנים [5]) ו־מִּזְרֶה (כמין מזלג שזורים בו את התבן הגדול[5]). אז עכשיו הפסוק מובן! האלפים והעירים, שהם עובדי האדמה, אוכלים בליל של תבן משובח שהופרד מהגרגרים בעזרת רחת ומזרה. תערובת המספוא הזאת שהבהמות אוכלות משובחת במיוחד כי היא מכילה הרבה שאריות של קטניות.[6] אבל מה זה בעצם "בליל חמיץ"? הרב יהודה פליקס[7] מזהה את החמיץ עם הצמח שנקרא בימינו חִמְצָה[8] (Cicer arietinum).  כן, זה הצמח שמגרגיריו מכינים חומוס. הידעתם? המילה חומוס היא מילה שאולה מערבית, حمص  (חֻמץ). בימי קדם הפיקו חומץ מנוזל חמצמץ שמצטבר על עלי הצמח, ומכאן השם.  עוד אנקדוטה[9]: במגילת רות (ב', י"ד) כאשר בועז נותן לרות לאכול, נאמר: "וַיֹּ֩אמֶר֩ לָ֨הֿ בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ" – בועז מזמין את רות לשבת איתו ולאכול את פיתהּ, ולטבול אותו בחומץ. אפשר אולי לומר שהחומץ הזה הוא ממרח חומוס כלשהו. לסיכום: בתיאור השפע שמוזכר בישעיהו ל', מתואר שהבהמות אוכלות בלילה של תבן משובח שמכילה חימצה=חומוס (לפי הזיהוי של י' פליקס). מקום נוסף שאולי מופיעה החימצה בתנ"ך הוא במגילת רות, כשבועז מורה לרות לטבול את הפת בחומץ - אפשר לומר, שבועז ורות בעצם חוו את ניגוב החומוס הראשון המתועד בהיסטוריה האנושית. נספחים המאמר הזה נכתב בט"ז סיוון, כשבועיים אחרי חג הקציר, ולפני כמה דקות קצרתי כמה צמחי חימצה שגידלתי בגינה. אני אניח פה כמה תמונות שצילמתי במהלך השנה האחרונה.  נ"ב: זה כיף ממש לגדל צמחים ואם אתם בארץ ישראל אתם גם מקיימים מצוות יישוב א"י (ואת כל המצוות התלויות בארץ שתיתקלו בהן). חומוס הוא צמח קל וכיפי לגדל ואני ממליץ בחום לקחת כמה גרגרי חומוס יבשים מהמטבח ולשים אותם בעציץ עם קצת אדמה (או ישר בגינה). לכסות בסנטימטר של אדמה ולהשקות באופן קבוע. את התוצאות תראו בעצמכם. בהצלחה! —------------- הערות שוליים: 1. אם אתם חושבים לעצמכם, היי, זאת פשוט A הפוכה! שכוייח. באמת, מהאות הזאת השאילה השפה היוונית את האות ומשם היא עברה ללטינית ולשאר השפות האירופיות. בחזרה למעלה 2.  תדמיינו כזה שתי עיניים מתחת לקו הישר. בחזרה למעלה 3.  השווה בראשית מ"ט, מ"ג: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה [עִירוֹ] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ". בחזרה למעלה 4.  סדר הזרייה המתואר בפסוק הוא הפוך מהסדר הרגיל שבו מפרידים את התבן הגדול באמצעות המיזרה ואחר כך מפרידים את הגרגרים ברחת. בחזרה למעלה 5.  אבן עזרא שם; י' פליקס, "החקלאות בא"י בימי המקרא במשנה והתלמוד". בחזרה למעלה 6.   כנראה שצריך להסביר שאכלו את התבן דווקא לפני שזרו ממנו את הקטניות מה שהופך אותו ליותר משובח ולמותרות! בחזרה למעלה 7.  יהודה פליקס (תרפ"ב – תשס"ו) היה מחשובי חוקרי הבוטניקה והזואולוגיה בתנ"ך ובספרות חז"ל. בחזרה למעלה 8.  צמחיית ישראל במקרא, יהודה פליקס. ערך "חמיץ". בחזרה למעלה 9.  מישהו סיפר לי ואני לא זוכר מי, אז אם זה אתם – צרו קשר וכו'. בחזרה למעלה

אף אחד לא סופר את דברי הימים. דברי הימים הוא כמו הנספחים האלה שבסוף ספר טוב, שאף פעם לא קראתי ויש בהם לקסיקונים ומילונים וצירי זמן שאף אחד לא ביקש אבל הסופר רצה לדחוף אותם לאיפהשהו. הוא כמו הספר האחרון בסדרה שלא מועיל בכלום חוץ מלהפוך את המספר של הספרים ליפה. דברי הימים הוא ספר מיותר. ואחרי כל ההקדמה הפרובוקטיבית הזו - בואו נצלול פנימה. המאמר הנוכחי יעסוק בכמה פסוקים ספציפיים, ובגלל שאף אחד מאיתנו לא פתח את דברי הימים מעולם, בואו נעשה הקדמה קטנה: שמונת הפרקים הראשונים של דברי הימים הם ספר יוחסין מאוד מפורט, שמתחיל באדם וממשיך לאורך ולרוחב עד סוף ימי המקרא. פרקים ב-ד של דברי הימים א, שבהם ניגע, עוסקים ברובם במשפחות שבט יהודה. הם מתחילים בהקדמה קצרה על המשפחה הגרעינית (ב, ג-ו), נגיעה קטנטנה בבני זרח (ז-ח), שושלת ארוכה מחצרון לדוד (ט-יז), עוד פירוט על חצרון ובניו (יח-נה), פרק שלם לבית דוד (ג), השלמות של בני חצרון (ד, א-יח), פרשה מוזרה שעליה נדבר (יט-כ), בני שלה (כא-כג), ומשם ממשיכים לשבט שמעון עד סוף פרק ד. הבנו? יאללה מתחילים. פרשה סתומה, בלי להעליב בין פירוט בני אשתו היהודיה של מרד (מבני בניו של חצרון), לבין פירוט בני שלה בן יהודה, מופיעה הפרשה התמוהה הזו: "וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה אֲחוֹת נַחַם אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי׃ וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן־זוֹחֵת" (ד, יט-כ) ובעברית - נכון אשתו של הודיה (שהוא אדם שלא פגשנו מעולם, אגב)? אותה אישה שהיא גם אחותו של נחם-עם-הכינוי-הארוך-שאנחנו-ניגע-בו-תיכף? אז הבנים שלה הם-- אין מידע. והבנים של שימון, שהוא אדם אקראי שאנחנו לא מכירים, הם ככה וככה. ואז גם הבנים של ישעי מוזכרים ככה. מה… מה הולך פה? בואו נמספר את השאלות: 1. מי זה הודיה? מביאים לנו אותו סתם ככה, בלי הקדמה. 2. אתה מסביר לנו מי זאת אשתו של הודיה, מישהי שאנחנו לא מכירים, בעזרת הסבר הקשר המשפחתי בינה לבין נחם, שגם אותו אנחנו לא מכירים? 3. בדרך כלל בדברי הימים, כשכתוב שמישהו הוא "אבי" מקום כלשהו, הכוונה היא שהוא בנה, ייסד או יישב את המקום הזה. אבל כאן, העיר שנחם שלנו ייסד היא לא סתם קעילה, אלא קעילה הגרמי. מה הכוונה? וגם העיר השנייה שקמה בזכותו - היא לא אשתמוע סתם, היא אשתמע המעכתי. זה לא רגיל. למה? 4. אחרי ההסבר המסובך של המשפחתולוגיה של אשת הודיה, פתאום הסופר שכח שהוא באמצע לפרט את הבנים שלה? 5. בנוסף לכל זה, שימון וישעי, שתפסו את המקום של בני הודיה, הם עוד שני אנשים שאנחנו לא מכירים. מה הקשר שלהם לכל התסבוכת? אני לא הראשון ששאל את השאלות האלה, הרבה מפרשים ניסו להסביר את חוסר ההיגיון שמופיע לאורך כל ספר היוחסין של דברי הימים, במידות שונות של הצלחה (חלקם התייאשו באמצע, אבל זה סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת), ואנחנו ניגע (מרחוק, עם מקל) בכמה רעיונות שלהם במשך המאמר. אה, כן ועוד דבר: המאמר הוא מאמר עומק {או: חוקר} על פרקי היוחסין של דברי הימים. כלומר, מצד אחד, הוא יתן לכם את הדרכים הכי טובות להתמודד עם הספר הזוועה הזה, ובתקווה גם יעביר לכם מעט מהאהבה שאני חש כלפיו. ומצד שני, המאמר הזה יהיה קצת יותר ארוך, כבד ומבולגן מהמאמרים הקצרים, הקלילים והמסודרים להפליא שלי בדרך כלל. אז אם אתם רוצים רק את התשובה הסופית בלי הדרך המרתקת והאוצר האמיתי שהוא הכלים שרכשנו בדרך - הפסקה האחרונה תכלול את התשובה בקצרה. דלגו אליה ותרגישו תחושת פספוס כל חייכם. (וואו, מה תעשו עכשיו עם כל הזמן הזה שחסכתם? (תכתבו מאמר לכפית?) בטח עכשיו מחזור השינה שלכם יסתדר סוף סוף. שובבים.) (לכפיות - תבדקו בבקשה שבאמת כתבתי את הפסקה האחרונה הזו, שלא שכחתי) סופר סתם כדי לדעת מה דברי הימים מנסה לומר לנו בפסוקים האלה, אנחנו צריכים לדעת מה דברי הימים מנסה לומר לנו בכללי. ומי. ואיך. ולמה לעזאזל.  דברי הימים נמצא בכתובים, החלק השלישי של התנ"ך, מה שאומר שהוא נכנס למקרא אחרי שהחלק הקודם - הנביאים, נחתם. (לאו דוקא נכתב אחרי כן, אבל כן נכנס אחרי כן) כלומר, ספר דברי הימים נכנס אחרי שספר מלאכי - האחרון מהנביאים - כבר היה בתנך. עוד רמז שיש לנו על הזמן של הספר הוא האירוע האחרון שמוזכר בו (הכוונה מבחינה כרונולוגית, אם כי במקרה שלנו גם מבחינה טקסטואלית) - הצהרת כורש. כלומר, ספר דברי הימים נכתב איפהשהו בתקופת בית שני, כשלתנ"ך כבר היו ת' ונ'. אז מישהו, איפהשהו בתקופה הפרסית, החליט שבא לו לכתוב ספר היסטוריה ארוך, מסובך ועם מלא חורים עלילתיים. סבבה, לגיטימי. אבל למה לעשות את זה, אם המקרא כבר כולל ספרי היסטוריה (אנחנו מדברים בעיקר על מלכים) שמדברים בדיוק על מה שדברי הימים מספר עליו (וגם כתובים יותר טוב)? ועוד יותר מזה - הספר החדש גם מצומצם יותר, מבולגן יותר, פחות אמין (כיוון שהוא נכתב יותר רחוק מהמאורעות), ובעל נטיה להתעלם מחצי מהסיפורים (היותר מעניינים!), לשנות סיפורים אחרים (אבל רק קצת כל פעם), ולהתנהג כאילו הלויים והכהנים יותר חשובים משאר העם (יש יותר שמות של משוררים ממלכים בספר הזה, איזה מן ספר היסטוריה עושה דבר כזה?) יש לי תשובה - כן. כלומר, הוא עושה את זה בכוונה. דברי הימים נכתב כדי להשלים, כדי לגשר, כדי להסביר. הוא נועד להתכתב עם הספרים הקודמים ולהתאים אותם לדור החדש של בית שני. בדור שבו שבי ציון חיים רק ביהודה, ודי נמצאים בכאסח עם השומרונים - אנחנו נספר רק על ממלכת יהודה. בדור שבו מי שמנהיג את העם ומלמד אותו את דרך התורה הוא לא מלך, כי אסור לנו מלך (הם תחת שלטון פרסי!), אלא כהן - אנחנו נספר יותר על הכהנים. בדור שבו הידע על הממלכות הנשכחות (ישראל ויהודה הראשונה) אובד ופתאום עולות שאלות - אנחנו נחזור על הכל ונוסיף דיוקים והסברים על המובן מאליו שכבר לא מובן. ובדור שבו… הממ… לא, אין לי הסבר לכתיבה הגרועה. הצעות יתקבלו בברכה. אז זה אומר, שכשדברי הימים מספר משהו, הוא לרוב בא לענות על שאלה שעלתה לבני דורו מהתנ" (זו לא טעות). (דוגמא לדוגמא: פרשת שושלת העבד המצרי של ששן, שתופסת שמונה פסוקים בפרק ב שלנו, מפסוק לד. לכאורה היא מפרטת סתם ככה, כדי להשוויץ שהיא יודעת, אבל כשהפרשה מסתיימת באלישמע, אפשר לחשב, ולחשוב, ולהבין שאלישמע הזה, מובא כאן כנראה (לפי הזמן וההקשר) בתור סבא של ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, ההוא ממלכים וירמיהו. ישמעאל מתפאר שהוא מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה (ירמיה מא א) ובגלל זה רוצח את גדליהו? דברי הימים מוריד אותו לקרקע לראות שהוא בעצם בן של עבד מצרי עלוב) ועל איזו שאלה הוא עונה בפרשה המוזרה שלנו? בואו נראה. היהודים באים כשאבות אבותינו כבשו את ארץ כנען, הם לא עשו עבודה מושלמת. הם מזניחים את ההכחדה של הנוכרים מקרב עריהם, ובספרים הראשונים של הנביאים חוזרות שוב ושוב בעיות עם גויים שישבו בקרב שבטי ישראל. בטח הם ממש מתחרטים על כל העניין הזה. יהודה, כראוי, לא מיוחדים יותר מכל שבט אחר, וגם הם נתקעו עם מלא נוכרים בתוכם שמדי פעם מתגרים במישהו (יבוס, מכירים?) או משהו כזה. אבל מה שמפתיע, יש קבוצה קטנה של ערים ביהודה, שהגויים בה דווקא נמצאים בשלום עם היהודים (ביזיון, מסכימים?). קעילה, עיר בשפלת יהודה, שאי שם בימי שאול יצאה בשיתוף פעולה עם מלך ישראל והסגירה (או לפחות ניסתה להסגיר) את המורדים במלכות בידיו. הגשורים והמעכתים, גויים שיושבים בדרום ומערב יהודה, שהברית שנכרתה בינם לבין ישראל מתבטאת אפילו בקשרי נישואים (קשרים משובחים כאלה, שהולידו את תמר ואבשלום (מעכה בת תלמי מלך גשור היא אשתו הרביעית של המלך דוד, אם ילדיו תמר ואבשלום. כמסופר בשמואל ב, ג, ג ו-יג, א)) (נכון שדוד גם נלחם בהם, אבל באותו זמן הוא היה בגדר שר מלחמה פלשתי. עבר מפוקפק יש לג'ינג'י הזה). וכמובן שיש עוד דוגמאות, אבל אנחנו נתעלם מהם בבוטות כי הם לא נוגעים לנו. היהודאים של ימי בית שני קוראים את הסיפורים האלה (או כל סיפור אחר, אלו רק השערות) וקצת מתבלבלים. אנחנו מכירים את קעילה, הם אומרים, אנחנו ממש גרים שם (קעילה מוזכרת בתור בירת פלך של יהודי בית שני! חפשו בנחמיה ג). ואנחנו מכירים גם את אשתמע (אנחנו נכתוב את זה ככה כי ככה זה כתוב בתנך. אם זה ממש מפריע לכם, קחו טוש ותציירו קו על המסך כל פעם שצריך להוסיף ו'), ממש סיפרת לנו קודם (ד, יז) על יִשְׁבָּח ההוא, הבן של כלב, שהיה אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ והקים אותה. איך הערים האלה הפכו למקומות של גויים פתאום? וספר דברי הימים בא ומסביר:כששבטי ישראל יצאו ממצרים, קעילה ואשתמע היו כבר בנות מאות שנים (קעילה רק מאתים, כנראה, אבל די, אל תפריעו לדרמה שלי). וישבו בהן גויים לכל דבר. כשהיהודים הגיעו לאזור, הם נשארו כאן וגרו איתם וחיו באושר ובעושר ביחד. ולמה, הם שואלים, שהם יחיו בשלום עם היהודים? הו, אומר ספר דברי הימים, בואו אני אספר לכם סיפור. עילית שבעילית וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃ (בראשית לח א) מיד אחרי מכירת יוסף, יהודה (האדם, לא השבט) יורד לעשות עסקים בעדולם, ועל הדרך הוא רואה איזו אחת, ונדלק עליה. והאשה הזו היא חסרת שם. באף מקום במקרא (ספר הישר טוען שקוראים לה עילית. אילו רק הוא היה אמין, זה היה יכול להיות ממש מגניב) לא מוזכר השם הפרטי שלה, או חשבון האינסטגרם שלה. תמיד היא רק "הבת של שוע", בלי שם. אז הזאתי יולדת ליהודה את ער ואת אונן ואת שלה ואז מתה לה, יהודה ממשיך בחיי המשפחה שלו וער מת ואז גם אונן נדבק ממנו, אחרי כל זה נולדים ליהודה תאומים מתמר ונכדים מכל מי שנשאר חי והכל. הילוך מהירלימי בית שני, סופר דברי הימים כותב את תולדות שבט יהודה. הוא מתחיל מהסוף וסוגר את בני זרח קודם. ואז נתקע על בני פרץ מלא זמן , אבל בסוף מסיים גם איתם. ואז נשאר לו רק בן אחד. שלה. הסופר רוצה לומר לנו ששלה הוא בן יהודה מאשה אחרת, הבת של שוע הזאתי, אבל הוא רוצה לספר לנו עוד דבר על המשפחה שלה: וּבְנֵי אֵשֶׁת הוֹדִיָּה - כלומר, יהודה (בספר נחמיה, שנכתב באותו זמן, אנחנו פוגשים יהודה שנקרא במקום אחר הודיה (יב, ח - ט, ה) ויש גם יהודה-הודויה אחד (נחמיה יא, ט - דה"א ט, ז).) שהיתה גם אֲחוֹת נַחַם, שהוא אֲבִי קְעִילָה הַגַּרְמִי וְאֶשְׁתְּמֹעַ הַמַּעֲכָתִי אז הבנים שלה הם רק שלה (הבנתם? אני לץ), והבנים של שלה מוזכרים מיד בפסוק אחר כך, כמובן - בְּנֵי שֵׁלָה בֶן־יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה. אתם מבינים, אם ככה, למה בני קעילה והמעכתים היו בקשר כל כך טוב עם היהודאים? הם היו בני משפחה! (ובניגוד למשפחות אחרות בתנ"ך, הם שמרו על קשר טוב) (אם לא עקבתם - בני הדודים מצד האמא של שלה בן יהודה הם אלה שהתיישבו וייסדו את קעילה ומעכה) בן־חנן הגנן אם שמתם לב, יש פסוק שלם שלא הסברנו. אני מדבר על וּבְנֵי שִׁימוֹן אַמְנוֹן וְרִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן וּבְנֵי יִשְׁעִי זוֹחֵת וּבֶן־זוֹחֵת, כמובן, והסיבה שלא הסברתי אותו היא שאין לי הסבר אליו. אבל יש לי השערות. קודם כל, הקטע של להביא את שימון וישעי בלי הקשר, כנראה אומר שהם גם אחי אשת הודיה או בני נחם. (כלומר, זה כאילו שהפסוק אומר "נחם אבי קעילה ואשתמע ושימון וישעי, ובני שימון… ובני ישעי…" או "אשת הודיה אחות נחם ושימון וישעי, ונחם אבי קעילה ואשתמע ובני שימון… ובני ישעי…") קצרנויות כמו זו נפוצות בדברי הימים כמו שכסף נפוץ בימי שלמה. אם אתם רוצים ללמוד עוד על קיצורים כאלה אתם מוזמנים להשוות את שתי הפרשיות של משפחת שאול וללמוד מזה על הכל (דה"א ח, כט ו-ט, לה). ולמה אכפת לי מבני שימון וישעי? כנראה שגם הם עונים על שאלות שעלולות להתעורר לבני הדורות המאוחרים. למה אמנון בן דוד, לדוגמא, בנה של אחינעם היזרעאלית שבמקור היא מיהודה, מקבל שם עם אופי מצרי (האל אמון, מכירים?)? אז אולי השם הזה נשמר מאז ימי בני שימון באזור הזה. ואולי גם הערים רוּמָה שבהר חברון, דַנָּה וחֹלֹן שבדרום ההר, טֶלֶם שבסביבת זיף ובֵּית חָנָן שליד בית שמש מושפעים מהשמות של בני שימון - רִנָּה בֶּן־חָנָן וְתִילוֹן. ולכם, יש רעיון? רעיונות אחרים על פני הנה לכם כמה פירושים אחרים לפרשה שכבר פיתחתי אליה רגשות בעלות: רבי מאיר לייבוש וייזר (המלבי"ם): (על דברי הימים א ד יט) בספר היחוס שממנו העתיק היה כתוב שבני בתיה היו מרד והודיה ושימון וישעי ושם היה כתוב יחוס כל אחד באורך וחשב כל בני הודיה מכמה נשים, שעזרא (מי שכתב את דברי הימים לשיטת המלבי"ם) דלג אותם כי לא היו מצוינים ובתוכם בני הודיה שהיו לו מאשתו שהיתה אחות נחם שהם היו מצויינים (כלומר, מיוחדים, כאלה שראוי להזכיר) ואותם הזכיר ואמר שבני בתיה בת פרעה אשר לקח כלב היה מרד ובני אשת הודיה שהיתה אחות נחם, שעם אשה זאת הוליד את אבי קעילה הגרמי, ר"ל הגרמי הוא שם איש שהיה אבי קעילה, ואת אשתמוע שהיה ראש בעיר מעכה. ואל תתפלא שהגרמי שם איש, כבר הראיתי כזה רבים למעלה. וכן בני שימון היו מבני בתיה, ולא חשב שימון עצמו, שלא היה ראש רק בניו… וכן בני ישעי היו ראשי משפחות מבני בתיה. כלומר: לפי המלבי"ם, כל הפרשה הזו ממשיכה לדבר על בני כלב, ואחרי שבפסוק לפני כן מוזכר בנו של כלב מאשתו בתיה בת פרעה, גם בפסוק הזה ממשיכים הבנים שלה, וכדי לקצר, עזרא מזכיר את הפרטים עליהם בתוך הרשימה עצמה. כלומר: בני כלב מבתיה - מרד, הודיה שאשתו הייתה ככה וככה ושימון שהבנים שלו היו אלו ואלו וישעי שילד את זה וזה. רבי דוד קמחי (הרד"ק): (על דברי הימים א ד יט) אע"פ שלא נזכר עד הנה הודיה זה, הזכיר תולדותיו; וכן מנהג הספר כמו שכתבנו (לדלג על מלא חלקים מספר היוחסין שהוא מעתיק ממנו, ולציין רק את הדברים החשובים). ומאשתו שהיתה אחות נחם היו לו אלה הבנים – אבי קעילה הגרמי ואשתמוע המעכתי. אני לא זוכר של מי זה כי אני מבולגן בטירוף (האי"ן לדע"ת הקדוש): (אם מישהו מזהה שיאמר לי בבקשה) אשת הודיה שמוזכרת כאן, היא לא אשתו של הודיה, אלא האשה היהודיה של כלב, כלומר ממוצא יהודי. היא מוזכרת גם בפסוק הקודם, ולא ברור לי למה לחזור אליה שוב רק כדי לתאר את אחיה (בטח זה היה כתוב שם, אבל שכחתי), אבל מעניין לחשוב על זה. סיכו"ם, וספציפית כפית אז מה למדנו? למדנו שספר דברי הימים נכתב בתקופה מאוחרת ונועד להנגיש הכל לדורות החדשים, להתאים את הדברים למציאות החדשה ולענות על שאלות שעשויות לעלות להם. למדנו שלמרות שזה לא נראה ככה, בספר יש סדר פנימי. גם בחלק של ספר היוחסין. למדנו על כמה מוזרויות בהיגיון המוזר של השושלות בספר - היכולת להיות אב לעיר שייסדת, שינוי של שמות לשמות דומים, דילוג על חלקים מובנים מאליהם. ולמדנו, שגם ספר מיותר שכתוב מזוויע, אפשר קצת לאהוב. ומה היו המסקנות שלנו? דברי הימים מפרט את משפחות בני יהודה אחת אחת והוא מתחיל מהצעיר, מהבנים של אשתו השניה של יהודה. ולפני שהוא עובר לבני האשה הראשונה, הוא מספר לנו עוד משהו על האשה הזו. הוא מספר לנו שלאשה הזו יש קשרי משפחה עם הגויים שחיים בהרי יהודה וזה אולי יכול להסביר את הקשר הטוב שיש לעמים האלה עם בני יהודה במשך התנ"ך. זהו להפעם ועד הפעם הבאה - שכוייח.

תוכן עניינים: איך לומדים סיפורים - רינת מינדליס נבואות ושירות - נעמה ורבר מצוות - איתמר לוי רשימות - יאשי האן ספרות החכמה - ליאור אולייניק למידה ממאמרים - הילל קרויטורו מאמרים - למה איך ואיפה? כלים דיגיטליים - יערה זמירי פרשנות פנים מקראית - מבשר עזריאל הרכבת מהלך לשיעור או למאמר - משה מייזלס רטוריקה - רשף אור איך לומדים סיפורים – רינת מינדליס תיחום  מאיפה בכלל להתחיל? שני שלבים: 1. חפשו איפה יש פרשיות - לא כל פרשייה היא סיפור אבל סיפור בהכרח יתחיל בפרשייה חדשה! 2. רפרפו על הפרשיות וחפשו דברים שנשמעים כמו פתיחה: אקספוזיציה¹, שפה רשימתית², המילה "ויהי". ומתי הסיפור נגמר? כשזה נראה כמו התחלה של סיפור חדש. הקריאה עצמה  קודם כל חשוב להבין מה אתם יודעים, וחשוב מכך - מה אתם לא יודעים. מה אתם יודעים: איפה בתנך אני נמצא; מה המצב הרוחני, מדיני וכלכלי של העם. אולי גם מי הנפשות הפועלות. מה אתם לא יודעים: זכרו, אתם לא יודעים  את הסוף של הסיפור! הרבה מסיפורי התנך מוכרים מאוד ואם נקרא אותם בלי הכנה מראש נפספס את המון. ולפעמים מה שאנחנו זוכרים הוא פשוט לא הפשט, אלא מדרש בכלל! אז נסו לשכוח את כל מה שאתם יודעים, לבוא בראש נקי ופשוט לקרוא ולהתרגש – ממש כמו בסיפור רגיל. שאלות השאלות מתחלקות לשני סוגים: שאלות הבנה ושאלות עומק. שאלות הבנה - "מה קרה" או "מה המילה הזאת אומרת", לרוב יש להן תשובה די ברורה בפרשנים. שאלות עומק – שאלות הבנה עם יותר מתשובה אחת או שאלות מהותיות על הסיפור, המניעים של הדמויות, פערי המידע. *מומלץ מאוד לכתוב את כל השאלות  על דף או בקובץ דוקס! מיפוי השאלות  לאחר כתיבת השאלות חלקו אותן לקטגוריות. הנה כמה קטגוריות אפשריות: שאלות הבנה: שאלות מילון – מה המילה הזאת אומרת? שאלות "מה קרה" – מה מהלך הקרב המתואר לי? שאלות עומק: הדמויות – מה המניע של הדמות הזאת? האם הדמות ההיא יודעת ש…? התפאורה לסיפור (הזמן והמקום) – למה זה קורה דווקא שם? מי עוד נוכח בסיטואציה? צורת הכתיבה – למה זה כתוב כך? למה לא מסופר לי ש…? תשובות תתחילו בשאלות ההבנה, רק אחרי שיש לכם תמונה פחות או יותר ברורה של הסיפור זה הזמן לשקוע בפרשנים! 1. לקרוא כל פרשן מההתחלה ועד הסוף ולראות מה הקריאה שלו בסיפור (מומלץ עם האברבנאל והמלבי"ם). 2. לפתוח פסוקים שמעניינים אתכם נקודתית ולקרוא עליהם את כל הפרשנים. עברתם על הפרשנים? עכשיו יש לכם מלא כיווני מחשבה שונים, תבחרו את האחד שמושך אתכם ותמשיכו לחקור! פתחו מפות, תשוו לסיפור דומה בתנ"ך, שרטטו טבלאות השוואה, הבינו לעומק את מחלוקת הפרשנים, קראו מאמרים, וכדו'. קריאה חוזרת ומסקנות  הקריאה החוזרת תעשה סדר במהלך הדברים ובכל המחשבות שמתרוצצות לכם בראש ותיתן לכם מבט מלמעלה על: מבנה הסיפור: מה מהלך העלילה? (לפעמים עוזר לשרטט ציר זמן של הסיפור). מה מבנה הסיפור? איך המבנה תורם? (ממליצה לנסות לחלק לסצנות ולשים לב מה משתנה בין הסצנות). מה נקודת השיא של הסיפור? הדמויות: מי הדמות הראשית ומה התהליך שהיא עוברת? איך הדמויות המשניות תורמות לסיפור? דקויות בכתיבה: שורשים ומילים מנחות, דברים שמזכירים לכם סיפורים אחרים בתנ"ך, מוטיבים חוזרים. והכי חשוב! חפשו מה המרכז של הסיפור, מהי נקודת המתח, מה השאלה סביבה הסיפור סובב, אילו מחשבות הוא מעלה בכם, מה ממנו ימשיך איתכם הלאה, ואל תשכחו להנות מהלימוד:) _______________ הערות שוליים:   1. פתיחה, רקע מקדים הנמסר לקורא על הסיפור. (חזרה מעלה) 2. לכל ספר יש את הסגנון הרשימתי שלו ומומלץ להיעזר בזה בבואכם לתחום סיפור. (חזרה מעלה) נבואות ושירות – שבת הדרכה התשפ"ה | נעמה ורבר יש כל מיני שאלות שעוזרות לנו ללמוד נבואות ושירות. 1.  איך ניגשים לזה בכלל? איך נבין מה הנבואה/שירה אומרת? השלב הראשון: איפה אנחנו בתנ"ך? מי המלך והנביא/משורר? באיזו תקופה אנחנו נמצאים? מה המצב של העם – רוחנית ופיזית? מי קהל היעד של הנבואה? כאן לומדים את הנבואה/שירה. האם היא נאמרת בתוכחה? מתריעה על עונש? מכוונת את הקהל להתנהגות נכונה? מתארת מציאות )ואיך ה' רואה את המציאות הזו?( נחפש מילים שיכולות לכוון אותנו. עוד לא צריך להבין את כל המילים והביטויים, כרגע מספיק להבין מה המסר הכללי שמועבר. אבל המילים קשות כל כך! כדאי להיעזר בפרשנים, ולחפש איפה עוד המילה מופיעה בתנ"ך. 2.  העמקה בלימוד הנבואה/שירה – מה עוד אפשר לקבל ממנה? כתיבה ספרותית ומבנים: איך כתובה הנבואה/שירה? נבואה – שורות קצרות? פסקאות ארוכות? היא מעודדת? מפחידה? מפתיעה? מדברת בגובה העיניים או מנוכרת ומרוחקת? איך קהל היעד יגיב כשהוא ישמע את הדברים? איך בחרו להעביר את המסר? שירה – הודיה? שבח? בקשה? תפילה? (כאן נכנסים גם מבנים כמו: מבנה כיאסטי, מבנה קונצנטרי, שלושה וארבעה, וכו') לשון וספרות: משחקי מילים, מצלול, תקבולות, חריזה, הקבלות בין מילים שונות.  הקבלות בתנ"ך: כדאי לחפש סיפורים דומים, סיטואציות מקבילות, אפילו ספרים מקבילים – בעיקר בנבואות (נניח, נביאים שונים באותה התקופה). נקודת מבט חדשה: האם השירה/הנבואה מספקת לנו זווית הסתכלות אחרת ממה שהכרנו עד עכשיו בתנ"ך? והכי חשוב, לנסות ללמוד מתוך חיבור והתלהבות, לראות איזו קומה זה מוסיף לי באופן אישי, לפני השיעור עצמו. לא לפחד! נבואות ושירות זה פשוט אדיר ומרתק, רק צריך להעז לקפוץ למים! כל מי שמכיר את הנבואה/השירה הזו, למד אותה מתישהו בפעם הראשונה :) סיכום יחידת מצוות - איתמר לוי בשיעור למדנו על לימוד מצוות בשיטת – "מה?" "למה?" ו"וואו!" מה? במצוות שלב ה"מה?" יהיה הניסיון להבין מה המקרה, ומה הדין של המצווה. נגיד בהשבת אבידה זה מקרה -"מישהו מצא אבידה" ודין –"הוא צריך להשיב אותה". הוא נקרא שלב ה"מה" כי אלו סוג השאלות שאנחנו לרוב נשאל- • מה המשמעות של "תפגע" ו "תועה"? • מה הדין במקרה שבו אנחנו לא יודעים של מי האבידה? • מהן האבידות שחייבים להחזיר? ניתן כמובן להעזר בפרשנים ובספרי המצוות שהזכרנו(ספר המצוות לרמב"ם וספר החינוך) למה? שלב ה"למה?" הוא השלב שבו אנחנו שואלים שאלות תוכן. רובן יהיו שאלות שיתחילו במילה "למה". • למה התורה כותבת "אויבך"? • למה התורה חוזרת על מצוות השבת אבידה פעמיים בדברים ובשמות? טיפים ועזרות לשאלות "למה"- 1. תחשבו! השאלות הכי טובות הן השאלות שאתם שואלים! 2. תנסו לפתוח פרשנים, אבל לעצור בשלב השאלה, ולא להתקדם הלאה. 3. שיטת תמצות הפסוק שלימדתי – לוקחים את הפסוק ומתמצתים אותו, וכל מה שנראה מיותר שואלים עליו "למה" 4. לשים לב שאתם נותנים תשומת לב להקשר של הפסוק. 5. תשאלו אנשים! חברותות, חברים, ועדת הדרכה, רבנים... כולם יכולים לעזור לכם!  וואו! שלב ה"וואו" הוא השלב שבו אתם מנסים לענות על השאלות שלכם וככה להבין מה התורה מנסה ללמד אותנו במצווה הזאת. לכל מצווה יש את המשמעות והטעם שלה שזה מה שאנחנו מנסים להבין. אם אתם לא מצליחים לענות על השאלות שלכם לבד(שזה ממש הגיוני) אז תנסו לפתוח פרשנים, לשאול חברים, רבנים, את ועדת הדרכה(מי שפוחד מהם מוזמן לפנות אלי). נגיד בהשבת אבידה, אנחנו שמנו לב שיש הבדל גדול בין ספר שמות לבין ספר דברים, אולי ההבדל הכי גדול הוא שבספר שמות מדברים על אויב ובספר דברים מדברים על אחיך. כשאתה נתקל באבידה של אויב אתה רוצה לפגוע באבידה ולא לעזור לו מתוך שנאה, וכשאתה נתקל באבידה של יהודי רגיל אתה לא רוצה לעזור לו מתוך עצלנות, וכנגד כל אחת מהתחושות האלו יש פרשייה אחרת, אחת בדברים ואחת בשמות! וזה ממש וואו! מי שרוצה פירוט על לימוד מצוות בכללי או על השבת אבידה מוזמן לפנות אליי – 0584409545 ואם מישהו מעביר שיעור על מצוות, אני ממש אשמח שיספר לי! יעשה לי ממש שמח! סיכום רשימות - יאשי האן אז מה זה רשימה? רשימה זה מאגר מידע הכתוב לרוב בצורה "יבשה" ויוצר תמונה מדוייקת לגבי נושא הרשימה. ישנם כמה סוגי רשימות: רשימות חלוקה - נחלות, שלל, ותפקידים, וסתם רשימות כמו יוחסין, מצוות, מבנים, ומסעות.  איך אפשר ללמוד רשימות? לשם כך צריך להבין למה בכלל יש רשימות בתנ"ך. לפי גישה אחת, נקרא לה הגישה הכללית, רשימה היא צורה ספרותית להעברת מידע. כמו שניתן לספר איך כל שבט קיבל נחלה, או לשיר על הארץ הטובה, אפשר גם לרשום מה הנחלה של כל שבט. בזכות הרשימה אפשר להבין איך בדיוק הארץ התחלקה, ואילו ערים שייכות לאילו שבטים. כדי ללמוד את הרשימה צריך קודם כל לסדר את כל הפרטים בצורה נוחה. אחרי שהרשימה מסודרת אפשר להבין את התמונה הכללית. מתוך התמונה הכללית אפשר להסיק מה מטרת הרשימה והמסר שלה. אחר כך אפשר להסתכל על הרשימה ולחפש דברים ברשימה שלא מסתדרים עם מטרת הרשימה והמסר שלה, ולנסות להבין למה בכל זאת הם שם. לפי גישה שניה, נקרא לה הגישה הפרטית, רשימה זה פשוט מלא פרטים כשכל פרט חשוב ונצרך בפני עצמו. כדי ללמוד רשימות צריך להסתכל על כל פרט ברשימה בפני עצמו ולהבין מה הוא בא להגיד. הפרט יכול לשפוך אור על דמות או מקום שמופיעים בהקשר אחר בתנ"ך, או לחילופין למסור מסר גלוי או נסתר, לרוב נסתר. אפשר להשוות בין פרט שמופיע כאן ומופיע בצורה שונה ברשימה מקבילה, מופיע רק כאן ונעלם ברשימה מקבילה, או נעלם כאן ומופיע ברשימה מקבילה. מתוך ההשוואה אפשר גם להבין לשם מה מזכירים את הפרט כאן.  אפשר להחיל את הגישה השניה גם על קבוצת פרטים ולא רק על פרט בודד. ספרות חכמה - ליאור אוליניק ביחידה עסקנו בספרות החכמה, שמתחלקת לשני ענפים מרכזיים: 1. ספרות חינוכית ('דידקטית'), שתפקידה להדריך את האדם בעולם. בתנ"ך מרוכזת בספר משלי ועם הופעות קצרות בתהלים. 2. 'ספרות יהרה', שהיא עיונית וביקורתית יותר, ועוסקת בנושאים פילוסופיים ותאולוגיים מופשטים יותר. בתנ"ך: ספרי קהלת ואיוב.  דיברנו על המאפיינים של ספרות החכמה הדידקטית: - מבוססת על מסורת - אוניברסלית: המסרים של ספרות החכמה תקפים בכל זמן, בכל מקום, לגבי כל אחד. - מנסה להבין את החוקיות לפיה העולם מתנהל. - תועלתנית (אל תנאף כי הבעל הנקמן יהרוג אותך; ולא אל תנאף כי זה לא מוסרי). - מנותקת מהתורה (אל תנאף כי הבעל הנקמן יהרוג אותך; לא כי זה איסור כרת). ראינו שספר איוב מבקש לחתור במידת מה תחת החוקיות שמציע ספר משלי. אע"פ שהחוקיות נכונה על־פי רוב, היא לא יכולה להיות המוטיבציה. אדם צריך להיות טוב לשם הטוב, ולא כדי לקבל עושר, כבוד, ואריכות יום. ניסינו להציע שזה גופא התהליך שעובר איוב לאורך הספר: מעבודת ה' מתוך יראה, לעבודת ה' מאהבה.  לשאלות, טענות, תואנות, מענות, והרחבות – אני זמין בוואטסאפ: 054-596-4443. סיכום שיעור למידה ממאמרים - הילל קרויטורו חלק ראשון - היתרונות בללמוד מאמרים: היתרון המשמעותי ביותר לדעתי בללמוד ממאמר זה שמישהו אחר כבר עשה את כל העבודה הקשה, למד את הקטע והסיק ממנו מסקנות. זו הזדמנות לראות את התנ"ך מנקודת מבט של הכותב, שיחשוף אתכם לדברים שלא ידעתם, להקבלות שלא דמיינתם או להשקפות שונות משלכם. מאמרים הם כלים לימודיים להקפת נושא או למידה של יחידה, ממש כמו שיעורים. היתרונות שלהם הם שיש בהם אופציה לכלים ויזואליים במידת הצורך, והפניות מסודרות למקורות אחרים שמבססות ומעשירות אותם החלק השני - איך ללמוד ממאמר. קודם כל, תבהירו לעצמכם אם שלכם בלמידה היא למידה של יחידה או הקפת נושא, כדי שתוכלו לחפש מאמר שיתאים לצרכים שלכם. הפרמטרים למציאת מאמר מתאים הם: • רמת היסודיות שאתם מחפשים והזמן שאת רוצים להקדיש לו: מאמר מעמיק או מרפרף ומתמצת? • סגנון למידה: אתם מעוניינים בראליה? אתם רוצים שהטענות יהיו מלוות בממצאים ארכיאולוגיים? בניתוח ספרותי? מדרשים? הלכה? בהתאם לאלו תוכלו לבחור את המאמר האידאלי עבורכם. אחרי שמצאתם את המאמר המושלם, מגיע החלק הכיף - ללמוד אותו. אם יש לכם במקרה זמן וגם כוח, תוכלו ללמוד את המאמר כמו שצריך, לעומק פסקה אחרי פסקה, לעבור על כל ההערות שוליים ועל כל המאמרים המצוטטים כולל פתיחת כל המקורות המצוטטים וכו'. אם אין לכם זמן או כח, תוכלו לקבל את כל ההנחות של הכותב, לזכור שהן שלו ולקרוא את המאמר בפני עצמו בלי כל מה שנלווה אליו. אם אפילו לזה אין לכם כוח או שאתם ממהרים, אתם יכולים גם לרפרף, לעבור על הנקודות המרכזיות, לדלג על חלקים ארוכים ולקלוט את הרעיון הכללי של המאמר.  מאמרים - למה איך ואיפה? הקדמה: ישנו מגוון עצום של סגנונות מאמרים, נושאים ואתרים וכדאי לחשוב מה המטרה של המאמר שאתם מחפשים לפני.האם זה מאמר מקומי? על יחידה? או שאולי זה נושא רחב שפרוש לאורך התנ"ך? האם אתם מחפשים פרשנות? ראליה? ניתוח לשוני? הלכות ומדרשים? חשוב לשים את הדגש על סגנון המאמר שאתם מחפשים ולחפש בהתאם. סיכום כללי על סגנון המאמרים באתרים השונים: הר עציון: מגוון מאמרים, שיעורים ופרשנויות. סגנון: גושניקי, מעמיק, פרשני, מדרשי, הלכתי ואקטואלי. ספריא: מאגר מידע עצום. סגנון: דפי מקורות. הרצוג: מאמרים, מפות, שיעורים. סגנון: פרשני, מחקרי, ארכיאולוגי והסטורי. 929: לימוד יומי, מאמרים, שיעורים. סגנון: קצר, פרשנות אישית ואקטואלי. דעת: מאמרים, פרשנויות, מדרשים. סגנון: מעמיק, אקדמי, ניתוחים ספרותיים. ויקיפדיה: צריך לפרט? סגנון: ניטרלי, ידידותי ואינפורמטיבי. גוגל מאמרים: מנוע חיפוש. סגנון: מחקרי, אקדמי. כפית של נח"ת: מאמרים של חברי הארגון. סגנון: נח"תיסטי. בני ציון: שיעורים, מאמרים. סגנון: קווניקי, תורני, הלכתי, מוסרי. jstor: מאמרים אקדמיים. סגנון: מחקרי, ארכיאולוגי, שימו לב שחלקם באנגלית. אתר הניווט בתנ"ך: מאמרים קצרים. סגנון: פרשני. מחלקי המים: דפי מקורות קצרים ודברי תורה. סגנון: מדרשי והלכתי. יש באתר גם הפניות לאתרים אחרים וכלים, הפניות לכלים ואתרים נוספים. 2 ליום - פרויקט לימוד תנ"ך, בכל פרק מובא סיכום, ולעיתים קרובות מאמרים על המתרחש בפרק או שיעור עליו. המאמרים עם ניתוחים ספרותיים, ממצאים ארכיאולוגים וראליים. הסיכומים עם נטיה ללימודים הלכתיים או מדרשיים לעיתים ולא בהכרח לפשט.אפשר לכתוב לספי ויאיר (היזמים של הפרוייקט) בשביל לשאול שאלות וכדומה והם נגישים, או להשאיר הערה באתר(עשיתי את זה בעצמי כמה פעמים). כלים דיגיטליים: כלים דיגיטליים יעזרו לכם בשלב של איסוף המידע והלימוד. בעזרת כלים שונים תוכלו למצוא מקורות, לנתח אותם, ללמוד, ובסוף להפוך אותם לשיעור האדיר שלכם (שאתם יותר ממוזמנים לבוא להעביר במחוז שומרון :)). בטבלה שלפניכם מפורטים כלים שונים והשימוש בהם, בתוספת המלצות על אתרים, מצורף למטה פירוט על כל אתר עם קישור אליו. על התורה: קונקורדנציה עם חיפוש מתקדם, מעבדת התנ"ך - ניתוח והשוואת טקסטים, מציאת מקבילות בתנ"ך. דיקטה: קונקורדנציה שמתעלמת מהבדלי איות והטיה, איתור אזכורים בטקסט, סיווג סגנוני של טקסט מקראי, ניתוח נתונים בטקסט, חיפוש ביטויים נפוצים עם מילה מסוימת בתנ"ך Cluad.ai: מנוע בינה מלאכותית רגיל, היתרון הגדול שלו הוא שהוא כמעט אף פעם לא מחרטט או ממציא מקורות. פרשנות פנים מקראית בשיעור עסקנו בפרשנות פנים מקראית – איך לומדים יחידה מסויימת לעומק, רק מתוך התנך עצמו. אני הצעתי ללמוד את היחידה בארבעה שלבים: תיחום ורקע – להחליט איפה היחידה מתחילה ומסתיימת (החלטה קצת שרירותית), ולאחר מכן ללמוד את הרקע ליחידה – גם אילו אירועים קרו לפניה ומשפיעים עליה ומי הדמויות הפועלות בה, וגם נבואות מאותה תקופה/נבואות על הדמויות הפועלות שיכולות לשפוך עליהן אור. פשט – לעבור על היחידה, ולנסות להבין הכל כולל הכל ברמה הפשוטה ביותר. תשומת לב – לעבור על היחידה שוב (אפשר גם לעשות את זה פסוק פסוק) עם רגישות הרבה יותר גדולה – למילים מיוחדות, שמות של אנשים/מקומות, חוסרים, ניסוחים משונים, רפרנסים, השוואות, נבואות שחוזרות על עצמן כמה פעמים – מה המשמעות הסמלית של כל אלו? שאלות – במהלך הלימוד יצוצו מן הסתם שאלות – בסוף זה הזמן לנסות לחשוב עליהן ולהגיע למסקנות. אבל צריך לשים לב שהתשובה לא מומצאת אלא מעוגנת בפסוקים. בהצלחה! הרכבת מהלך לשיעור ולמאמר - משה מייזלס (מוזמנים לפנות אליי לעזרה ולהרחבות! מס' טלפון – 050-424-2316) 1. מתי ולמה נבחר במסגרת זו של העברת תוכן? כאשר נרצה להרכיב מסר ומהלך מסודר וברור, ונרצה להעמיד אותו מול קהל כשיעור או כמאמר. שיעור כזה תורם לנו נסיון בהעברה, בלימוד ובהנגשת תוכן, וזו גם הדרך שלנו לתרום לארגון. 1. מציאת נושא. כדי להכין שיעור ולהרכיב מהלך, יש לבחור תחילה נושא שהוא התחום בו נחפש את המהלך ועליו – בכלליות – נדבר בשיעור. חשוב לבחור נושא שמעניין אתכם, בעל היקף מתאים (לא יותר מדי צר או רחב), וברור מספיק כדי להקל על החיפוש והפיתוח. 1. הרכבת מהלך. המהלך הוא החוט המקשר בשיעור, המוביל את הלומדים מנקודה א' לנקודה ב' בהבנתם. הוא כולל את כל ההתפתחויות בדרך, אך מטרתו העיקרית היא להעביר מסר ברור ומסודר. מהלך מוצלח חייב להיות רציף ולא מקוטע, עם חיבור הגיוני בין הרעיונות השונים, כך שהמסקנה תצמח מתוך הקשרים שנוצרו. בנוסף, חשוב שהמהלך יעניק משמעות ויוביל למסקנה, שאלה, דיון עתידי וכדומה. כדי לבנות מהלך לשיעור, יש להתחיל באיסוף מידע על נושא השיעור, בעזרת קריאה וחיפוש במקורות שונים שהתייחסו אליהם ביחידות קודמות.תוך כדי ולאחר מכן, משתמשים בארבעה כלים (עיקריים) על מנת למצוא במידע רעיונות ומשמעות ולהתקדם להרכבת המהלך: 1.  סקירה – מעבר על מספר מקורות להבנת הנושא. 2. השוואה – ניתוח הדמיון והשוני בין מקורות. 3. ניתוח – בחינת הנושא מזוויות שונות כמו פרשנות, מחקר וספרות. 4. חידוש – הצגת רעיון חדש על בסיס המקורות, ובחינה של נושא מסוים לפיו. שימוש משולב בכלים אלה מאפשר יצירת מהלך מדויק ורציף, המורכב מסדרה של טענות מוכחות. לסיכום, מהלך מוצלח דורש מידע, ניתוח בעזרת הכלים וארגון זורם המבוסס על טענות, שאלות ותשובות. 1. דיוק המהלך ומציאת כותרות. בשלב הסופי לפני הכתיבה, חשוב לדייק את המהלך בשני היבטים: בהירות הטענות ורציפות הזרימה.יש לנסח כל טענה במשפט חד וברור, כולל המסקנה הסופית, כדי להבהיר ולזכור את הרעיונות המרכזיים. יש לבדוק אם המהלך זורם בצורה מובנית והגיונית. ניתן לדמיין את הצגתו או לקרוא אותו בקול, ואף לבקש ממישהו אחר לעבור עליו ולזהות נקודות לא ברורות.לבסוף, חשוב לזכור שהמהלך דינמי ותלוי בכם – ניתן לשנות, לעדכן ולדייק אותו כך שישקף את האמת והרעיון בצורה הטובה ביותר. הדיוק הוא הערך המרכזי בהכנת שיעור או מאמר. 1. כתיבה. נקודות והסבר לגבי כתיבה בפועל של מאמרים (וכך גם של שיעורים) תוכלו למצוא באתר של הכפית, תחת הכותרת "איך כותבים מאמר?" (איך כותבים מאמר? | כפית של נח"ת) כמה נקודות לסיום – הכנת השיעור היא תהליך אישי ודינמי. אל תהססו להתייעץ עם אחרים, במיוחד בוועדת הדרכה ואפשר גם בי. זמן הכנת השיעור משתנה ותלוי בטיבו, וצריך לקחת את הזמן כדי להכין שיעור איכותי ומרוצה. בנוסף, חשוב להעניק קרדיטים. רשף אור - לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר רטוריקה למתקדמים, שבת הדרכה (שלו"ם) התשפ"ה מה זה רטוריקה? רטוריקה היא אמנות השכנוע, הגדרה רחבה שכוללת בתוכה גם את אמנות הנאום;             איך לדבר כך שיקשיבו, שיבינו, שיזכרו. כמעבירי שיעורים אחד הדברים שהכי חשוב לשים לב אליהם זו הצורה בה אתם מדברים. מעביר טוב נמדד הן בתוכן השיעורים שלו - והן בדרך בה הוא מעביר את התוכן. נסו להיזכר בשיעור ממש גרוע ששמעתם. לרוב, הסיבות בגללן תפסלו שיעור יהיו פחות תוכניות ויותר צורניות - קל יותר "לסלוח" למעביר שאומר שטויות בצורה יפה, מאשר לאהוד מעביר עם מהלך מדהים אבל כריזמה של דג[1].   בבואכם לכתוב שיעור, לרוב תתחילו מרעיון, מקורות, מהלך, ביסוס, מסקנות. כל אלו מרכיבים חשובים בכתיבת שיעור, ויהיו לעזר גדול גם במהלך העברת השיעור - אבל בשלב הזה מצטרפים כמה אמצעים חשובים לא פחות. בואו נדבר על אמצעים חזותיים. בין אם אתם מעבירים שיעור סקירה או שיעור חידוש, ובין אם יש לכם מהלך פשוט או מסובך - אמצעים חזותיים יכולים לשדרג את השיעור שלכם ולסייע לקהל לעקוב. הנה כמה דוגמאות:   ·         כרטיסים אחד האמצעים החזותיים הנפוצים ביותר הוא כרטיסים.  כרטיסים יכולים לסייע לכם להבדיל בין חלקים שונים של השיעור, שלבים במהלך או אפילו דמויות. בעזרת כרטיסים אפשר לבנות לוח רעיונות, לשחק עם המיקום של כל כרטיס, הגודל שלו, הגופן והצבע של המילים. זהו האמצעי הבסיסי והפשוט מכולם – הוא לא מצריך שום אביזר מיוחד.   ·         לוח מחיק אמצעי נפוץ נוסף - כזה שלא תמיד נמצא בהישג יד[2] - הוא לוח מחיק. לוח מחיק מאפשר כתיבה ספונטנית במהלך השיעור, שיתוף של הקהל בתהליך יצירת התוכן, העלאת רעיונות ועוד. בעזרת ציור על לוח אפשר ליצור מבנה מורכב יותר ממבנה של כרטיסים, לצייר סקיצות ועוד.   ·         מפה מעבירים שיעור שכולל גיאוגרפיה? השתמשו במפה. לא כולם מכירים את השטח כמוכם, ומפה מול העיניים מסייעת מאוד למעקב. דנים בערים, במסלולים או בתוואי שטח? מפה היא הפתרון שלכם. גם אם אין לכם עצמכם מפה, כמעט תמיד ימצא מישהו מהמחוז שיסכים להביא עבורכם. חלק נכבד מהמפות מנוילנות, דבר שמאפשר לצייר עליהן בטוש מחיק. השתמשו בפונקציה הזאת.   ·         חפצים בשיעור עם הרבה דמויות, אפשר להיעזר בחפצים. דמויות פליימוביל, אבני לגו ובובות של אחותכם הקטנה; שלושתן דוגמאות מצוינות לחפצים רטוריים. בשיעור עם הרבה דמויות, אפשר להיעזר בקלות בחפצים שייצגו עבורכם את האנשים השונים. אם אתם מספרים על אירוע מסובך, אפשר להמחיז אותו. טוב מראה עיניים.   ·         דפי מקורות זה עומד להיות מפתיע. כן, גם דפי מקורות יכולים לשמש כאמצעים רטוריים. בין אם אתם רוצים ליצור השוואה בין כמה מקורות וטבלה נראה לכם אחלה, בין אם סתם לא נוח לכם שהאנשים מדפדפים כל הזמן, ובין שיש לכם מקורות חוץ תנ"כיים שתרצו שמישהו מהקהל יקריא/אפשר יהיה לעקוב. דפי מקורות הם אמצעי רטורי, ולו בכך שהם מאפשרים לקהל שלכם לראות בצורה טובה יותר את התוכן.   מלבד חמש האופציות האלה, יש עוד אינספור אמצעים חזותיים שאפשר להשתמש בהם; כטוב בעיניכם. אם אתם מחפשים דוגמה תנכ"ית, ירמיהו ישמח לספק לכם אחת[3] בואו נדבר על אמצעים קוליים. כל הדוגמאות עד עכשיו היו חזותיות, וגירו את חוש הראייה. אבל עם כל החשיבות לדברים שאתם רואים, יש עוד ארבעה חושים נוספים. נכון, קשה מאוד להשתמש באמצעים ריחניים, בעלי טעם או מיועדים למישוש. אבל חוש השמיעה הוא חוש משמעותי מאוד, שחשוב לשים לב אליו. אז איך תופסים את אוזני הקהל? הנה כמה דרכים.   o       טון הדיבור אמנם המודע של הקהל שלכם מעבד את תוכן הדברים שאתם אומרים, אבל תת המודע שלהם עסוק בעיבוד טון הדיבור. בדיוק כמו כלבים, גם בני אדם נמשכים לנימה בה דברים נאמרים. אם תכעסו גם הם יכעסו, אם תשמחו הם יעשו כן, אם תדברו בנימה משמימה - הם לא יבינו כלום.   o       עוצמת הקול בצורה הכי בסיסית של עוצמת קול, תמצאו את המקום בו כולם שומעים אתכם. שאף אחד לא יצטרך להתאמץ, אבל גם לא תחרישו אנשים. אם לא ישמעו מה שיש לכם לומר, ובכן, זה חבל. רוצים לשלהב את הקהל? להפחיד אותו? לתפוס את תשומת ליבו? ת-צ-ע-ק-ו רוצים לגרום לשומעיכם לשבת על קצות הכיסאות? להאזין בשקיקה? ת-ל-ח-ש-ו   o       קצב דיבור תדברו מהר מדיי, ואף אחד לא יבין. תדברו לאט מדיי, והקהל ישתעמם. גם כאן חשוב למצוא את הקצב שלכם, שמאפשר לקהל לעקוב אחריכם בקלות. בו בזמן, דיבור מהיר מעיד על התלהבות - ודיבור איטי יכול להוות הדגשה.    o       מילות מפתח, משלב ומקצב אנשים זוכרים דברים שנאמרים לעיתים תכופות. אם אתם רוצים להדגיש אירועים מסויימים, דמויות או מסקנות – אמרו אותם שוב ושוב. השתמשו במילות מפתח משמעותיות, התאימו את המילים על פי הצליל. שחקו עם המקצב.   פעם נוספת – אלו דוגמאות, החשובות והנפוצות ביותר; אמנות הדיבור רחבה מאוד. קחו אליהו כמקור[4]   בואו נדבר על שפת גוף (ועוד כמה דברים). מאוד בקצרה, שפת הגוף שלכם תורמת המון להעברה ולקשב של הקהל. v      קשר עין יסייע בשמירה על הקהל אתכם, יאפשר לקרוא את שומעיכם ולשתף אותם בשיעור. נסו להתמקד בכל אחד מהאנשים בתורו, להכניס אותם לעניינים. שימו לב למצב הקהל – הם עייפים, נלהבים, לחוצים? v      תזוזה ממקום למקום מעוררת עניין ומעניקה לאנשים משהו להסתכל עליו. תנועות ידיים יעזרו להדגים, וישלימו את הרושם. עם זאת, היזהרו מתזוזת יתר ומהפניית גב לקהל - ושימו לב ששומעים אתכם בכל שלב. v      התקרבות אל הקהל/גהירה תשמש הן בתור העברת סמכותיות, והן בתור ירידה אל העם. שחקו על הגבול הזה.   גישות העברה כמו שוטר טוב ושוטר רע, גם מעביר יוצר מערכת יחסים עם הקהל. חישבו: האם אתם רוצים -  • להעביר את השיעור מרחוק, על כיסא, עם פחות תגובות מהקהל, בצורה מקצועית וחסרת רגש? • להעביר מקרוב, לדבר בגובה העיניים, להשתמש בהומור, לאפשר שאלות מרובות, לשדר לקהל שאתם חלק ממנו? לשתי הגישות ייתרונות וחסרונות. למעביר הסמכותי יהיה קל יותר להשתלט על הקהל, המעביר הנגיש יגרום ליותר תחושת שייכות.  גם מעביר סמכותי וגם מעביר חברי משתמשים באמצעים רטוריים. שניהם יכולים לפתח דיון, ולהגיב אליו בצורה שונה; שניהם ינסו להעביר את המסר שלהם בצורה הטובה ביותר.   חיבור רגשי מעביר שמחובר רגשית לשיעור שלו, הוא אוטומטית מעביר טוב יותר. אנשים נוטים להתלהב ולסחוף יותר כשהם מדברים על נושא קרוב לליבם. גם אם הנח"תיסט הממוצע יחשוב שנושא השיעור שלכם משעמם, אל תפסלו אותו רק בגלל דעות חיצוניות - אם תרצו את הנושא מספיק, ההתלהבות תעבור גם לשומעים. לא אדם אחד ולא שניים טענו בפניי שהדבר שהכי מושך אותם במעביר זו ההתלהבות שלו. מצאו נושא שילהיב אתכם, ואת הקהל שלכם איתכם.   צריכים דוגמה תנכ"ית גם כאן? אמנם אין דבר אחד וחד משמעי שמשותף לכולם, אבל זו הדוגמה שלי[5] אבל רגע, רשף, עד כה דיברת רק על מה שהמעביר עושה! זה משעמם! מה עם הקהל?   בואו נדבר על מתודיקה. מה זה מתודיקה? קשה לומר, לא לגמרי הבנתי. לצורך השיעור, נאמר שמתודיקה היא כמו רטוריקה רק בשיתוף הקהל. להלן שתי דוגמאות:   v      דיון דיון הוא אמצעי מתודי קלאסי. אתם מעלים נושא, נותנים מקורות ורעיונות, ומניחים לקהל לעשות את השאר. צורת הלמידה הזו אקטיבית יותר מאשר הרצאה, והאנשים עצמם יכולים להתחבר לנושא ולפתח דעה עצמאית בו.   v      מתודת דרמה תנו לקהל לקרוא, בתפקידים. אם יש לכם פסקה ובה כמה דמויות, חלקו אותן לאנשים בקהל ובקשו מהם להקריא כמעיין הצגה. או שיקראו רגע לעצמם את הסיפור ויציגו בצורה חופשית. בדומה לאמצעי הרטורי חפצים, גם מתודת דרמה עוזרת להבדיל בין מקומות, אירועים ודמויות - בשילוב החיבור האישי של הקהל.         אלו עיקרי הדברים, אבל יש לי עוד המון להרחיב בנושא – ואני יותר מאשמח לענות על שאלות ולעזור היכן שאוכל. דברו איתי  _________________________ הערות שוליים: [1] חשוב לציין שכריזמה זה לא הכל, ומיומנות נרכשת; כל אחד יכול להעביר בצורה מוצלחת, עם קצת תרגול ועזרים. (חזרה מעלה) [2] שימו לב שלא בכל המחוזות יש לוחות מחיקים, ולכן יש לקחת את האמצעי הזה בעירבון מוגבל. (חזרה מעלה) [3] בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה אֵלַי - "עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת, וּמֹטוֹת, וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ." [...] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר, הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, בְּבֵית יְהוָה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל! בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה, אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. נְאֻם יְהוָה - כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל!" וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: "אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה! יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְהוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ, וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם - בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת." וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר, "כֹּה אָמַר יְהוָה - כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם." וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לֵאמֹר - "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר; כֹּה אָמַר יְהוָה - מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ, וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל - עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַעֲבָדֻהוּ. וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ." וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, "שְׁמַע נָא, חֲנַנְיָה. לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה, וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר! לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה - הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת. כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְהוָה." וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. [ירמיהו כ"ז א'-ב' | כ"ח א'-י"ז] ירמיהו מצווה להסתובב עם מוט על צווארו, כדי להמחיש את עול בבל. חנניה, המתנגד לנבואת ירמיהו, שובר את המוטות באמרו כי כך יעשה ה' לעול בבל. ירמיהו לא נשאר חייב, ומחליף את מוטות העץ במוטות ברזל – לא רק שעול בבל לא נשבר, הוא הוכבד. גם ירמיהו גם חנניה משחקים סביב המוט של ירמיהו, כל אחד כדי להדגים את טענתו. (חזרה מעלה) [4] וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב, וַיַּגֶּד לוֹ. וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: "הַאַתָּה זֶה, עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?" וַיֹּאמֶר, "לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֺת יְהוָה, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים…" [מלכים א' י"ח, ט"ז-י"ח] אליהו פוגש את אחאב, שעולב בו וקורא לו "עוכר ישראל". אליהו מתרעם על הכינוי, ומשיב לאחאב באותו המטבע. גם אחאב וגם אליהו משתמשים בביטוי כאמצעי לשוני שחוזר על עצמו, כל פעם כדי לשרת את מטרתו של הדובר. (חזרה מעלה) [5] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד - וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו… מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה? כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה! לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה, לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי…" [במדבר י"א, י'-ט"ו] (חזרה מעלה)

יחסי דוד ויהונתן – אהבת רעים או יחסים אינטימיים? – אריאל יונייב: במאמר הקרוב נדבר על יחסי דוד ויהונתן כפי שהם מוצגים לנו בספר שמואל וננסה לענות על שאלה שהפכה לאקטואלית בשנים האחרונות – האם אהבתם המתוארת לנו בספר שמואל כללה יחסים אינטימיים דוגמת משכב זכר או לא?אקדים ואומר שכמובן שמדובר בסוגיה רגישה יחסית שיכולה להיות גם מעט מביכה וגם להעמיד את אחד מגדולי המנהיגים באומתנו תחת זרקור טמא במיוחד, לאור איסור התורה על משכב זכר. אולם, יש לנו חובה להתמודד גם עם חלקים מהכתובים שפחות נוחים לנו ואל לנו להניח הנחות יסוד חיצוניות לתנ"ך שעל פיהן נקרא את הכתוב, משום שיש בכך חריגה מהנאמנות לפשט.  כמו כן ברצוני להקדים ולומר שמאמר זה מבוסס על כתביהם של מספר חוקרים והראשי שבהם הוא ד"ר נחום אברהם מאוניברסיטת חיפה. כמו כן הפרק העיקרי שאיתו נעבוד הוא שמואל א פרק כ'. להלן כל הראיות לטובת כך שיחסיהם היו הומוסקסואליים: נקדים ונאמר שהמילה אהבה כמעט ואיננה באה בתנ"ך לתיאור חיבה בין אנשים שאינם בני משפחה ואינם נשואים.להלן כל המקומות בהם מצוינת אהבת דוד ויהונתן: 1. שמואל א יח (א-ד):"וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ".  כאן מופיע האזכור הראשון לכך שיהונתן אוהב את דוד. אהבתם מוזכרת פעמיים. וכן ניתן לפרש, ומעט מהחוקרים שנראה בהמשך אכן מפרשים כך, את תיאור ההתפשטות של יהונתן כתיאור מיני כהכנה לקיום יחסי אישות. הוא פושט גם את המעיל שלו וגם את מדיו שמציינים את כלל בגדיו. 2. שמואל א יט (א-ח):"וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד.וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ. וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ. וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד. וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ יקוק תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי יקוק אִם יוּמָת. וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.".  יהונתן רוצה בדוד. מאוד! ועל כן הוא מנסה להציל אותו. בסיפור כאן מתואר לנו הרצון של יהונתן בדוד. ייתכן שהכתוב מנסה לרמוז לי למעשה שכם ודינה, שם נאמר: "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו" (בראשית לד יט).  וכן ניתן להביא עוד מקורות שיש ביכולתם להמחיש ש'חפץ' בא לתאר מערכת יחסים רומנטית: א. דברים כא יד (דיני אישה יפת תואר):"וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". . ב. דברים כה ז-ח (דיני ייבום):"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵין יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ". אז למה יהונתן רוצה בדוד כל כך? מה פשר האהבה הזו? בואו ונמשיך לגלות. 3. שמואל א כ (טז-יז):"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ יקוק מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד.וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ".  גם כאן מוזכרת פעמיים אהבתם זו לזו. ניתן לראות שגם כאן וגם במקורות הקודמים ניכר כי יהונתן אקטיבי יותר בקשר ביניהם וכי הוא היוזם את השבועה ואולי אף את האהבה עצמה.לטענת חוקרי מקרא מודרניים, שהראשי בהם הוא ד"ר טום הורנר האמריקאי מעידים פסוקים אלו על יחסים אינטימיים של ממש. [1] כמו כן הם לומדים שמי שחולל את הקשר הוא יהונתן שכן ניכר שיהונתן הוא היוזם העיקרי בפסוקים אלו. וזה גם מה שהדגשתי בפסוקים שהובאו עד כה:הוא זה שנותן את מדיו לדוד (ויתפשט יהונתן), הוא זה שמשביע את דוד (ויוסף יהונתן), והוא זה שמתואר כמי שחפץ בדוד מאוד (ויהונתן בן שאול חפץ). את העובדה שמדובר על יחסים אינטימיים ניתן ללמוד מהיצמדות המילים "נפש" ו"אהב". ולהלן נביא מקורות שיש ביכולתם להמחיש שקשר של נפש הוא אינטימי/רומנטי: - בראשית לד א-ג: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ". - שיר השירים א ז: "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ".  - שיר השירים ג א: "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו". 4. שמואל א כ (ג):"וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי יקוק וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת".ניתן לראות שדוד מוצא חן בעיני יהונתן – דבר שמדגיש שוב את כך שיהונתן הוא מחולל הקשר אשר דוד מצא דווקא חן בעיניו שלו. הביטוי מציאת חן מתקשר בתורה ליחס זוגי של ממש:דברים כד א:"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ".מכאן שאדם לוקח אישה באם היא מוצאת חן בעיניו.ומכאן שמציאת חן הקשרה הוא זוגי-משפחתי. המילה ערווה המופיעה כאן כמובן גם מקשרת את הסיפור לתוכן מיני. 5. שמואל א כ (ל-לד):"וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא. וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו". התזה שמציעים החוקרים שמצדדים בקיום מערכת יחסים הומוסקסואלית בין דוד ויהונתן היא שבפסוק זה ניכרת ההתפרצות של שאול על יהונתן בנו עקב נטיותיו המיניות. שאול גוער ביהונתן על הבחירה בדוד. לא מן הנמנע שהבחירה היא בחירה בדוד כבחיר ליבו. גם העלבון ששאול משגר ליהונתן שכולל את המילים "ערוות אמך" שמקושרות עם פריצות מינית יכולות לבסס את התזה ששאול מוכיח את יהונתן בתקרית זו על יחסיו ההומוסקסואליים עם דוד, בפומבי. מה שגורם ליהונתן לברוח לאחר שהוא חש שאביו בייש אותו ('כי הכלימו אביו'). שאול מתאר בפסוק זה את בנו כסוטה. שורש הסטייה נעוץ באימו, שממנה הוא ירש את התכונות הנשיות. 6. שמואל ב א (כו):"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים". ניתן לראות שדוד אומר מפורשות שאהבתם הייתה טובה יותר לדוד מאשר אהבת נשים. דוד כאמור אהב גם נשים רבות. ועדיין הוא אומר שיחסיו עם יהונתן נעמו לו יותר.אם דוד הקביל את אהבות אלו אחד לשני ניתן לגרוס שכשם שזו היא רומנטית אף זו. ולסיכום החלק הזה. אני חושב שטענות אלו משכנעות יחסית וניתן לקבלן ולהניח שיחסי דוד ויהונתן היו אינטימיים וכללו אף יחסי אישות בין שני גברים. היש חולקים בקהל? ולהלן נביא את טיעוני הנגד: נקדים ונאמר שהרבה מהחוקרים סבורים שיחסי דוד ויהונתן היו הומוסקסואליים באופן גלוי משום שלטענתם התופעה הייתה נפוצה ומקובלת בכל המזרח התיכון. הם גם משווים את יחסי דוד ויהונתן ליחסי גילגמש ואנקידו הכנראה-הומוסקסואליים מהמיתוס המסופוטמי 'עלילות גילגמש'. [2] חלקם אף מפריזים ואומרים שבקרב עמי כנען, ואפילו בקרב הפלישתים (שעל אורח חייהם אנו יודעים מעט מאוד) היו נפוצות מאוד התנהגויות כאלו. [3] מכל מקום, גם אם טענות אלו הן נכונות וגם אם לא מאוד קשה להניח שהחברה הישראלית תקבל התנהגויות אלו באופן פומבי שכן מלבד האירוע הכאוטי של פילגש בגבעה לא מתועד לנו כלל בתנ"ך רצון בקיום יחסי אישות עם גברים בתוך החברה הישראלית (אנשי סדום היו כנענים ולא ישראליים) כך שלהגיד שזו תופעה רחבה ומקובלת ולא תופעה שולית לכל היותר זו יומרה רבה. כמו כן, לטעון שמודל של גבר נשי היה פופולרי בתקופות קדומות זה גישה שנגועה באנכרוניזם (השלכת נורמות ותופעות מההווה על המתרחש בעבר) אלא אם כן יוצגו לכך ראיות משמעותיות. טיעון ראשון - על משמעות הפועל  אהב: חוקר המקרא ג'ון ארתור תומפסון [4] עמד על כך שלפועל אה"ב במקרא יש משמעויות רבות ושונות ולא בכל מקום שבו מופיע כתוב זה יש להניח שמדובר ביחסים אינטימיים. ראיה חזקה מאוד לדבר נמצאת בפסוק הבא במלכים א ה טו: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים" על מנת לפרש את טיבה של המילה 'אהבה' במקרה זה יש לראות את ההקשר בו היא מופיעה. ההקשר הנ"ל הוא שליחת עבדים אל שלמה בידי חירם ועל כן יש להבין את צורת אהבה זו כאהדה וחיבה על רקע מדיני עקב אינטרס מסחרי, וברור שלא כיחס מיני. כמו כן גם בסיפור דוד ויהונתן נצטרך לבדוק על איזה רקע מובאת המילה 'אהבה' המופיעה בסיפורי דוד ויהונתן. לשם כך נצטרך להסתכל על כלל הפסוקים המתארים אודותם. ישנם כמה מעלילות דוד ויהונתן שלא ציינו עד כה, במכוון, ושיכולים ללמד על האופי של היחסים ביניהם: 1. שמואל א כג (טו-יח):"וַיַּרְא דָוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ אֶל דָּוִד חֹרְשָׁה וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ בֵּאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן. וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי יקוק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה וִיהוֹנָתָן הָלַךְ לְבֵיתוֹ". 2. שמואל א כ (מ-מב):"וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר. הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר יקוק יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם".  משני מקומות אלו ניכר כי המילים משורש אה"ב שמשתלבים בסיפורי דוד ויהונתן באים ככל הנראה לתאר את דרך עלייתו של דוד לשלטון, שתחנה מרכזית מאוד בה הייתה כריתת ברית פוליטית עם יהונתן. ברית זו לא תחול רק בין דוד ויהונתן אלא גם בין צאצאיהם. ניתן לראות שמסביב לתיאורי האהבה האלו עומדת כאן ברית שמטרתה לקבוע את יחסי המרות בממלכת ישראל העתידית שלאחר ימי שאול המלך, בה יהונתן יהיה משנהו של דוד המלך. על טיב הברית ועל הצורה בה כל אחד מהצדדים התייחס אליה ניתן ללמוד מדברי דוד אל יהונתן לפני מבצע ראש חודש: נקודת מבטו של דוד: שמואל א כ (ה-ח) - "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית. אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה. אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית יקוק הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָו‍ֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי". בפסוק זה מובא שהצורה בה דוד רואה את הסיטואציה הוא שיהונתן הוא האדון, שכן הוא נסיך ממלכת ישראל, ואילו דוד הוא העבד. ועל כן הוא מבקש שיעשה עימו חסד. כקטן המבקש טובה מהגדול ממנו. אף המילים 'אם יש בי עוון המיתני אתה' מובאות כבקשת תחינה של עבד המתחנן לעזרה, שכן כך תפס דוד את עצמו באותו המצב. אולם בדברי יהונתן ניכר כי הוא השלים דווקא עם מציאות הפוכה: נקודת מבטו של יהונתן: שמואל א כ (ט-טו) -"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד יקוק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ. כֹּה יַעֲשֶׂה יקוק לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יקוק עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי. וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יקוק וְלֹא אָמוּת. וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יקוק אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". יהונתן דווקא מבקש מדוד שיגמול איתו חסד ולא להפך. ולא רק איתו כי אם גם עם צאצאיו. ייתכן שבמעמקי ליבו, יהונתן יודע שדוד יהיה המלך המיועד, משום שכפי שנראה ייתכן שהוא אף וויתר במודע על התפקיד בעת נתינת בגדיו לדוד. ועל רקע זה דווקא יהונתן הוא המבקש ברית חסד מדוד, כאשר הגדול הוא דוד. מכאן ניתן לראות שמערכת היחסים בין השניים הייתה מבוססת על ברית חסד אשר נשבעו האחד לשני. דוד הוא היורש הנבחר לבית שאול, ומאוד טבעי שכדי שלא יתפתח מאבק ירושה עם היורש הטבעי, יהונתן, יש צורך בכריתת ברית אסטרטגית. ועל כן אני מבקש לטעון שמאוד הגיוני לחשוב שהתפתחות הקשר ביניהם סבבה סביב יחסי רעות פוליטיים. אין זה אומר שדוד ויהונתן לא היו חברים טובים לכל הפחות, אלא שאין שום ראיה משכנעת שהמילים מהשורש אה"ב נושאות תוכן מיני במקרה זה מכיוון שההקשר הרחב הוא המאורעות המדיניים, בדומה לשימוש במילה זו בתיאור יחסי דוד וחירם. טיעון שני - חלקלקות השורש א.ה.ב בתנ"ך וריחוקו מן המישור המיני:ישנם פעמים בתנ"ך שבהן ברור לחלוטין שאין כוונת המילה 'אוהב' ליחסים מיניים:1. דברים ו (ד-ה):"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יקוק אֱלֹהֵינוּ יקוק אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יקוק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".ברור שהכוונה כאן היא לאהבת רוחנית שבלב לקב"ה.2. שמואל ב א (כג):"שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ".אין שום יסוד סביר להניח ששאול ויהונתן היו זוג ועל כן ישנה כאן דוגמא נוספת לשימוש נוסף במילה 'אהבה' שלא על רקע מיני כלל. טיעון שלישי – הסברת אהבת דוד ויהונתן על רקע קשירת נפשותיהם זו בזו: תיארנו את מערכת היחסים בין דוד ויהונתן ככזו שבמרכזה עומדת הברית הפוליטית ביניהם.ניתן לראות שמערכת היחסים ביניהם מתחילה מיד לאחר ניצחון דוד בקרב על גוליית עם הפשטת בגדי יהונתן מעליו ונתינתם לדוד: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ".  ניתן לראות כי לפני שהפסוק מתאר לנו את האינטראקציה הראשונה בין דוד יהונתן הוא ממקם את הזמן שבו הכל מתרחש – "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל". מכאן שלציון זמן זה יש חשיבות על פרשנות הסיפור ועל האופן שבו צריך להסתכל עליו. נפש יהונתן נקשרת לנפש דוד מיד לאחר ניצחון דוד בקרב מול גוליית.  המלבי"ם כותב כך: [5] "רצה לומר שמצד רוח הגבורה והקדושה היה קשר והתחברות בנפש, כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה: "ויאהבהו יהונתן כנפשו". רצה לומר שלא הייתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית שיאהב הטוב את הטוב. והייתה האהבה כנפשו שהיא האהבה העזה שאין למעלה ממנה".  דהיינו שנפשו של יהונתן נקשרה בדוד משום ששניהם היו גיבורים ונפשו של אדם נקשרת באדם הדומה לו. דומני שהמלבי"ם הבחין בנקודה משמעותית במיוחד – מהי אותה ה-סיבה שבגינה דוד מצא חן בעיני יהונתן? משום שהוא דומה לו. וכעת נפרט יותר. אם נבחון היטב נראה שסיפור ניצחון דוד על גוליית מזכיר פרטים מסוימים מניצחון יהונתן ונערו על מוצב הפלישתים: שמואל א יד (ו-י): "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יקוק לָנוּ כִּי אֵין ליקוק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם יקוק בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת".   1. בשני הקרבות מתואר אויב פלישתי חזק מול נציג ישראלי חלש משמעותית. 2. בשני הקרבות האלו מובאת תגובה אוהדת של העם בסוף המעשה. 3. בשני הקרבות האלו מתוארת התייחסות לכך שתוצאות המלחמה נקבעות במקום גבוה יותר – הדבר עולה מתוך אמירותיו של דוד בקרב מול גוליית:שמואל א יז לז: "וַיֹּאמֶר דָּוִד יקוק אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ ויקוק יִהְיֶה עִמָּךְ".שמואל א יז מז: "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יקוק כִּי ליקוק הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". וכן מתוך אמירתו של יהונתן אותה כבר ראינו: "אוּלַי יַעֲשֶׂה יקוק לָנוּ כִּי אֵין ליקוק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט".  ישנה סבירות גבוהה להניח שכאשר יהונתן רואה את דוד לאחר מאבקו בגוליית הוא למעשה רואה את עצמו, עקב כל האלמנטים הדומים שהצגנו. וזוהי בעצם מהות התיאור של קשירת נפשותיהם זו בזו. אם נפשותיהם מכילות אלמנטים זהים של מנהיגות, אומץ לב ותעוזה בעת קרב אזי שיש כמו מין קשר ביניהם שמכיל את החלקים הזהים האלו – משל לשני חבלים הקשורים זה בזה ונקודת הקשר שלהם משותפת לשניהם. מכאן גם יותר מוסבר התיאור: "באהבת אותו כנפשו". יהונתן אוהב את דוד כמו שהוא אוהב את עצמו כי דוד הוא "קצת יהונתן" בעצמו. כמו כן ניתן לראות בתחילת פרק יח' שאהבתם מוצגת פעם נוספת מיד לאחר כריתת הברית, ללמדנו שעיקר האהבה מבוסס על החסד שהם עתידים לגמול זה עם זה. משל לשני חברים טובים הרוצים בטובת האחר. וכעת נחזור לקינת דוד ונבאר את הפסוק (כו'): "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים". ניתן לראות שאמנם אהבת איש לאישה היא רומנטית, אולם דוד אומר שאהבתו ליהונתן יותר גדולה מאהבתו לנשים (שמקורה רומנטי) – ואכן הכתוב מדמה את אהבה זו לאהבת אדם לעצמו (אהבת אותו כנפשו), שאכן כנראה יותר גדולה מאהבה רומנטית לאדם אחר. ניתן לחלוק על האם אכן כך עובדת אהבה באופן מהותי אבל על כל פנים ניתן לראות שכאשר מדברים ישירות על אהבת דוד ויהונתן לא מתארים אותה כלל כאהבה רומנטית אלא אהבה עמוקה, פנימית ועזה כמו שאדם אוהב את חייו שלו. גם לדעת הטוענים כי אהבת דוד ויהונתן הייתה אהבה רומנטית, יש לשאול למה שדוד ירצה לחשוף פרט זה, שהשתיקה יפה לו, בעת קינתו ליהונתן לאוזני כל ישראל קבל עם ועדה? הרי הדבר יכול לגרום לבושה רבה ליונתן המנוח?  טיעון רביעי – הצגת הפשטת בגדי יהונתן באור חדש: כמו כן ניתן לפרש באופן חדש את מהות הפשטת הבגדים:ייתכן שההפשטה מהבגדים באה לתאר את השלמתו של יהונתן עם העובדה שדוד ימשיך את אביו והפיכתו לנסיך החדש.ראינו שבפרק כ יהונתן קורא לדוד לעשות חסד עם זרעו כך שניכר שהוא כבר הכיר בו כמלך. וכן בפרק כג הוא אומר זאת במפורש: "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (פסוק יז). לכן לא מן הנמנע להגיד שיהונתן הבחין כבר בתחילת הדרך שדוד הוא המלך המיועד, ובכך לפרש את מהות מסירת הבגדים לא כאקט מיני שכבר אמרנו שאינו מוכרח ואינו סביר. אלא בדרך אחרת, הגיונית ויפה יותר. ניתן להקביל בצורה מסוימת את סיפור הפשטת יהונתן להפשטת אהרן הכהן: במדבר כ (כג-כט):"וַיֹּאמֶר יקוק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".  הפשטת אהרן מבגדיו ונתינתם לאלעזר בנו מסמלת את המשך הכהונה הגדולה בידי אלעזר. לא מן הנמנע להציע שיהונתן מנסה לחקות פעולה זו. בכך שיהונתן נותן את מדיו ואת כלי המלחמה שלו לדוד הוא למעשה מסמל לו שהוא רואה בו את היורש האמיתי ומוותר על ההנהגה העתידית.וכך אכן מפרש רבינו המלבי"ם: [6] (שמואל א יח' ד' ד"ה- "ויתפשט"): "וזה כמורה ומודה כי ישלוט בכל אשר לו". ניתן לסכם את מהלך הפגישה הראשונית ביניהם כך: 1. דוד מנצח בקרב מול גוליית. 2. יהונתן מזהה את דוד כאדם טוב ונפשותיהם נקשרות – סביר להניח בגלל תכונות אופי זהות שיהונתן מבחין בהן. 3. שאול לוקח את דוד אל ארמונו. 4. דוד ויהונתן, שנמצאים שניהם בארמון המלך, כורתים ברית – כיורש טבעי וכיורש נבחר. 5. יהונתן נותן את מדיו לדוד על מנת לסמן באופן מובהק יותר את בחירתו בו כיורש הנבחר לאחר אביו.ככל שאנחנו מעמיקים יותר את הדיבור על הנושא אנו רק מגלים כמה הברית שביניהם הייתה חברית ואסטרטגית ושאין צורך ממשי לקרוא את יחסיהם כמיניים ומובן שזוהי כלל לא קריאה מוכרחת.  וכעת נטפל בשאר הראיות שלכאורה מוכיחות שהקשר ביניהם היה מיני: 1. ביטוי "מציאת החן" - אמרנו שניתן לראות שהמונח מציאת חן מקושר לאהבה רומנטית עקב אזכור המושג בפרשיית גירושי אישה. וכן מונח זה נזכר בהקשר ליחסי דוד ויהונתן ואולי יכול ללמדנו על קשר רומנטי בין דוד ויהונתן. אולם המציאות היא שהביטוי 'מציאת חן' מופיע בתנ"ך 45 פעמים וכנראה שפרשיית גירושי אישה הוא המקום היחיד ששם מוזכר המונח עם אופי מיני. במקומות אחרים ניכר כי המונח אינו קשור כלל עם מיניות. למשל במלכים א יא יט:"וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה".  2. משמעות המונח 'לחפוץ' - על פי אותה הדרך, אמרנו שניתן לראות שהפועל 'חפץ' מקושר לאהבה משפחתית ואינטימית עקב אזכור המושג בפרשיות ייבום ואישה יפת תואר. וכן מונח זה נזכר בהקשר ליחסי דוד ויהונתן ואולי יכול ללמדנו על קשר רומנטי בין דוד ויהונתן. וגם כאן, המציאות היא שפעלים מהשורש 'חפץ' מופיעים בתנ"ך 75 פעמים וכנראה שפרשיות אלו הן המקומות היחידים ששם מוזכר המונח עם אופי מיני או זוגי. במקומות אחרים ניכר כי המונח אינו קשור כלל עם מיניות. למשל בשמואל ב כ יא:"וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב". וכן במלכים א י ט:"יְהִי יקוק אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יקוק אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה".  3. "בן נעוות המרדות" – העלנו את הסברה שמדובר בכינוי גנאי ליהונתן עקב נטיותיו המיניות השונות והמוחצנות. אולם, כאשר המקרא מזכיר קללת אב/אם מטרתו היא לא בהכרח לפגוע באדם עצמו אלא לקלל את בית אביו ואת העץ שעליו הוא יושב יחד איתו. ועל כן ניכר אולי כי עיקר הקללה מכוונת דווקא אל אימו של יהונתן, אחינועם.אבל לכאורה למה ששאול יקלל את אחינועם אשתו? ייתכן שהפתרון הוא פשוט בהרבה ומדובר כאן על קללה שנועדה להכפיש את יהונתן כמי שבוגד בערוות אימו שממנה נולד. ערוות אימו כאן מציינת את בית אביו. ובכך שאול אומר ליהונתן שמעשה זה שעשה מסמל בגידה בשושלת המלכותית ובוחר להשתמש במילים גסות עקב כעסו החריף. מעשה הבגידה שביצע יהונתן, בעיני אביו, למעשה מונע את המשך המלכות. והדבר עולה היטב מהמשך דבריו של שאול (שמואל א כ לא): "כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא".  כחיזוק לדרך קריאה זו ניתן לציין גם שפעמים מספר ניכר כי שאול חרד לגורל מלכותו דווקא כאשר הוא באינטראקציה עם הקרובים אליו ביותר: שמואל א יח (כח-כט):"וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יקוק עִם דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ. וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כָּל הַיָּמִים". שמואל א כב (ז-ח):"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה".וכראיה חזקה נוספת אני חושב שניתן פשוט להרהר קלות בדמותו של דוד כדי להבין עד כמה הצד הזכרי שלו מאוד דומיננטי - לאור סיפור בת שבע, סיפור אביגיל, סיפור מיכל ועוד. דוד לא רק חבב נשים אלא נשא נשים רבות ועשה מאמצים רבים להשיגן (במינוחים פחות מחמיאים היינו קוראים לגבר כזה "רודף שמלות").  בוא נערוך סיכום ביניים קצר: ייתכן שיהונתן ידע שדוד ימלוך אחרי אביו משום שידע שהמלוכה לא באמת צפויה לעבור אליו אלא לדוד, אולי משום שידע שדוד ראוי הרבה יותר ממנו ואולי משום שבכלל לא ידע שעם ישראל, שרק עתה קיבל עליו מלך, ייתן את הכתר לבנו כדרך שאר האומות אלא יבחר מלך חדש לפי קריטריונים משלו. ועל כן נוצרה ברית בינו לבין דוד שמטרתה הייתה גם חברית וגם פוליטית. ולאור הראיות הרבות שהבאנו לכך ולאור העובדה שעמדנו על מורכבות הפועל "אהב" בתנ"ך, נראה כי אין שום מקום לגרוס שהמודל שספר שמואל מציע לנו הוא של אהבה אינטימית או בכללי רומנטית בין דוד ויהונתן. ומכל האמור לעיל אין אנו יכולים לטעון שהמקרא מבקש לתאר את יחסי דוד ויהונתן כיחסים הומוסקסואליים.  וכאן המקום לקרוא את דבריו החכמים של ד"ר נחום אברהם [7]: "אמת, ספרות המזרח הקדום, תרמה רבות להבנת התופעה ההומוסקסואלית בחברה הישראלית בתקופת המקרא. אולם, בין עובדה זו ובין הטענות הדחוקות שההומוסקסואליות חדרה לחברה הישראלית בהשפעת שכניה הפלשתים והכנענים, פעורה תהום עמוקה. זאת, כי ההומוסקסואליות הינה תופעה חברתית-אנתרופולוגית כלל אנושית, ולא עניין תרבותי. כדי להוכיח כי בחברה הישראלית היו הומוסקסואליים אין אנו זקוקים לעדויות חוץ-מקראיות. קל וחומר שלא ניתן מתודולוגית ללמוד מעדויות אלה על הנעשה בחדרו הפרטי של פלוני אלמוני".  המונחים בסיפור דוד ויהונתן שמתארים את אהבתם הם יחסית מבלבלים ומשאירים מעט מקום מעורפל להסיק מסקנות לכאן או לכאן. האם יש משהו מיוחד בלשון זו שיכולה להשתמע לשני פנים? נשאל את השאלה בצורה שונה – למה היה צורך לתאר כל כך הרבה פעמים את אהבת דוד ויהונתן? להלן נציע כמה אפשרויות: 1. ייתכן שהיא לא באמת באה ללמד אותנו משהו וכדרכם של מילים ופעלים רבים בעברית המקראית, ובשפות בכלל, יש מילים שפשוט יכולות לתאר יותר מתופעה אחת ומכאן נובע בלבול, שלרוב אינו מוצרך כלל. לפי הצעה זו פשוט נפרש שכותב הספר בסך הכל רצה להבהיר לנו שדוד ויהונתן אהבו זה את זה. 2. סוזן אקרמן היא חוקרת תנ"ך אמריקאית שטוענת שהתיאורים הרבים הללו של אהבת דוד ויהונתן באים במטרה "להנשים" את יהונתן (להפוך אותו לנשי) ובכך לפסול את תביעתו על כיסא ישראל לטובת דוד. [8] זאת אומרת שהמטרה של דימויים אלו היא להוריד את קרנו של יהונתן בכך שמציגים אותו כמי שמעוניין בקשר עם דוד ועל כן כגבר עם דפוס רגשות נשי שאינו ראוי לשמש כמלך. אקרמן אישית תומכת בהצגת יחסי דוד ויהונתן כהומוסקסואליים ואף כתבה ספר שלם בעניין. אולם, ניתן לקבל את הנחה זו גם בלי לגרוס שבפועל הייתה בין דוד ויהונתן אהבה רומנטית, כפי שכבר ראינו. אולם, הנחה זו מאוד בעייתית מכיוון שכבר ראינו שניתן לפרש שיהונתן מוותר מרצונו של הכיסא, אזי שאין צורך שכותב הסיפור, שאולי תומך במלכות בית דוד, ירצה להציג את יהונתן כנשי. 3. וכאן אני מגיע להצעה האחרונה והאהובה עליי – הצעתו של משה גרסיאל. משה גרסיאל הוא פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן שאחד מתחומי המחקר שלו הוא שמות מקראיים ומדרשי שם. הוא טוען שמדרש השם 'דוד' מגיע מהמילה "ידידות" או "דודים". [9] ה'דודים' בשיר השירים מייצגים את רגש השמחה שמרגישים אוהבים בעת שהם קרובים אל אהוביהם (לפי דעת מקרא ומצודות ציון).ולפי זה מגמת התנ"ך היא להציג את דמותו של דוד כאדם האהוב בעיני דמויות רבות: שמואל א טז (כא):"וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים". שמואל א יח (כ):"וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו". שמואל א יח (כב):"וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". שמואל א יח (טז):"וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם". לפי פירוש זה, יחסי דוד ויהונתן הם נדבך משמעותי בתוך קטגוריה רחבה הרבה יותר של יחסי דוד והזולת שנועדו להדגיש את האהבה הרבה שחלקו הכלל לדוד החל מרגע שעלה לגדולות בבית לחם. ומכל מקום אם הצעה זו נכונה היא, הרי יש גם בה כדי לשלול באופן מוחלט את הניסיונות לתת לפועל "אהב" משמעות מינית-ארוטית בהקשר זה" . [10] ונסיים עם דבריה של מסכת אבות:"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן". [11] —------------------ הערות שוליים: 1. כך הוא פורס את שיטתו בספרו: Horner, Tom M. Jonathan Loved David: Homosexuality in Biblical Times. The Westminster John Knox Press, Pennsylvania, 1978 [חזרה מעלה] .2  Gordon, Cyrus H. (1955). "Homer And Bible: The Origin and Character of East Mediterranean Literature. Page 89. Horner, Tom M. Jonathan Loved David: Homosexuality in Biblical Times. The Westminster John Knox Press, Pennsylvania, 1978. Page 19. [חזרה מעלה] 3. כך כותב נחום אברהם בספרו (ראה לעיל הערה 7): "תמהתני. מניין הוא יודע על הומוסקסואליות אצל הפלישתים, שידיעתנו עליהם ממילא שואפת לאפס". [חזרה מעלה] .4  J.A. Thompson, ‘The Significance of the Verb Love in the David–Jonathan Narrative in 1 Samuel’, VT 3 (1974), pp. 334-38. [חזרה מעלה] 5. מלבי"ם על שמואל א יח א. [חזרה מעלה] 6. מלבי"ם על שמואל א יח ד. [חזרה מעלה] 7. ד"ר נחום אברהם. "אנשי שוליים בתקופת המקרא", הוצאת מוסד ביאליק ירושלים. ספריית האנציקלופדיה המקראית, ירושלים התשע"א. עמוד 126.  [חזרה מעלה] .8  Susan, Ackerman, When Heroes Love: the ambiguity of eros in the stories of Gilgamesh and David, website review: https://cup.columbia.edu/book/when-heroes-love/9780231132602, accessed 6th April 2017.וכן ניתן למצוא את דעה זו מצוטטת במאמר: "The Love of Jonathan and David" מאת Colin Battersby באתר academia.edu: https://www.academia.edu/36711619/The_Love_of_David_and_Jonathan_2017 [חזרה מעלה] 9. 1. מצודות ציון על שיר השירים א' ב'. ד"ה: "דודיך" – "ענין אהבה וחיבה. כמו 'נרוה דודים' (משלי ז יח)".2. עמוס חכם, דעת מקרא על שיר השירים א' ב'. ד"ה: "טובים דודיך מיין" – "ופרושו: רגש השמחה שמרגישים האוהבים בעת שהם קרובים אל אהוביהם. כשרגש זה גובר עם האדם, חש הוא כעין שכרון מעין שכרון היין". [חזרה מעלה] 10. ולעיון בהצעתו המלאה של פרופסור גרסיאל: כתב עת בית מקרא. א, קנו. תשרי-כסלו התשנ"ט. משה גרסיאל, "משחקי מילים, צימודים ודרשות שם כתכסיס ריטורי-ספרותי בספר שמואל". עמוד 7. [חזרה מעלה] 11. משנה מסכת אבות, פרק ה משנה טז'. [חזרה מעלה]

היום נדבר על נביא משבט לוי שהתנבא במשך 40 שנה באחת התקופות הקריטיות לעם ישראל, למרות שבהתחלה הוא לא רצה ללכת לשליחות בטענה שהוא לא יודע לדבר – ואני כמובן מתכוונת גם למשה וגם לירמיהו. על משה רבנו בוודאי כולכם שמעתם. הוא גדל בבית פרעה, הרג מצרי שהכה עברי, ברח למדין ונשלח על ידי ה' להוציא את ישראל ממצרים. במשך ארבעים שנה משה רבנו הנהיג את בני ישראל במדבר, הוריד להם את התורה במעמד הר סיני, שפט אותם, התמודד עם התלונות שלהם ובגדול נשא אותם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). אך לבסוף הוא לא זכה להכנס איתם לארץ המובטחת, ומת רגע לפני הכניסה לארץ. ירמיהו גדל בענתות, כפר בבנימין. הוא החל להתנבא בשנה השלוש עשרה ליאשיהו בן אמון (ירמיהו א', ב'), כלומר ארבעים שנה לפני חורבן המקדש וירושלים [1] - והנבואות המופיעות בספר נגמרות מעט אחרי רצח גדליה [2]. רוב נבואותיו הן נבואות תוכחה ופורענות ליהודה ולירושלים. העם לא האמין לנבואותיו, והוא סבל מרדיפות. ירמיהו ראה את נבואות החורבן שלו מתגשמות ואת ירושלים נחרבת. לאחר מכן, הוא נשאר בארץ עם גדליה וירד למצרים עם שארית העם בעקבות הרצח. התקופה שבה ירמיהו חי הפוכה מהתקופה בה משה חי. בימי משה, ה' הוציא אותנו משעבוד לגאולה באותות ובמופתים, נתן לנו את התורה והנחה אותנו במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. לעומת זאת, בימי ירמיהו, העם עזב את התורה שקיבלנו בימי משה. ה' כעס על עמו ונתן אותם לשעבוד של נבוכדרצאר [3]. בסופו של דבר גלינו מארץ ישראל, והפליטים לאחר רצח גדליה חזרו למצרים. בתקופה של משה - "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כ"ו, ח'), ואילו בתקופת ירמיהו - "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ירמיהו כ"א, ה'). גם יחס העם למשה ולירמיהו שונה מאוד - משה רבנו הנהיג את העם, ואילו לנבואות ירמיהו העם וההנהגה מסרבים בעקביות להקשיב, ומעדיפים לנסות להרוג את ירמיהו או לפחות לזרוק אותו לכלא. למרות זאת, רב הדמיון בין השניים. נקודות של דמיון וקשר בין משה וירמיהו הרמה הטכנית: משך הנבואה, שהוא בשני המקרים ארבעים שנה, והשייכות לשבט לוי - משה הוא משבט לוי (שמות ב') וירמיהו הוא "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א', א'). הסירוב הראשוני לשליחות בטענה של חוסר יכולת לדבר: משה במעמד הסנה אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'). באופן דומה, ירמיהו בנבואת ההקדשה שלו מנסה להתחמק בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א', ו').  למרות זאת, שניהם דיברו בסוף לא מעט - ירמיהו ניבא את הנבואות המובאות בספרו מול העם, השרים או אפילו המלך. משה דיבר מול פרעה, ניבא והנהיג את העם ארבעים שנה ולבסוף לפני מותו נאם נאום ארוך שמוכר לנו בתור ספר דברים [4]. שניהם מתפללים בעד העם כשה' רוצה להביא עליהם רעה: למשל, משה מתפלל אחרי חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות ל"ב, י"א - י"ב), וירמיהו מתפלל אחרי עוד נבואת חורבן: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה: יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲו‍ֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ." (ירמיהו י"ד, י"ט - כ"א) [5]. בנוסף, שניהם משתמשים בטענה שהענשת עם ישראל תגרום לחילול ה' - "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם" (משה), "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ" (ירמיהו). אצל שניהם הסיפור נגמר בצורה טרגית: אצל ירמיהו הטרגדיה היא מאוד בולטת - החורבן, אבל גם הסיפור של משה נגמר בצורה טרגית. משה רבנו נתן לעם ישראל כל כך הרבה. הוא הוציא אותם ממצרים במטרה להביא אותם לארץ, והתפלל עליהם שוב ושוב כשה' רצה להרוג אותם - באמת שהגיע להם למות, אבל משה לא היה מוכן לתת לה' להרוג אותם. הם היו חשובים לו עד כדי כך שהוא העדיף למות בעצמו מאשר שה' יהרוג את ישראל! [6] הוא משקיע בהם את הנשמה שלו, שופט אותם מבוקר עד ערב, סובל את כל התלונות (הלא מעטות) שלהם, ונושא אותם ממש "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב) במסע שכל מטרתו להגיע אל הארץ המובטחת. ובסוף משה בעצמו לא יכול להכנס לארץ! הם מזכירים זה את תקופתו של זה: משה מזהיר מפני חורבן, כפי שהתרחש בדורו של ירמיהו, למשל - "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם׃" (דברים י"א, ט"ז - י"ז). לא רק משה מדבר על תקופת ירמיהו, גם ירמיהו מדבר על תקופת משה. למשל, בנבואה הראשונה שהוא אומר לעם: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב'). ירמיהו מזכיר דברים שמשה אמר: למשל - "שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת: אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים: לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'" (ירמיהו י"א, ב' - ה'). אני לא נכנסת כאן לשאלה על איזו ברית מדובר כאן - הברית בסיני, או בערבות מואב. בכל מקרה מוזכרת ברית שמשה כרת. ירמיהו לא רק מזכיר דברים שמשה אמר, אלא גם משתמש במילים דומות - ספר ירמיהו מכיל המון ביטויים שנאמרו בספר דברים. אביא דוגמאות אחדות, וישנן עוד רבות: עד כה ראינו שלמרות שירמיהו ומשה חיים בתקופות מנוגדות, יש הרבה מאוד דמיון ביניהם [7]. בספר דברים פרק י"ח, משה מדבר על הנביא שה' יקים לבני ישראל: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, ט"ו - י"ח). הנביא המתואר כאן הוא "כָּמֹ֔נִי" - כמו משה. ה' ישים את דבריו בפיו של הנביא, והוא יגיד את כל מה שה' יצווה אותו.נקביל את הפסוקים האלה לפסוקים מנבואת ההקדשה של ירמיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ז' - ט'). ירמיהו מתואר ממש באותן מילים שבהן מתואר הנביא שימשיך את משה, שיהיה כמוהו. גם במדרש ירמיהו מושווה למשה [8]: "ר' יודה בר' סימון פתח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים י"ח, י"ח), וכת' "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י'), ואת אומר כמוך, אלא כמוך בתוכחות. את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו [9], זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור [10], זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד [11], זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות." מה אנחנו מסיקים מכל זה? אז השתכנענו [12] שירמיהו דומה למשה וממשיך אותו. מה אנחנו יכולים להסיק מזה? בתקופת הגאולה ה' שלח את משה להושיע את ישראל. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים, קרע להם את הים, לקח אותם לו לעם, נתן להם את התורה והוליך אותם במדבר עם ענני כבוד, מן ועמודי אש וענן. בתקופת משה קל לנו לראות שה' היה עם בני ישראל. לעומת זאת, בתקופת החורבן - "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז). זוהי תקופה של הסתר פנים, של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א, י"ח). קשה לראות את ה' במציאות, וההרגשה היא שה' עזב אותנו - "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?" (איכה ה', כ'). אבל גם בתקופת החורבן, ה' שולח לישראל שליח שינסה להחזיר אותם בתשובה, שינסה למנוע את החורבן ולהציל את העם. גם בתקופה הזאת, ה' שולח את ירמיהו, הממשיך של משה. כמו שה' ליווה את עם ישראל ביציאת מצרים, הוא מלווה אותם גם בתקופת החורבן, גם אם בצורה נסתרת יותר. עד לרגע האחרון, ירמיהו מנסה להציל את ירושלים. בפרק ל"ח, שמתרחש ממש תוך כדי המצור על ירושלים, רגע לפני החורבן, ירמיהו עוד מציג לצדקיהו (מלך יהודה האחרון) אפשרות להציל את ירושלים: "אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (ירמיהו ל"ח, י"ז). ירמיהו ממש מתחנן בפני צדקיהו שיציל את ירושלים - "שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ" (ירמיהו ל"ח, כ'). אבל רגע, אם ה' כועס על עם ישראל כל כך והוא רוצה להחריב את ירושלים, למה הוא שולח את ירמיהו שינסה להציל אותם? נביא עוד פסוקים מספר ירמיהו: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר: תְּנוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, ט"ו - י"ז). מתואר כאן שאם ישראל לא יקשיבו ולא יתנו לה' כבוד, אזי יהיו להם צרות (שמתוארות כחושך ונפילה). אם זה אכן יקרה, אם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי. האם זו נפשו של ירמיהו, או שזה חלק מהנבואה ונאמר בשם ה'? כתוב בגמרא [13] : ""וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו" - כלומר, יש לה' מקום בשם מסתרים שבו הוא בוכה. לפי הגמרא, מי שבוכה בפסוק שראינו זה הקב"ה. למרות שה' הביא את החורבן, גם הוא מתאבל עליו. גם כשה' כועס על עם ישראל, אכפת לו מאיתנו. גם כשמגיע לנו להיענש, הוא שולח נביאים שינסו להחזיר אותנו בתשובה. גם כשה' מחריב את מקדשו ונותן את עמו ביד צר, הוא מתאבל על זה שהיה צורך בכך. אני אשתמש במשל של עם ישראל והקדוש ברוך הוא בתור אב ובן - ה' הוא כמו אבא שמחנך את בנו. אם יש צורך, הוא יעניש אותו, אבל כמובן שהוא עדיין אוהב את בנו, ומעדיף שלא יהיה צורך להענישו. כתוב באיכה רבה [14]: "הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים." ובתרגום חופשי של הדו שיח - אמר הקב"ה לירמיהו: "ירמיה, אם אתה תשב פה, אני אלך עמהם לבבל, ואם אתה תלך עמהם אני אשב פה." אמר לו ירמיה: "אם אני אלך עמהם, מה אני יכול להועיל להם? אלא ילך מלכם ובוראם עמהם שהוא יכול להועיל להם הרבה". מסבירים במדרש שזו המשמעות של "וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים" (ירמיהו מ', א') - הוא זה ה', שכביכול יורד עם ישראל לגלות. אם כבר אנחנו משווים בין ירמיה לדברים, בואו נראה את אותו רעיון בספר דברים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג'). מפרש רש"י - ""וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם." כלומר, נאמר "ושב" ולא "והשיב" כי ה' חוזר עם ישראל מהגלות. הוא היה איתנו בגלות כל הזמן, עד הגאולה שבה הוא שב עמנו. כפי שנאמר גם בישעיהו - "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם" (ישעיהו ס"ג, ט'). מפרש המלבי"ם: ""בְּכָל צָרָתָם", בעת שהיו בצרה בגלות, "לוֹ צָר" היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועל ידי כן "מַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם", הושיעם תמיד על ידי שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד." כלומר, כשלעם ישראל יש צרות, ה' מצטער על כך, כמו אב שמצטער על בנו שסובל, ומושיע אותם באמצעות מלאך. גם בצרות, ה' איתנו. לא חלילה "אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (איכה ג', י"ח), אלא אפילו בחורבן "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג', כ"ב). גם בתקופות של "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ" (תהילים צ"ד, ה'), עדיין "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים צ"ד, י"ד). אפילוג [15] נוסיף לקינוח עוד השוואה קטנה למשה. תוספתא [16] : "רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה נאמרה במשה עליה נאמרה בעזרא עליה נאמרה במשה עליה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות י"ט, ג') נאמרה בעזרא עליה "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל" (עזרא ז', ו') מה עליה האמורה במשה למד תורה לישראל שנאמר "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם" (דברים ד', י"ד) אף העליה האמורה בעזרא לימד תורה לישראל שנאמר "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז', י') ואף הוא נתון על ידו כתב ולשון שנאמר "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית" (עזרא ד', ז')" נסביר - עזרא היה ראוי להביא את התורה לעם ישראל, אלא שיש בעיה טכנית קלה - משה כבר הביא אותה. אז מה עזרא הביא לעם ישראל? את הכתב האשורי שבו אנחנו משתמשים עד היום (לפני כן השתמשו במה שמכונה היום כתב עברי קדום [17]). ואכן, כשלומדים את עזרא ונחמיה רואים שעזרא לימד את העם תורה, קרא בתורה באירועים ציבוריים ובאופן כללי שם דגש נורא חזק על תורה [18]. יש עוד מקום לפתח השוואה בין משה לעזרא, מוזמנים לכתוב על כך מאמר. כרגע נסתפק בכך שגם עזרא מקביל למשה וממשיך את דרכו. עזרא גם הוא חי בתקופה דרמטית - שיבת ציון. אחרי חורבן המקדש הראשון, עם ישראל גלה לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, עם ישראל זכה לחזור לארצו. עזרא היה אחד ממנהיגי העולים. הגאולה מתוארת באופן נורא מקביל ליציאת מצרים בכמה מקומות, לדוגמא - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו). אם בתקופת החורבן ראינו היפוך של מה שנאמר ביציאת מצרים, בגאולה חוזרים לראות נפלאות כמו ביציאת מצרים. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כ"ג, ז' - ח'). אם החורבן היה מקביל ליציאת מצרים רק בהיפוך, הגאולה חוזרת להיות מקבילה ליציאת מצרים. גם כתיקון של החורבן, וגם כחזרה וחידוש של ימי קדם. גם בזמן הגאולה וגם בזמן הגלות, ה' לא עוזב אותנו לרגע, ובסוף הגלות עוד תגיע גאולה. ויהי רצון שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות. --------------------------------- הערות שוליים: 1. יאשיהו מלך 31 שנה (מלכים ב' כ"ב, א') וירמיהו ניבא מהשנה ה 13 ליאשיהו (ירמיהו א', ב'). כלומר, ירמיהו ניבא בתקופת יאשיהו 18 שנה. אחריו מולך יהואחז לשלושה חודשים (מלכים ב' כ"ג, ל"א), כרגע נתעלם ממנו כי אנחנו לא סופרים חודשים. אחריו מלך יהויקים במשך 11 שנה (מלכים ב' כ"ג, ל"ו). עד כה הגענו ל 29 שנים. אחריו מלך יהויכין 3 חודשים (מלכים ב' כ"ד, ח'), וגם ממנו נתעלם. אחריו מלך צדקיהו ל 11 שנה (מלכים ב' כ"ד, י"ח) שהסתיימו בחורבן. סך הכל - 40 שנה מתחילת נבואת ירמיהו ועד החורבן. חזרה למעלה 2. מבחינה כרונולוגית, הנבואה המאוחרת ביותר בספר נאמרה מעט אחרי הירידה למצרים בעקבות רצח גדליה (פרק מ"ד). הספר עצמו עוד ממשיך אח"כ, מכיוון שהוא לא מסודר כרונולוגית, מה שגורם ללא מעט כאב ראש ללומדי הספר. למעשה, מדובר בספר מבולגן להחריד גם מעוד בחינות. למשל, המעבר הלוך-ושוב מגוף שלישי לגוף ראשון, פסוקים שלא לגמרי ברור מי אומר אותם (פרק ט"ו אני מסתכלת עליך), או המחסור בתאריכים בחלקים לא קטנים של הספר. כשקוראים את פרק ל"ו ומגלים באילו תנאים הספר נכתב, ומוסיפים לכך את החורבן והגלות, מקבלים את הבלגן הזה יותר בהבנה והערכה. חזרה למעלה 3. כן, עם ר' במקום נ' (אם לא שמתם לב, תקראו שוב לאט ובזהירות). ככה ירמיהו מכנה אותו (ברוב המקומות), ואנחנו היום בירמיהו, לא במלכים. חזרה למעלה 4. מי שאמר "לא איש דברים אנכי" נאם בסוף את כל ספר דברים. יש פה כיוון שאפשר לפתח, אולי על לא להמעיט בערך של עצמך, או על להאמין שאדם יכול להשתנות, או אולי כיוונים אחרים. אני אשאיר את זה לכם, המאמר הזה יוצא ארוך מדי גם ככה (הי ועדת כפית! אני מתנצלת מראש, אני פשוט אדם חופר). חזרה למעלה 5. בנקודת הדמיון הזו טמונה נקודת שוני - את תפילות משה בעד העם ה' מקבל, ולעומת זאת, התפילות של ירמיהו לא מביאות לביטול גזירת החורבן. התגובה לתפילה של משה שהבאנו כדוגמא היא "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב, י"ד). לעומתה, התגובה לתפילה של ירמיהו שהובאה היא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃" (ירמיהו ט"ו, א' - ב'). במילים פשוטות יותר: לא יעזור. אפילו אם משה ושמואל יתפללו אני לא רוצה את העם הזה, והם יצאו למות ולשבי. חזרה למעלה 6. ראו שמות ל"ב, ל"ב. חזרה למעלה 7. ישנן נקודות דמיון נוספות. למשל, כנגד שניהם העם יוצא בטענה שלא נשלחו על ידי ה' - אצל משה אני מתכוונת כמובן לקרח, ואצל ירמיהו בגדול כל הספר (למשל ירמיהו מ"ג, ב', אם אתם מתעקשים על דוגמאות). שניהם ברחו ממלך שרצה להורגם - משה ברח מפרעה שרצה להרגו (שמות ב', ט"ו), וירמיהו בורח מפני יהויקים מלך יהודה (ירמיהו ל"ו, כ"ו). משה מתמודד כנגד החרטומים, וירמיהו כנגד נביאי שקר. חזרה למעלה 8. פסיקתא דרב כהנא י"ג, ו'. חזרה למעלה 9. קרח ועדתו (משבט לוי) יצאו נגד משה. אצל ירמיהו (שהיה מן הכהנים) אפשר למצוא כמה חיכוכים בינו לבין כהנים. למשל - בפרק כ' מופיע פשחור בן אימר הכהן ששם את ירמיהו במהפכת (מין כלא במקדש), בפרק כ"ו הכהנים והנביאים (נביאי השקר) הם אלה שטוענים כנגד ירמיהו ב"משפט שדה" שנערך. גם אנשי ענתות - עירו של ירמיהו  - מנסים להרגו (י"א, כ"א). חזרה למעלה 10. שמות ב', ירמיהו ל"ח. חזרה למעלה 11. ראו הערה 10. חזרה למעלה 12. אם לא, וגם אם כן - מוזמנים לכתוב תגובות פה באתר או לשלוח לכפית מאמרי תגובה! חזרה למעלה 13. מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב'. חזרה למעלה 14. פתיחתא ל"ד. חזרה למעלה 15. פרק מסיים של ספר, המתרחש תקופת זמן לאחר סוף הספר. חזרה למעלה 16. סנהדרין ד', ה'. חזרה למעלה 17.  יש לאביאל קפצ'יץ מאמר בנושא. חזרה למעלה 18.  למשל, נחמיה ח', ה' - ח', או בהמשך, נחמיה ט', א' - ג'. חזרה למעלה

שלום לכולם!! בחלקו הראשון של המאמר הגדרנו את מטרותיו: לבחון את שילוב התכונות, המרכיבים הנפשיים השונים, והתהליכים היוצרים נבואה והופכים אדם לנביא. מטרתנו העיקרית היא להבין כיצד צמחה תופעת נבואת השקר בעם ומה היו מאפייניה בתקופות השונות. העניינים החשובים עליהם רצינו לעמוד הם האופן בו לקחו נביאי השקר חלק בחורבן ממלכות ישראל ויהודה, וההבדלים המהותיים בינם לבין נביאי האמת. במאמר הקודם הגדרנו את המודל הנפשי של נביא האמת כמורכב מתכונות השליחות, בשמה הוא יוצא להפיץ את דבר ה', הדמיון, באמצעותו הוא מתווך את הנבואות לעם ואף תופס את משמעות הנבואות עצמן, והחוויה הנבואית שמלווה את רגע ההתנבאות עצמו.  לאחר הגדרת מאפיינים אלו סקרנו את הסיבות השונות לעליית קרנם של נביאי השקר, ואלו הן: תחושת ביטחון שנבואות השקר מעניקות לעומת נבואות החורבן והזעם של נביא האמת, הסתת לב העם בידי הקב"ה עצמו להקשיב דווקא אל נביאי השקר וכן חוסר וודאות כללי למי מהנביאים להקשיב עקב חוסר יכולת להבחין בין מי שמתנבא באמת בשם ה' ומי שמתנבא בשמו בשקר. אך זהו רק חצי מהסיפור - מכיוון שעדיין לא עמדנו על היחסים שבין אותן סיבות. ניכר כי הן קשורות אחת לשנייה, וכי ישנה דרך לשזור אותן יחד. כדי להבין שהעם באמת אשם ואחראי למעשיו הרעים שבעקבותיהם נענש בגלות מארצו (דרך הסתה לציות לנביאי שקר, לפי הצעתנו), נצטרך להוכיח שמעשיהם הרעים היו הסיבה הראשונית בשרשרת הסיבות שהובילה לחורבן, וכן המרכזית ביניהם. לצורך כך נעיין בעוד מספר מקורות:  כעת נעיין בספר מיכה: "כֹּה אָמַר יְ-הוָה עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱ-לֹהִים. וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת רוּחַ יְ-הוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (מיכה ג', ה' - ח'). ובמקביל נעיין במלכים א' פרק כ"ב. בפרק זה מובא לנו סיפור על אחאב, שבעקבות יהושפט חתנו, התייעץ עם נביאים כדי לדעת האם לעלות למלחמה מול ארם. לאחר שהוא שואל את ארבע מאות נביאיו (שלפי רוב הפרשנים הם ארבע מאות נביאי האשרה שאליהו לא הכרית [1]), הוא פונה לשאול את נביא ה', מיכיהו בן ימלה, לפי בקשתו של יהושפט. מיכיהו מנבא לו חורבן ואף מביא לפניו גם את הסיבה שנביאי השקר שיקרו לו: "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְ-הוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְ-הוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַי-הוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (מלכים א' כ"ב, כ' - כ"ג). לבסוף אחאב מקשיב לנביאי השקר ונהרג בקרב ברמות גלעד. נשאלת השאלה, האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי רוח השקר המתוארת בפסוקים אלו? על שאלה זו נענה בהמשך. הרב ישעיהו הדרי זצ"ל [2] מתייחס במאמרו לנבואת מיכה זו ומקביל אותה לסיפור רוח השקר בספר מלכים.להלן דברי הרב ישעיהו הדרי במאמרו [3]: "בפרשת הנבואות הראשונה של מיכה מופיעה פסקה ובה תוכחה לנביאי-השקר. פסקה זו בת ארבעה פסוקים בפרק ג' (ה' - ח') מפנה את תשומת הלב להבנת התופעה של נבואת-שקר. בדברי הנביא נזכרים "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה", ובלשון ימינו נאמר: נביאים להשכיר, נביאים מקצועיים שפרנסתם על נבואתם. לעומת זאת, בפסוקים הבאים, מדובר על "לילה לכם מחזון. ובאה השמש על הנביאים, כי אין מענה אלקים". המונחים נראים יותר נאצלים מאשר נבואת-שקר פשוטה בעבור בצע כסף, המושגים "חזון", "מענה", גם אם בלולים הם בקסם ובקוסמים, מכל מקום משמשים הם אף את נבואת-האמת".לפי מאמרו של הרב הדרי בהתאם למובא במלכים ובמיכה:סוג ראשון של נביא שקר הוא זה שצריך לנשוך בשיניו, דהיינו לשלם לו, כדי שיבשר על שלום - נביאי שקר כמקצוע בלבד.מהסיפור על ההתנגשות בין מיכיהו בן ימלה ונביאי אחאב אפשר ללמוד על סוג נוסף של נביאים – נביאי שקר שמשמשים כשלוחי שמים, העושים את שליחותם בעצם מסירת נבואת שקר - במקרה זה, כדי להכשיל את אחאב. ייתכן שנביאי שקר כאלו יש עוד רבים, שה' משתמש בהם כדי להוריד נבואת שקר שהוא מעוניין שיאמינו לה. לפי הצעה זו, הקב"ה יכול לשלוח נבואות שקריות שלא באמת מיועדות להתרחש [4]. כמו כן, כאמור, במילותיו של מיכה הנביא בהמשך הפסוק נזכרים מונחים נאצלים יותר לתיאור נביאי השקר: "לילה לכם מחזון", "ובשו החוזים", "כי אין מענה אלקים". ומונחים אלו גם אם הם כנראה בלולים בקסם, משמשים אף לתיאור נבואת האמת! מכאן שרומז מיכה אף לקבוצה שלישית של נביאי שקר: אלה המהלכים בדרכי נבואת האמת, מחפשים את המענה האלוהי במלוא הרצינות, וכנראה שדמיונם הנבואי מטעה אותם לומר שקלטו את דבר ה' וזכו למלא שליחות נבואית – אך אין הדבר באמת כך. השימוש במושגים "חזון" ו"מענה" אמור כנראה לגבי אותה קבוצה, שהייתה רחוקה מבצע כסף, ולא עשתה את הנבואה קרדום לחפור בה. לסיכום המאמר של הרב הדרי: קבוצה ראשונה – נבואה כתשלום. שום התערבות אלוקית בתהליך.קבוצה שנייה – נבואה פטריוטית (שייתכן שמגיעה גם על בסיס אינטרסנטי של נביא השקר [5]). התערבות אלוקית בפועל שמשמשת לצורך מסירת נבואות שקר, במקרה זה לאחאב. קבוצה שלישית – ניסיון לנבואת אמת אך קבלת מסר שגוי ומדומיין. ההתערבות אלוקית לא ברורה דיה - ממאמרו של הרב הדרי לא ברור האם הקבוצה השלישית ממש מקבלת נבואות מהקב"ה או שאלו דמיונות סרק וחלומות תעתועים.הרעיון הזה שישנה דרגת נבואה כלשהי שנמוכה יותר מנבואה אלוקית יכול להתכתב עם דברי הרמב"ן בפירושו לתורה במספר מקומות. הוא סבור שבני אדם יכולים לקבל השראה רוחנית נמוכה שמגיעה רק עד הבנת המזלות והמלאכים, ומכאן הוא גורס שגם בעבודה הזרה יש מעט מן האמת האלוקית [6].  קרבה לרעיון זה ניתן גם למצוא ביחזקאל: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי יְ-הוִה" (יחזקאל י"ג, ט'). מתיאורי יחזקאל משתמע שהנביאים הללו ממש רואים או חוזים במשהו, אלא שהחזון הזה הוא שקרי. קרבה חזקה יותר ניתן למצוא בספר זכריה: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה"(זכריה י', ב'). וכמו כן, ייתכן שאף דברי הנביא מיכה במקום אחר רומזים לכך: "לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (מיכה ב' י"א). כך פירש פסוק זה משה זיידל בדעת מקרא [7]: "ויש במשמעות 'הולך רוח' - הולך אחר דמיון שווא המשיאו לחשוב שהגיעה אליו נבואה".  וההוכחה הניצחת ביותר לכך שמצב שבו נבואת שקר שורה על נביא השקר מאת הקב"ה הוא אפשרי וקיים מופיעה בספר יחזקאל: "וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְ-הוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל י"ד, ט'). הרד"ק [8], בפירושו לפסוק זה, כותב כי הפסוק מתאר מצב בו נביאי השקר עוברים על עוונות בהסתר ובכדי לגלות את חטאתם לבני האדם, ה' היה שולח אליהם רוח נבואה שקרית כדי שיחטאו בגלוי ובכך הקב"ה יעניש אותם לבסוף על חטאיהם הגלויים והנסתרים כאחד, כדוגמת אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שחטאו בניאוף נשים ונענשו גם על כך אחרי שניבאו לשקר [9]. שאלנו האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי הרוח? לפי פירוש הרד"ק הנ"ל ניתן להשיב כי חטאם הראשוני של נביאי השקר האלו היה שניבאו הם שקר מבחירה בעבר, וכתוצאה ועונש על כך הם מתנבאים לשקר אף בניגוד לרצונם – וזאת גם בכדי לשרת מטרת-על נוספת שהיא: להסית את אחאב להילחם ולהיהרג [10]. וכמובן ניתן לראות כי נביאי השקר מתקופת ירמיהו ניבאים בשמו של הקב"ה ומזכירים בשפתם ובתיאור נבואתם את נביאי האמת. לכאורה למה להם? למה שלא ינבאו לבעל או לאשרה? אולי כי הם פשוט מאמינים שחזונם הוא מאת ה'.לפי האמור, ישנן מספר ראיות לכך שהקב"ה לא רק מסית את לב העם לשמוע לקול נביא השקר אלא אף מסית את נביא השקר עצמו להאמין ל"פסאודו-נבואה" של עצמו ולהאמין שחזון התעתועים שראה הוא חזון אמת מאת ה'. ובמילים אחרות, ה' יכול להשרות על הנביאים גם רוח שקר.  וכעת אבקש לאחות שתיים מן הקבוצות שהרב הדרי ביקש לצייר במאמרו – את השנייה עם השלישית. לטעמי לא צריך להיות בהכרח הבדל בין הקבוצה השנייה - נבואת שקר הניתנת בידי ה' על מנת לגרום למישהו להקשיב לה ולהיפגע, לקבוצה השלישית - נביאים המנסים לקבל נבואת אמת ולבסוף שוגים בחזון תעתועים. ניתן להניח שאם נביאי השקר אכן מקבלים נבואת שקר משמיים, אזי שהקב"ה משתמש בכך על מנת לשלוח נבואות שקר לאנשים מסוימים ובכך להביא לתוצאות מסוימות בהן הוא חפץ שיתרחשו בפועל. מרגיש לי שאיחוי זה בין שני סוגי הנביאים מתבקש ומתרחש מעצמו. לפי תמונה מלאה זו, נביאי השקר מנסים לקבל נבואת אמת אך מקבלים משמיים נבואת שקר שמטרתה היא להסית את מי שהקב"ה מעוניין להסית.  אין וודאות שסיבה זו תקפה בעבור כל נביא שקר – שכן היו נביאי שקר שונים בתקופות שונות, אך ניתן לקבל אותה כסיבה מרכזית לעיקרון המוכר של הליכה אחר נבואות שקר (לאו בהכרח אחר כל נבואת שקר לכשעצמה). שאנו רואים שהיוותה תופעה רחבה בעם לאור האזכורים הרבים שלה והחורבן שהצליחה להטיל לבסוף. מכאן שהקב"ה לא רק מסית את העם להקשיב לנביאי השקר אלא אף יכול להסית את נביאי השקר להתנבא נבואות שקריות מלכתחילה. ניתן לראות כי אחאב מול מיכיהו בן ימלה היה במצב דומה לזה של עם ישראל ומלכי יהודה בזמן תוכחות ירמיהו: נביאי השקר מנבאים עבורו נבואת נחמה שקרית שנשלחת מאת ה' כדי להכשילו (בעקבות חטאו ברצח נבות). אחאב ניצב בחוסר וודאות, ולמעשה בוחר בנבואת השקר המנחמת על פני נבואת האמת הקשה והמחמירה - בכך שהוא בוחר לצאת לקרב ברמות גלעד ומצווה לאסור את מיכיהו. כצפוי, כתוצאה מבחירה זו הוא נהרג בקרב. ניתן לראות בכך שיקוף לעם עצמו וגם לצדקיהו המלך שכלא את ירמיהו. וכעת, באמצעות חיבור כל חלקי הפאזל, ננסה לשרטט שרשרת סיבות שייתכן וגרמה לעם לא להקשיב לנביא האמת. 1. העם חוטאים. 2. הקב"ה כועס עליהם וחפץ להחיש גלותם. 3. נביא השקר מנבא נבואת שקר מאת ה' (בחלק מהמקרים לפחות). 4. העם ניצב בפני דילמה למי להקשיב. 5. העם בוחר בדרך הקלה והנוחה יותר – נבואת נביא השקר. למעשה ניתן לפרש כי רצונו של ה' להסית את העם לשמיעה לקול נביאי השקר התגשם כבר בכך שנביא השקר קיבל נבואת נחמה שקרית, אפילו עוד לפני שהעם בחר לשמוע לו. לפי פירוש זה, העם שמע לו לבסוף בעיקר כי יותר נעים לשמוע נבואה פחות מוכיחה. אם מקבלים את הפירוש כי מקורה של נבואת השקר הוא מאת ה', כלל לא היה צורך להכביד את לב העם באופן פעיל לשמיעה לאותו נביא שקר, כיוון שמרגע שניתנה הנבואה כבר היה ידוע שעם ישראל יבחר להקשיב לנבואתו מכיוון שזו האופציה הקלה יותר. ומכאן שהעם הגיע בכלל לידי מצב של בחירה בין כמה נבואות מלכתחילה עקב עוונותיהם (וכן ייתכן שגם נביאי השקר שימשו שליחים לדבר החורבן עקב עוונותיהם האישיים). לפי הסבר זה, אם העם לא היו חוטאים, מלכתחילה לא היה צורך בשליחת נבואת שקר במטרה להסית אותם. עוד ניתן ללמוד מהסבר זה, שהחל מהרגע שירדה רוח השקר על הנביאים אזי חורבן הבית כבר נקבע. בכך הצלחנו לקבל הנחה זו, שה' מחיש את גלותם של העם באמצעות נביאי השקר, גם מבלי לפגום בעיקרון הבחירה החופשית של העם (בניגוד לתפיסה שהצענו בתחילה). במילים אחרות, לפי ההצעה שאני מבקש להציע, עצם פעולת זימון אפשרות בחירה לאדם בידי ה' לעיתים יכולה להוות שליטה במציאות כאילו הקב"ה בוחר באופן פעיל בשביל האדם למעוד לדרך מסוימת ומונע ממנו בכך את הליכתו המוכרחת אחרי הדרך הישרה האחת [11]. משל לתינוק שבמקום להיות מורגל באכילה רק של אוכל בריא, נותנים לפניו מאכלים בריאים לצד מאכלים מתוקים ומסוכרים שיכולים לפגוע בבריאותו ושברור שיעדיף לבחור דווקא בהם. עם זאת, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם בדבר מניעת חזרה בתשובה. את הצעתו זו הוא פורס אמנם בקשר למקרים אחרים בתנ"ך בהם מוצג לנו שהקב"ה מקשיח את רוחם או ליבם של הדמויות, אולם ניתן להלביש אותה גם בעבור המקרה בו אנו מתעסקים כעת. הנחה זו יכולה ליצור דיון תאולוגי רחב באשר לדרכי פעולת הקב"ה בעולם, ולעורר את השאלה כיצד מניעת בחירה חופשית אפשרית לאור פסוקים רבים בתנ"ך שמגדירים אותה כאיתנה ויציבה בעולם, אולם אין מקומו של מאמר זה לדון בשאלה זו. כמו כן, שאלות תיאולוגיות מסוג זה לא יכולות להוות נקודות מחלוקת על הכתוב במאמר זה לאור העובדה שהדיון התיאולוגי הנ"ל קיים גם באשר לשאר הקשחות הלב המקראיות שציינו לעיל שכתובות במפורש בתנ"ך. כוחה של ההצעה המחודשת היא שכאמור, הצלחנו להגיע אל מסקנה דומה באמצעות הנחות יסוד פרשניות פחות רדיקליות.  יש לעמוד על כך שהמהלך שלנו חוזר אל תפיסה בסיסית ושורשית מאוד בתורה – האלוקים מנסה בעצמו את עם ישראל באמצעות בדיקת עמידותם מול נבואות שקריות. כמתואר בספר דברים: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג, ב' - ד').מכאן שהקב"ה ללא ספק יכול ליצור סיטואציה של נבואת שקר על מנת לנסות את עם ישראל. ועל כן החידושים שלנו במאמר זה, על גבי הנחה זו, הם שהקב"ה יכול לגרום לכך כבר דרך שתילת נבואת השקר בראש הנביא מלכתחילה, כך שיחשוב שמדובר בנבואת אמת. חידוש נוסף הוא שכאשר הקב"ה עושה זאת, במידה מסוימת הוא מצמצם משמעותית את יכולת הבחירה החופשית של העם, ובכך ניכר כאילו הוא מפתה אותם אקטיבית. למעשה, שליחת נביאי השקר יכולה להוות גם ניסיון וגם עונש, אם הנביא נשלח כשאין לעם ישראל את היכולת לבחור את הבחירה הנכונה. כמו במצב בו הוא מדורדר מאוד מבחינה חברתית ורוחנית. העונש הוא גם עמידה בניסיון שאין הוא יכול להצליח בו וגם התוצאה הכרוכה בכישלון זה. וכעת נעבור לחלק האחרון של המאמר ונבין כיצד משולש הזהב ששרטטנו בתחילתו עוזר לנו לפרש את תהליך קבלת נבואות השקר ומאפייניו הנפשיים של נביא השקר:כעת, כשקיבלנו את ההנחה כי ייתכן שנבואת השקר מקורה גם הוא מאת ה'. נוכל להציע שכפי ששרטטנו מודל נפשי מאוזן שמאפשר קבלת נבואת אמת כפי העולה מפשט הפסוקים ומתבסס היטב בכתבי הרמב"ם, סביר להניח שנבואת השקר שורה על נביא השקר גם כתוצאה ממודל נפשי כלשהו, כנראה מודל מעט קלוקל.אם מסתכלים על מודל תהליך יצירת נבואת השקר לפי המשולש שהגדרנו, לכאורה קשה לזהות הבדל ברור בין נביא האמת לנביא השקר, הבדל שמן הראוי שיהיה. אצל שניהם ניכרים אלמנטים חוויתים, לפחות בחלק מהמקרים. עד לכאן ניסינו להוכיח שנביאי השקר מנבאים נבואות שקריות, לעיתים, בשליחות אלוקית. מכאן שאולי אף חוליית השליחות קיימת בין תכונותיהם.אולם, אם מרחיבים את נקודת ההסתכלות על תופעת הנבואה ועל קווי דמותו של נביא האמת למבטו של הרמב"ם, כפי שכבר שירטטנו במשולש הראשון, ניכרת תמונה יותר מורכבת. הרמב"ם כלל גם את שלמות המידות כחלק ממרכיבי נפשו של נביא האמת. ניתן לזהות שזו הייתה החוליה החלשה בדמותו של נביא השקר המקראי. ניתן לראות שהסיבה הראשונית לכל כרסום עמוד הנבואה היא חוסר הטבת המידות שנמצאת בעם. מכאן שעצם המעילה במוסר הייתה החטא של העם, ועל פי פירוש הרד"ק גם החטא של נביאי השקר. ניתן אפוא לראות גם כי נביאי השקר עצמם לא היו לרוב אנשים טובים, כמו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה אותם ירמיהו ממש מוכיח על ניאוף, כפי שראינו קודם. וכן 400 נביאי השקר בהם נועץ אחאב, כנראה היו נביאי האשרה אוכלי שולחן איזבל שבחרו בעבר להתנבא לשקר [12]. מכאן שיש צורך גם להגדיר את הטבת המידות כאבן יסוד בנבואה בישראל, אבן יסוד שהייתה קיימת אצל נביאי האמת וייתכן והיתה חסרה אצל נביאי השקר. אם נתבונן היטב במשולש הנבואה נוכל להבחין כי למעשה המשולש הראשון שציירנו, שהתבסס על הרמב"ם, הוא משוכלל יותר שכן ערך שלמות המידות שהוא כולל בתוכו משקף נאמנה את פועלם של נביאי ישראל. ערך זה למעשה כבר מכיל בתוכו את חולית השליחות אותה אנו שרטטנו, שכן שליחות זו במהותה הינה מייצגת רצון כנה לקיום דברי ה'. שכן כדי שנביא אמת באמת יהיה מוכן לשליחות מאת ה', שתדרוש ממנו לעיתים אף להיות מושלח לבית הכלא כירמיהו [13], לברוח מהמלך כאליהו [14], לישון כמות ימים מוגדרים על צד שמאל ועל צד ימין כיחזקאל [15] - הוא חייב להאמין במה שהוא עושה ולהיות בעל כוונות טובות לעשות את דבר ה' בכדי להיטיב לאנשים שבעבורם הוא מתנבא. רק נביא שבראש מעייניו נמצאת החזרה בתשובה של העם מסוגל להבחין בחטאי העם ולדרוש מהם לתקן את מידותיהם. ניתן להסביר שאחאב וצדקיה, נביאי השקר, אינם דרשו מהעם את תיקון המידות בגלל שמידותיהם שלהם מלכתחילה היו בלתי מתוקנות. מסיבה זו ירמיהו מציין את פגמם המוסרי קבל עם ועדה – לא לצורכי השפלת יריביו, אלא כדי להסביר לעם שנביאים אלו לא כשירים לשמש כמצפן מוסרי בשעה שהם עצמם לא נוהגים באורח מוסרי. אולי חלקכם לא תסכימו בשלמות עם טענה זו, ותטענו שנביאי האמת לכאורה ציוו על ההתנהגות המוסרית עקב שזה מה שהקב"ה דרש מהם להגיד לעם ולא כי זו היתה מטרתם החינוכית. אני אישית חושב שמוסר הנביאים היה חלק מאישיותם, אך אין מקום כאן להאריך בדבר, ובקצרה אשיב ואומר שגם במעשי נביאי האמת ניתן לראות התנהגות מוסרית גם ללא קשר למה שהקב"ה מבקש מהם ישירות: אברהם מתפלל על אנשי סדום שלא ימותו [16], משה מבקש רחמים בעבור עם ישראל לאחר חטאם [17] ומוכיח את רעיו שמתקוטטים [18], אליהו מחייה את בן האישה הצרפתית [19], אלישע מחיה את בן האישה השונמית [20] וכן עושה מעשי חסד רבים נוספים. ואילו מעשי נביאי השקר היחידים שמופרטים בתנ"ך הם ניאוף והסתה לדבר עבירה. [21] סיכום: ולסיכום, במאמר זה דנו על מהות הנבואה, על הדרכים להשגתה ועל מאפייניו הנפשיים של נביא האמת לאור המידע המובא במקומות שונים לאורך התנ"ך. רציתי להוכיח שישנם מקרים בהם הקב"ה שולח נבואת שקר על מנת להחיש תוצאה מסוימת שהוא רוצה שתקרה במציאות. הוא עושה זאת באמצעות גלגול חובה על ידי חייב, ובוחר עוברי עבירה דוגמת נביאי שקר מפורסמים שישמשו לו כעזר בקידום החורבן. טענתי הראשונית הייתה שהוא מונע מעם ישראל את הבחירה להקשיב לנביאי האמת, על ידי התערבות בבחירה החופשית שלהם, כפי שמובע כבר אצל הנביאים. את הביסוס לטענות אלו בניתי באמצעות מספר הוכחות, שהצגתי אותן מהדחוקה ביותר (הושע ט', ז') ועד לחזקה ביותר (יחזקאל י"ד, ט'). וכן הראתי מדוע קבלה של הנחה זו מציעה פרשנות חדשה ומקיפה לסיפורי נבואת שקר רבים בתנ"ך ושוזרת אותם אלו באלו, לאור דבריהם של מפרשים מסוימים דוגמת הרד"ק שבדבריו, שהיו מדויקים וחכמים כתמיד, נעזרתי רבות. טענה נוספת שהעליתי, שעומדת במקביל ואף במנותק מהטענה שבפסקה הקודמת, היא שהקב"ה כלל לא היה מחויב להסית ישירות את לבב העם לשמוע בקול דברי נביאי השקר ולמעשה החל מרגע ששלח נבואה שקרית כבר גרם לזימון נסיבות מציאות מסוימות שיגרמו לתוצאה שבה הוא חפץ, דהיינו חורבן הבית וגלות העם, להתרחש. וזאת משום שכאשר הוא שם בפני עם ישראל - שנמצא במצב מושחת וירוד מאוד מבחינה מוסרית - אופציה של אי-חזרה בתשובה, ניתן כבר לדעת במה הם יבחרו באופן אינטואיטיבי. אופציה זו מיוצגת בדמות נבואת השקר שיורדת מה' אל מוחם של נביאי השקר. אם מקבלים גם את הצעה זו, אזי שדברי המאמר יכולים אף להשתלב כשורה יחד עם דבריהם של המצודת דוד, הרד"ק והמלבי"ם על הפסוק שהבאנו מספר ירמיהו בעת הוכחת הטענה (ירמיהו ד' י'). כזכור, הצעתם שם הייתה דומה לזו – שבכך שה' מצליח את דרכי נביאי השקר הוא כמו מסית את העם להקשיב לדבריהם. וכן התייחסנו בהערת שוליים להצעתו הדומה של הרב יעקב מדן בדבר כך שהאופן שבו הקב"ה לכאורה "מקשיח" את לב האדם הוא רק באמצעות זימון נסיבות מציאות מסוימות [22]. אם לא מקבלים הנחה זו, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם, אותה כבר הזכרנו כאן, שעל פיה הקב"ה יכול לפגום בעיקרון הבחירה החופשית ובאופן אקטיבי למנוע בחירה חופשית מן האדם לעזוב את החטא ולחזור בתשובה, מכיוון שהוא חפץ בהטלת העונש הראוי על האדם [23]. ולבסוף עמדנו על חשיבות הצו המצפוני והנאמן לה' בחייו של הנביא, שבעבורו הוא מוכן להקריב מנוחיות חייו, בשונה לחלוטין מנביא השקר. כתוצאה מכך שירטטנו מודל נפשי קלוקל של נביא השקר שאינו מכיל את יסוד השליחות המוסרי אלא רוכב על חווית הנבואה על מנת לנסות לזכות לגילוי אלוהי כנראה למטרות אנוכיות ואישיות. התוצאה הישירה והסופית מכל הנאמר במאמר זה הוא שהקו שמפריד את נביא האמת מנביא השקר הוא הקו המוסרי-דתי שמנווט אל התוצאה הרצויה אליה הנביא רוצה להגיע. לפי הצעה זו, נביאי השקר נשארו עם חזון תעתועים שבאשמת הפצתו מובטח שהם יענשו כי עיקר כוונתם לא היה להשתמש בנבואה לצורך תיקון מידות העולם ועשיית רצון ה' אלא לצרכים אישיים ופרטיים שלא בצורה טהורה ונעלית.  —----------- הערות שוליים: 1.  רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל, שיחותיו על התנ"ך שהעביר ברדיו הפכו ברבות הימים למאמרים באתר התנ"ך של הרצוג. בחזרה למעלה 3.  "נבואת אמת ונבואת שקר" – באתר התנ"ך של הרצוג:https://www.hatanakh.com/articles/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%A7%D7%A8 בחזרה למעלה 4.  בקשר לעניין נבואה זו - כשמשווים את נבואת 400 הנביאים לנבואת מיכיהו ברור שנבואת מיכיהו היא נבואת האמת ונבואת 400 הנביאים היא נבואת השקר שהרי נבואת מיכיהו היא זו שהתגשמה, וכן לאור העובדה שמיכיהו מוכן להיכלא עבור אמיתות נבואתו וחוזר פעמיים על כך שיאמר רק את מה שה' יגיד לו. בחזרה למעלה.לידידי דביר ישראל גינת ממחוז שומרון יש מהלך מבריק בו הוא מוכיח שנביאים אלו לא היו כלל נביאי האשרה אלא מוכרים כנביאי ה' שהיו בממלכה באותה עת (אולי מהנביאים שהחביא עובדיה). הראיות לכך קיימות ולא נעסוק בהן כעת. אני לא בטוח מה עמדתי ביחס לטענה זו, אולם בין אם מדובר בנביאים שניבאים לה' ובין אם מדובר בנביאים הניבאים לאשרה הרי שבין כך ובין כך, לא מתואר לנו שה' ציווה אותם למסור את תוכן חזון השקר שהם מבחינים בו. אלא רק השרה אותו עליהם, ומתוך כך הרי אלו עדיין בבחינת נביאי שקר (שכן לפי טענתי עד כה הקב"ה לכל היותר הראה להם חזון נבואי אבל לא אמר להם ללכת לספר אותו כך שמעיקר הדין הם היו צריכים להתייחס לכל מה שהם ראו, אם אכן ראו, כסתם דמיונות). בחזרה למעלה 5.  הוספה שלי. לא מובא במאמר עצמו. בחזרה למעלה 6.  לעיון: רמב"ן על דברים יג' ב, רמב"ן על ויקרא יח' כה, רמב"ן על דברים ד' יט. בחזרה למעלה.ולהלן מקצת מדבריו על דברים יג ב: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" – "וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך". ואולם התורה מצווה שלא להקשיב לנביא ההוא. בחזרה למעלה 7.  דעת מקרא על מיכה פרק ב' פסוק י"א. בחזרה למעלה 8.  ולהלן דברי הרד"ק המלאים, שכן הם חשובים מאוד: "והנביא כי יפתה: והעניין הזה כעניין "מי יפתה את אחאב", והוא הערת רוח החפץ. כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר, כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה - שהיו מנאפים את נשי רעיהם - וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים. וכדי לגלותם לבני אדם, מביא האל יתברך על ידם כשלון, ועל ידי עוברי עבירה בסתר בעניינים רבים ואחד מהם זה העניין. נביאי השקר, שהיו מתפארים בנבואה, והאל העיר חפצם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם, ובבא להם העונש מאת האל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין. וזהו שאמר "אני השם פתיתי את הנביא ההוא". וזהו טעם "והאלהים אנה לידו". וכן פירש אדוני אבי ז"ל (הרב יוסף קמחי). ודומה לזה "וחזקתי את לב פרעה". ורב סעדיה גאון ז"ל פירש (בצורה שונה): "פתיתי" - ביארתי וגליתי עליו שהוא מפתה". בחזרה למעלה 9.  כך מובא בדברי ירמיהו: "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְ-הוָה" (ירמיהו כ"ט, כ"ב - כ"ג). בחזרה למעלה 10.  אולי גם לפי הצעתו של דביר ישראל, שלא ניכר שהרד"ק תומך בה, הדבר יכול להסתדר לכאורה. שכן גם לפי הצעתו, נבואתם הראשונית של ארבע מאות הנביאים - "וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" - זו נבואת שקר שהם בודים מליבם ועל כן הם חוטאים. בחזרה למעלה 11.  וכבר פרשננו הדגול, הרב יעקב מדן, פירש כך את הכבדת לב פרעה בידי ה' בדבר תורה לפרשת וארא:  https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-shemot/parashat-vaera/vaera-i-shall-harden-pharoahs-heart בקצרה, במאמר זה הוא טוען שסירוב פרעה לא נבע מהקשחת לב פיזית ושלילת הבחירה החופשית אלא מזימון נסיבות מציאות מתאימות בידי שמיים על מנת שפרעה ימשיך ויתמיד בסירובו. בחזרה למעלה 1.  לפי רוב הפרשנים: רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ספר ירמיהו פרק כ', פרק ל"ב, פרק ל"ז וכן מקומות נוספים. בחזרה למעלה 3.  ספר מלכים א' פרק י"ח. בחזרה למעלה 4.  ספר יחזקאל פרק ד'. בחזרה למעלה 5.  בראשית י"ח כ"ג - ל"ג.  בחזרה למעלה 6.  שמות ל"ב, ל"א - ל"ג. בחזרה למעלה 7.  שמות ב', י"ג. בחזרה למעלה 8.  מלכים א' י"ז, י"ז - כ"ד. בחזרה למעלה 9.  מלכים ב' ד', ל"א - ל"ו. בחזרה למעלה 10.  תודתי נתונה לשירה פרייז'ר שדיון איתה הוליד את התובנות האלו. בחזרה למעלה 11.  ואף הרב יהודה אייזנברג טוען טענה דומה ומרחיב אותה במאמרו באתר דעת: "כי חפץ ה' להמיתם – שיחה בשמואל א' ב'": https://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/ki-2.htm בחזרה למעלה 12.  וכן הזכרנו את עניין הדיון התיאולוגי הרחב שנפרס לפנינו אם מתיישרים עם הצעה זו. בחזרה למעלה