תוצאות חיפוש

שלום לכולם!! בחלקו הראשון של המאמר הגדרנו את מטרותיו: לבחון את שילוב התכונות, המרכיבים הנפשיים השונים, והתהליכים היוצרים נבואה והופכים אדם לנביא. מטרתנו העיקרית היא להבין כיצד צמחה תופעת נבואת השקר בעם ומה היו מאפייניה בתקופות השונות. העניינים החשובים עליהם רצינו לעמוד הם האופן בו לקחו נביאי השקר חלק בחורבן ממלכות ישראל ויהודה, וההבדלים המהותיים בינם לבין נביאי האמת. במאמר הקודם הגדרנו את המודל הנפשי של נביא האמת כמורכב מתכונות השליחות, בשמה הוא יוצא להפיץ את דבר ה', הדמיון, באמצעותו הוא מתווך את הנבואות לעם ואף תופס את משמעות הנבואות עצמן, והחוויה הנבואית שמלווה את רגע ההתנבאות עצמו.  לאחר הגדרת מאפיינים אלו סקרנו את הסיבות השונות לעליית קרנם של נביאי השקר, ואלו הן: תחושת ביטחון שנבואות השקר מעניקות לעומת נבואות החורבן והזעם של נביא האמת, הסתת לב העם בידי הקב"ה עצמו להקשיב דווקא אל נביאי השקר וכן חוסר וודאות כללי למי מהנביאים להקשיב עקב חוסר יכולת להבחין בין מי שמתנבא באמת בשם ה' ומי שמתנבא בשמו בשקר. אך זהו רק חצי מהסיפור - מכיוון שעדיין לא עמדנו על היחסים שבין אותן סיבות. ניכר כי הן קשורות אחת לשנייה, וכי ישנה דרך לשזור אותן יחד. כדי להבין שהעם באמת אשם ואחראי למעשיו הרעים שבעקבותיהם נענש בגלות מארצו (דרך הסתה לציות לנביאי שקר, לפי הצעתנו), נצטרך להוכיח שמעשיהם הרעים היו הסיבה הראשונית בשרשרת הסיבות שהובילה לחורבן, וכן המרכזית ביניהם. לצורך כך נעיין בעוד מספר מקורות:  כעת נעיין בספר מיכה: "כֹּה אָמַר יְ-הוָה עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱ-לֹהִים. וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת רוּחַ יְ-הוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (מיכה ג', ה' - ח'). ובמקביל נעיין במלכים א' פרק כ"ב. בפרק זה מובא לנו סיפור על אחאב, שבעקבות יהושפט חתנו, התייעץ עם נביאים כדי לדעת האם לעלות למלחמה מול ארם. לאחר שהוא שואל את ארבע מאות נביאיו (שלפי רוב הפרשנים הם ארבע מאות נביאי האשרה שאליהו לא הכרית [1]), הוא פונה לשאול את נביא ה', מיכיהו בן ימלה, לפי בקשתו של יהושפט. מיכיהו מנבא לו חורבן ואף מביא לפניו גם את הסיבה שנביאי השקר שיקרו לו: "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְ-הוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְ-הוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַי-הוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (מלכים א' כ"ב, כ' - כ"ג). לבסוף אחאב מקשיב לנביאי השקר ונהרג בקרב ברמות גלעד. נשאלת השאלה, האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי רוח השקר המתוארת בפסוקים אלו? על שאלה זו נענה בהמשך. הרב ישעיהו הדרי זצ"ל [2] מתייחס במאמרו לנבואת מיכה זו ומקביל אותה לסיפור רוח השקר בספר מלכים.להלן דברי הרב ישעיהו הדרי במאמרו [3]: "בפרשת הנבואות הראשונה של מיכה מופיעה פסקה ובה תוכחה לנביאי-השקר. פסקה זו בת ארבעה פסוקים בפרק ג' (ה' - ח') מפנה את תשומת הלב להבנת התופעה של נבואת-שקר. בדברי הנביא נזכרים "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה", ובלשון ימינו נאמר: נביאים להשכיר, נביאים מקצועיים שפרנסתם על נבואתם. לעומת זאת, בפסוקים הבאים, מדובר על "לילה לכם מחזון. ובאה השמש על הנביאים, כי אין מענה אלקים". המונחים נראים יותר נאצלים מאשר נבואת-שקר פשוטה בעבור בצע כסף, המושגים "חזון", "מענה", גם אם בלולים הם בקסם ובקוסמים, מכל מקום משמשים הם אף את נבואת-האמת".לפי מאמרו של הרב הדרי בהתאם למובא במלכים ובמיכה:סוג ראשון של נביא שקר הוא זה שצריך לנשוך בשיניו, דהיינו לשלם לו, כדי שיבשר על שלום - נביאי שקר כמקצוע בלבד.מהסיפור על ההתנגשות בין מיכיהו בן ימלה ונביאי אחאב אפשר ללמוד על סוג נוסף של נביאים – נביאי שקר שמשמשים כשלוחי שמים, העושים את שליחותם בעצם מסירת נבואת שקר - במקרה זה, כדי להכשיל את אחאב. ייתכן שנביאי שקר כאלו יש עוד רבים, שה' משתמש בהם כדי להוריד נבואת שקר שהוא מעוניין שיאמינו לה. לפי הצעה זו, הקב"ה יכול לשלוח נבואות שקריות שלא באמת מיועדות להתרחש [4]. כמו כן, כאמור, במילותיו של מיכה הנביא בהמשך הפסוק נזכרים מונחים נאצלים יותר לתיאור נביאי השקר: "לילה לכם מחזון", "ובשו החוזים", "כי אין מענה אלקים". ומונחים אלו גם אם הם כנראה בלולים בקסם, משמשים אף לתיאור נבואת האמת! מכאן שרומז מיכה אף לקבוצה שלישית של נביאי שקר: אלה המהלכים בדרכי נבואת האמת, מחפשים את המענה האלוהי במלוא הרצינות, וכנראה שדמיונם הנבואי מטעה אותם לומר שקלטו את דבר ה' וזכו למלא שליחות נבואית – אך אין הדבר באמת כך. השימוש במושגים "חזון" ו"מענה" אמור כנראה לגבי אותה קבוצה, שהייתה רחוקה מבצע כסף, ולא עשתה את הנבואה קרדום לחפור בה. לסיכום המאמר של הרב הדרי: קבוצה ראשונה – נבואה כתשלום. שום התערבות אלוקית בתהליך.קבוצה שנייה – נבואה פטריוטית (שייתכן שמגיעה גם על בסיס אינטרסנטי של נביא השקר [5]). התערבות אלוקית בפועל שמשמשת לצורך מסירת נבואות שקר, במקרה זה לאחאב. קבוצה שלישית – ניסיון לנבואת אמת אך קבלת מסר שגוי ומדומיין. ההתערבות אלוקית לא ברורה דיה - ממאמרו של הרב הדרי לא ברור האם הקבוצה השלישית ממש מקבלת נבואות מהקב"ה או שאלו דמיונות סרק וחלומות תעתועים.הרעיון הזה שישנה דרגת נבואה כלשהי שנמוכה יותר מנבואה אלוקית יכול להתכתב עם דברי הרמב"ן בפירושו לתורה במספר מקומות. הוא סבור שבני אדם יכולים לקבל השראה רוחנית נמוכה שמגיעה רק עד הבנת המזלות והמלאכים, ומכאן הוא גורס שגם בעבודה הזרה יש מעט מן האמת האלוקית [6].  קרבה לרעיון זה ניתן גם למצוא ביחזקאל: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי יְ-הוִה" (יחזקאל י"ג, ט'). מתיאורי יחזקאל משתמע שהנביאים הללו ממש רואים או חוזים במשהו, אלא שהחזון הזה הוא שקרי. קרבה חזקה יותר ניתן למצוא בספר זכריה: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה"(זכריה י', ב'). וכמו כן, ייתכן שאף דברי הנביא מיכה במקום אחר רומזים לכך: "לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (מיכה ב' י"א). כך פירש פסוק זה משה זיידל בדעת מקרא [7]: "ויש במשמעות 'הולך רוח' - הולך אחר דמיון שווא המשיאו לחשוב שהגיעה אליו נבואה".  וההוכחה הניצחת ביותר לכך שמצב שבו נבואת שקר שורה על נביא השקר מאת הקב"ה הוא אפשרי וקיים מופיעה בספר יחזקאל: "וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְ-הוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל י"ד, ט'). הרד"ק [8], בפירושו לפסוק זה, כותב כי הפסוק מתאר מצב בו נביאי השקר עוברים על עוונות בהסתר ובכדי לגלות את חטאתם לבני האדם, ה' היה שולח אליהם רוח נבואה שקרית כדי שיחטאו בגלוי ובכך הקב"ה יעניש אותם לבסוף על חטאיהם הגלויים והנסתרים כאחד, כדוגמת אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שחטאו בניאוף נשים ונענשו גם על כך אחרי שניבאו לשקר [9]. שאלנו האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי הרוח? לפי פירוש הרד"ק הנ"ל ניתן להשיב כי חטאם הראשוני של נביאי השקר האלו היה שניבאו הם שקר מבחירה בעבר, וכתוצאה ועונש על כך הם מתנבאים לשקר אף בניגוד לרצונם – וזאת גם בכדי לשרת מטרת-על נוספת שהיא: להסית את אחאב להילחם ולהיהרג [10]. וכמובן ניתן לראות כי נביאי השקר מתקופת ירמיהו ניבאים בשמו של הקב"ה ומזכירים בשפתם ובתיאור נבואתם את נביאי האמת. לכאורה למה להם? למה שלא ינבאו לבעל או לאשרה? אולי כי הם פשוט מאמינים שחזונם הוא מאת ה'.לפי האמור, ישנן מספר ראיות לכך שהקב"ה לא רק מסית את לב העם לשמוע לקול נביא השקר אלא אף מסית את נביא השקר עצמו להאמין ל"פסאודו-נבואה" של עצמו ולהאמין שחזון התעתועים שראה הוא חזון אמת מאת ה'. ובמילים אחרות, ה' יכול להשרות על הנביאים גם רוח שקר.  וכעת אבקש לאחות שתיים מן הקבוצות שהרב הדרי ביקש לצייר במאמרו – את השנייה עם השלישית. לטעמי לא צריך להיות בהכרח הבדל בין הקבוצה השנייה - נבואת שקר הניתנת בידי ה' על מנת לגרום למישהו להקשיב לה ולהיפגע, לקבוצה השלישית - נביאים המנסים לקבל נבואת אמת ולבסוף שוגים בחזון תעתועים. ניתן להניח שאם נביאי השקר אכן מקבלים נבואת שקר משמיים, אזי שהקב"ה משתמש בכך על מנת לשלוח נבואות שקר לאנשים מסוימים ובכך להביא לתוצאות מסוימות בהן הוא חפץ שיתרחשו בפועל. מרגיש לי שאיחוי זה בין שני סוגי הנביאים מתבקש ומתרחש מעצמו. לפי תמונה מלאה זו, נביאי השקר מנסים לקבל נבואת אמת אך מקבלים משמיים נבואת שקר שמטרתה היא להסית את מי שהקב"ה מעוניין להסית.  אין וודאות שסיבה זו תקפה בעבור כל נביא שקר – שכן היו נביאי שקר שונים בתקופות שונות, אך ניתן לקבל אותה כסיבה מרכזית לעיקרון המוכר של הליכה אחר נבואות שקר (לאו בהכרח אחר כל נבואת שקר לכשעצמה). שאנו רואים שהיוותה תופעה רחבה בעם לאור האזכורים הרבים שלה והחורבן שהצליחה להטיל לבסוף. מכאן שהקב"ה לא רק מסית את העם להקשיב לנביאי השקר אלא אף יכול להסית את נביאי השקר להתנבא נבואות שקריות מלכתחילה. ניתן לראות כי אחאב מול מיכיהו בן ימלה היה במצב דומה לזה של עם ישראל ומלכי יהודה בזמן תוכחות ירמיהו: נביאי השקר מנבאים עבורו נבואת נחמה שקרית שנשלחת מאת ה' כדי להכשילו (בעקבות חטאו ברצח נבות). אחאב ניצב בחוסר וודאות, ולמעשה בוחר בנבואת השקר המנחמת על פני נבואת האמת הקשה והמחמירה - בכך שהוא בוחר לצאת לקרב ברמות גלעד ומצווה לאסור את מיכיהו. כצפוי, כתוצאה מבחירה זו הוא נהרג בקרב. ניתן לראות בכך שיקוף לעם עצמו וגם לצדקיהו המלך שכלא את ירמיהו. וכעת, באמצעות חיבור כל חלקי הפאזל, ננסה לשרטט שרשרת סיבות שייתכן וגרמה לעם לא להקשיב לנביא האמת. 1. העם חוטאים. 2. הקב"ה כועס עליהם וחפץ להחיש גלותם. 3. נביא השקר מנבא נבואת שקר מאת ה' (בחלק מהמקרים לפחות). 4. העם ניצב בפני דילמה למי להקשיב. 5. העם בוחר בדרך הקלה והנוחה יותר – נבואת נביא השקר. למעשה ניתן לפרש כי רצונו של ה' להסית את העם לשמיעה לקול נביאי השקר התגשם כבר בכך שנביא השקר קיבל נבואת נחמה שקרית, אפילו עוד לפני שהעם בחר לשמוע לו. לפי פירוש זה, העם שמע לו לבסוף בעיקר כי יותר נעים לשמוע נבואה פחות מוכיחה. אם מקבלים את הפירוש כי מקורה של נבואת השקר הוא מאת ה', כלל לא היה צורך להכביד את לב העם באופן פעיל לשמיעה לאותו נביא שקר, כיוון שמרגע שניתנה הנבואה כבר היה ידוע שעם ישראל יבחר להקשיב לנבואתו מכיוון שזו האופציה הקלה יותר. ומכאן שהעם הגיע בכלל לידי מצב של בחירה בין כמה נבואות מלכתחילה עקב עוונותיהם (וכן ייתכן שגם נביאי השקר שימשו שליחים לדבר החורבן עקב עוונותיהם האישיים). לפי הסבר זה, אם העם לא היו חוטאים, מלכתחילה לא היה צורך בשליחת נבואת שקר במטרה להסית אותם. עוד ניתן ללמוד מהסבר זה, שהחל מהרגע שירדה רוח השקר על הנביאים אזי חורבן הבית כבר נקבע. בכך הצלחנו לקבל הנחה זו, שה' מחיש את גלותם של העם באמצעות נביאי השקר, גם מבלי לפגום בעיקרון הבחירה החופשית של העם (בניגוד לתפיסה שהצענו בתחילה). במילים אחרות, לפי ההצעה שאני מבקש להציע, עצם פעולת זימון אפשרות בחירה לאדם בידי ה' לעיתים יכולה להוות שליטה במציאות כאילו הקב"ה בוחר באופן פעיל בשביל האדם למעוד לדרך מסוימת ומונע ממנו בכך את הליכתו המוכרחת אחרי הדרך הישרה האחת [11]. משל לתינוק שבמקום להיות מורגל באכילה רק של אוכל בריא, נותנים לפניו מאכלים בריאים לצד מאכלים מתוקים ומסוכרים שיכולים לפגוע בבריאותו ושברור שיעדיף לבחור דווקא בהם. עם זאת, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם בדבר מניעת חזרה בתשובה. את הצעתו זו הוא פורס אמנם בקשר למקרים אחרים בתנ"ך בהם מוצג לנו שהקב"ה מקשיח את רוחם או ליבם של הדמויות, אולם ניתן להלביש אותה גם בעבור המקרה בו אנו מתעסקים כעת. הנחה זו יכולה ליצור דיון תאולוגי רחב באשר לדרכי פעולת הקב"ה בעולם, ולעורר את השאלה כיצד מניעת בחירה חופשית אפשרית לאור פסוקים רבים בתנ"ך שמגדירים אותה כאיתנה ויציבה בעולם, אולם אין מקומו של מאמר זה לדון בשאלה זו. כמו כן, שאלות תיאולוגיות מסוג זה לא יכולות להוות נקודות מחלוקת על הכתוב במאמר זה לאור העובדה שהדיון התיאולוגי הנ"ל קיים גם באשר לשאר הקשחות הלב המקראיות שציינו לעיל שכתובות במפורש בתנ"ך. כוחה של ההצעה המחודשת היא שכאמור, הצלחנו להגיע אל מסקנה דומה באמצעות הנחות יסוד פרשניות פחות רדיקליות.  יש לעמוד על כך שהמהלך שלנו חוזר אל תפיסה בסיסית ושורשית מאוד בתורה – האלוקים מנסה בעצמו את עם ישראל באמצעות בדיקת עמידותם מול נבואות שקריות. כמתואר בספר דברים: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג, ב' - ד').מכאן שהקב"ה ללא ספק יכול ליצור סיטואציה של נבואת שקר על מנת לנסות את עם ישראל. ועל כן החידושים שלנו במאמר זה, על גבי הנחה זו, הם שהקב"ה יכול לגרום לכך כבר דרך שתילת נבואת השקר בראש הנביא מלכתחילה, כך שיחשוב שמדובר בנבואת אמת. חידוש נוסף הוא שכאשר הקב"ה עושה זאת, במידה מסוימת הוא מצמצם משמעותית את יכולת הבחירה החופשית של העם, ובכך ניכר כאילו הוא מפתה אותם אקטיבית. למעשה, שליחת נביאי השקר יכולה להוות גם ניסיון וגם עונש, אם הנביא נשלח כשאין לעם ישראל את היכולת לבחור את הבחירה הנכונה. כמו במצב בו הוא מדורדר מאוד מבחינה חברתית ורוחנית. העונש הוא גם עמידה בניסיון שאין הוא יכול להצליח בו וגם התוצאה הכרוכה בכישלון זה. וכעת נעבור לחלק האחרון של המאמר ונבין כיצד משולש הזהב ששרטטנו בתחילתו עוזר לנו לפרש את תהליך קבלת נבואות השקר ומאפייניו הנפשיים של נביא השקר:כעת, כשקיבלנו את ההנחה כי ייתכן שנבואת השקר מקורה גם הוא מאת ה'. נוכל להציע שכפי ששרטטנו מודל נפשי מאוזן שמאפשר קבלת נבואת אמת כפי העולה מפשט הפסוקים ומתבסס היטב בכתבי הרמב"ם, סביר להניח שנבואת השקר שורה על נביא השקר גם כתוצאה ממודל נפשי כלשהו, כנראה מודל מעט קלוקל.אם מסתכלים על מודל תהליך יצירת נבואת השקר לפי המשולש שהגדרנו, לכאורה קשה לזהות הבדל ברור בין נביא האמת לנביא השקר, הבדל שמן הראוי שיהיה. אצל שניהם ניכרים אלמנטים חוויתים, לפחות בחלק מהמקרים. עד לכאן ניסינו להוכיח שנביאי השקר מנבאים נבואות שקריות, לעיתים, בשליחות אלוקית. מכאן שאולי אף חוליית השליחות קיימת בין תכונותיהם.אולם, אם מרחיבים את נקודת ההסתכלות על תופעת הנבואה ועל קווי דמותו של נביא האמת למבטו של הרמב"ם, כפי שכבר שירטטנו במשולש הראשון, ניכרת תמונה יותר מורכבת. הרמב"ם כלל גם את שלמות המידות כחלק ממרכיבי נפשו של נביא האמת. ניתן לזהות שזו הייתה החוליה החלשה בדמותו של נביא השקר המקראי. ניתן לראות שהסיבה הראשונית לכל כרסום עמוד הנבואה היא חוסר הטבת המידות שנמצאת בעם. מכאן שעצם המעילה במוסר הייתה החטא של העם, ועל פי פירוש הרד"ק גם החטא של נביאי השקר. ניתן אפוא לראות גם כי נביאי השקר עצמם לא היו לרוב אנשים טובים, כמו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה אותם ירמיהו ממש מוכיח על ניאוף, כפי שראינו קודם. וכן 400 נביאי השקר בהם נועץ אחאב, כנראה היו נביאי האשרה אוכלי שולחן איזבל שבחרו בעבר להתנבא לשקר [12]. מכאן שיש צורך גם להגדיר את הטבת המידות כאבן יסוד בנבואה בישראל, אבן יסוד שהייתה קיימת אצל נביאי האמת וייתכן והיתה חסרה אצל נביאי השקר. אם נתבונן היטב במשולש הנבואה נוכל להבחין כי למעשה המשולש הראשון שציירנו, שהתבסס על הרמב"ם, הוא משוכלל יותר שכן ערך שלמות המידות שהוא כולל בתוכו משקף נאמנה את פועלם של נביאי ישראל. ערך זה למעשה כבר מכיל בתוכו את חולית השליחות אותה אנו שרטטנו, שכן שליחות זו במהותה הינה מייצגת רצון כנה לקיום דברי ה'. שכן כדי שנביא אמת באמת יהיה מוכן לשליחות מאת ה', שתדרוש ממנו לעיתים אף להיות מושלח לבית הכלא כירמיהו [13], לברוח מהמלך כאליהו [14], לישון כמות ימים מוגדרים על צד שמאל ועל צד ימין כיחזקאל [15] - הוא חייב להאמין במה שהוא עושה ולהיות בעל כוונות טובות לעשות את דבר ה' בכדי להיטיב לאנשים שבעבורם הוא מתנבא. רק נביא שבראש מעייניו נמצאת החזרה בתשובה של העם מסוגל להבחין בחטאי העם ולדרוש מהם לתקן את מידותיהם. ניתן להסביר שאחאב וצדקיה, נביאי השקר, אינם דרשו מהעם את תיקון המידות בגלל שמידותיהם שלהם מלכתחילה היו בלתי מתוקנות. מסיבה זו ירמיהו מציין את פגמם המוסרי קבל עם ועדה – לא לצורכי השפלת יריביו, אלא כדי להסביר לעם שנביאים אלו לא כשירים לשמש כמצפן מוסרי בשעה שהם עצמם לא נוהגים באורח מוסרי. אולי חלקכם לא תסכימו בשלמות עם טענה זו, ותטענו שנביאי האמת לכאורה ציוו על ההתנהגות המוסרית עקב שזה מה שהקב"ה דרש מהם להגיד לעם ולא כי זו היתה מטרתם החינוכית. אני אישית חושב שמוסר הנביאים היה חלק מאישיותם, אך אין מקום כאן להאריך בדבר, ובקצרה אשיב ואומר שגם במעשי נביאי האמת ניתן לראות התנהגות מוסרית גם ללא קשר למה שהקב"ה מבקש מהם ישירות: אברהם מתפלל על אנשי סדום שלא ימותו [16], משה מבקש רחמים בעבור עם ישראל לאחר חטאם [17] ומוכיח את רעיו שמתקוטטים [18], אליהו מחייה את בן האישה הצרפתית [19], אלישע מחיה את בן האישה השונמית [20] וכן עושה מעשי חסד רבים נוספים. ואילו מעשי נביאי השקר היחידים שמופרטים בתנ"ך הם ניאוף והסתה לדבר עבירה. [21] סיכום: ולסיכום, במאמר זה דנו על מהות הנבואה, על הדרכים להשגתה ועל מאפייניו הנפשיים של נביא האמת לאור המידע המובא במקומות שונים לאורך התנ"ך. רציתי להוכיח שישנם מקרים בהם הקב"ה שולח נבואת שקר על מנת להחיש תוצאה מסוימת שהוא רוצה שתקרה במציאות. הוא עושה זאת באמצעות גלגול חובה על ידי חייב, ובוחר עוברי עבירה דוגמת נביאי שקר מפורסמים שישמשו לו כעזר בקידום החורבן. טענתי הראשונית הייתה שהוא מונע מעם ישראל את הבחירה להקשיב לנביאי האמת, על ידי התערבות בבחירה החופשית שלהם, כפי שמובע כבר אצל הנביאים. את הביסוס לטענות אלו בניתי באמצעות מספר הוכחות, שהצגתי אותן מהדחוקה ביותר (הושע ט', ז') ועד לחזקה ביותר (יחזקאל י"ד, ט'). וכן הראתי מדוע קבלה של הנחה זו מציעה פרשנות חדשה ומקיפה לסיפורי נבואת שקר רבים בתנ"ך ושוזרת אותם אלו באלו, לאור דבריהם של מפרשים מסוימים דוגמת הרד"ק שבדבריו, שהיו מדויקים וחכמים כתמיד, נעזרתי רבות. טענה נוספת שהעליתי, שעומדת במקביל ואף במנותק מהטענה שבפסקה הקודמת, היא שהקב"ה כלל לא היה מחויב להסית ישירות את לבב העם לשמוע בקול דברי נביאי השקר ולמעשה החל מרגע ששלח נבואה שקרית כבר גרם לזימון נסיבות מציאות מסוימות שיגרמו לתוצאה שבה הוא חפץ, דהיינו חורבן הבית וגלות העם, להתרחש. וזאת משום שכאשר הוא שם בפני עם ישראל - שנמצא במצב מושחת וירוד מאוד מבחינה מוסרית - אופציה של אי-חזרה בתשובה, ניתן כבר לדעת במה הם יבחרו באופן אינטואיטיבי. אופציה זו מיוצגת בדמות נבואת השקר שיורדת מה' אל מוחם של נביאי השקר. אם מקבלים גם את הצעה זו, אזי שדברי המאמר יכולים אף להשתלב כשורה יחד עם דבריהם של המצודת דוד, הרד"ק והמלבי"ם על הפסוק שהבאנו מספר ירמיהו בעת הוכחת הטענה (ירמיהו ד' י'). כזכור, הצעתם שם הייתה דומה לזו – שבכך שה' מצליח את דרכי נביאי השקר הוא כמו מסית את העם להקשיב לדבריהם. וכן התייחסנו בהערת שוליים להצעתו הדומה של הרב יעקב מדן בדבר כך שהאופן שבו הקב"ה לכאורה "מקשיח" את לב האדם הוא רק באמצעות זימון נסיבות מציאות מסוימות [22]. אם לא מקבלים הנחה זו, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם, אותה כבר הזכרנו כאן, שעל פיה הקב"ה יכול לפגום בעיקרון הבחירה החופשית ובאופן אקטיבי למנוע בחירה חופשית מן האדם לעזוב את החטא ולחזור בתשובה, מכיוון שהוא חפץ בהטלת העונש הראוי על האדם [23]. ולבסוף עמדנו על חשיבות הצו המצפוני והנאמן לה' בחייו של הנביא, שבעבורו הוא מוכן להקריב מנוחיות חייו, בשונה לחלוטין מנביא השקר. כתוצאה מכך שירטטנו מודל נפשי קלוקל של נביא השקר שאינו מכיל את יסוד השליחות המוסרי אלא רוכב על חווית הנבואה על מנת לנסות לזכות לגילוי אלוהי כנראה למטרות אנוכיות ואישיות. התוצאה הישירה והסופית מכל הנאמר במאמר זה הוא שהקו שמפריד את נביא האמת מנביא השקר הוא הקו המוסרי-דתי שמנווט אל התוצאה הרצויה אליה הנביא רוצה להגיע. לפי הצעה זו, נביאי השקר נשארו עם חזון תעתועים שבאשמת הפצתו מובטח שהם יענשו כי עיקר כוונתם לא היה להשתמש בנבואה לצורך תיקון מידות העולם ועשיית רצון ה' אלא לצרכים אישיים ופרטיים שלא בצורה טהורה ונעלית.  —----------- הערות שוליים: 1.  רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל, שיחותיו על התנ"ך שהעביר ברדיו הפכו ברבות הימים למאמרים באתר התנ"ך של הרצוג. בחזרה למעלה 3.  "נבואת אמת ונבואת שקר" – באתר התנ"ך של הרצוג:https://www.hatanakh.com/articles/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%A7%D7%A8 בחזרה למעלה 4.  בקשר לעניין נבואה זו - כשמשווים את נבואת 400 הנביאים לנבואת מיכיהו ברור שנבואת מיכיהו היא נבואת האמת ונבואת 400 הנביאים היא נבואת השקר שהרי נבואת מיכיהו היא זו שהתגשמה, וכן לאור העובדה שמיכיהו מוכן להיכלא עבור אמיתות נבואתו וחוזר פעמיים על כך שיאמר רק את מה שה' יגיד לו. בחזרה למעלה.לידידי דביר ישראל גינת ממחוז שומרון יש מהלך מבריק בו הוא מוכיח שנביאים אלו לא היו כלל נביאי האשרה אלא מוכרים כנביאי ה' שהיו בממלכה באותה עת (אולי מהנביאים שהחביא עובדיה). הראיות לכך קיימות ולא נעסוק בהן כעת. אני לא בטוח מה עמדתי ביחס לטענה זו, אולם בין אם מדובר בנביאים שניבאים לה' ובין אם מדובר בנביאים הניבאים לאשרה הרי שבין כך ובין כך, לא מתואר לנו שה' ציווה אותם למסור את תוכן חזון השקר שהם מבחינים בו. אלא רק השרה אותו עליהם, ומתוך כך הרי אלו עדיין בבחינת נביאי שקר (שכן לפי טענתי עד כה הקב"ה לכל היותר הראה להם חזון נבואי אבל לא אמר להם ללכת לספר אותו כך שמעיקר הדין הם היו צריכים להתייחס לכל מה שהם ראו, אם אכן ראו, כסתם דמיונות). בחזרה למעלה 5.  הוספה שלי. לא מובא במאמר עצמו. בחזרה למעלה 6.  לעיון: רמב"ן על דברים יג' ב, רמב"ן על ויקרא יח' כה, רמב"ן על דברים ד' יט. בחזרה למעלה.ולהלן מקצת מדבריו על דברים יג ב: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" – "וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך". ואולם התורה מצווה שלא להקשיב לנביא ההוא. בחזרה למעלה 7.  דעת מקרא על מיכה פרק ב' פסוק י"א. בחזרה למעלה 8.  ולהלן דברי הרד"ק המלאים, שכן הם חשובים מאוד: "והנביא כי יפתה: והעניין הזה כעניין "מי יפתה את אחאב", והוא הערת רוח החפץ. כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר, כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה - שהיו מנאפים את נשי רעיהם - וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים. וכדי לגלותם לבני אדם, מביא האל יתברך על ידם כשלון, ועל ידי עוברי עבירה בסתר בעניינים רבים ואחד מהם זה העניין. נביאי השקר, שהיו מתפארים בנבואה, והאל העיר חפצם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם, ובבא להם העונש מאת האל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין. וזהו שאמר "אני השם פתיתי את הנביא ההוא". וזהו טעם "והאלהים אנה לידו". וכן פירש אדוני אבי ז"ל (הרב יוסף קמחי). ודומה לזה "וחזקתי את לב פרעה". ורב סעדיה גאון ז"ל פירש (בצורה שונה): "פתיתי" - ביארתי וגליתי עליו שהוא מפתה". בחזרה למעלה 9.  כך מובא בדברי ירמיהו: "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְ-הוָה" (ירמיהו כ"ט, כ"ב - כ"ג). בחזרה למעלה 10.  אולי גם לפי הצעתו של דביר ישראל, שלא ניכר שהרד"ק תומך בה, הדבר יכול להסתדר לכאורה. שכן גם לפי הצעתו, נבואתם הראשונית של ארבע מאות הנביאים - "וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" - זו נבואת שקר שהם בודים מליבם ועל כן הם חוטאים. בחזרה למעלה 11.  וכבר פרשננו הדגול, הרב יעקב מדן, פירש כך את הכבדת לב פרעה בידי ה' בדבר תורה לפרשת וארא:  https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-shemot/parashat-vaera/vaera-i-shall-harden-pharoahs-heart בקצרה, במאמר זה הוא טוען שסירוב פרעה לא נבע מהקשחת לב פיזית ושלילת הבחירה החופשית אלא מזימון נסיבות מציאות מתאימות בידי שמיים על מנת שפרעה ימשיך ויתמיד בסירובו. בחזרה למעלה 1.  לפי רוב הפרשנים: רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ספר ירמיהו פרק כ', פרק ל"ב, פרק ל"ז וכן מקומות נוספים. בחזרה למעלה 3.  ספר מלכים א' פרק י"ח. בחזרה למעלה 4.  ספר יחזקאל פרק ד'. בחזרה למעלה 5.  בראשית י"ח כ"ג - ל"ג.  בחזרה למעלה 6.  שמות ל"ב, ל"א - ל"ג. בחזרה למעלה 7.  שמות ב', י"ג. בחזרה למעלה 8.  מלכים א' י"ז, י"ז - כ"ד. בחזרה למעלה 9.  מלכים ב' ד', ל"א - ל"ו. בחזרה למעלה 10.  תודתי נתונה לשירה פרייז'ר שדיון איתה הוליד את התובנות האלו. בחזרה למעלה 11.  ואף הרב יהודה אייזנברג טוען טענה דומה ומרחיב אותה במאמרו באתר דעת: "כי חפץ ה' להמיתם – שיחה בשמואל א' ב'": https://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/ki-2.htm בחזרה למעלה 12.  וכן הזכרנו את עניין הדיון התיאולוגי הרחב שנפרס לפנינו אם מתיישרים עם הצעה זו. בחזרה למעלה

היום נדבר על נביא משבט לוי שהתנבא במשך 40 שנה באחת התקופות הקריטיות לעם ישראל, למרות שבהתחלה הוא לא רצה ללכת לשליחות בטענה שהוא לא יודע לדבר – ואני כמובן מתכוונת גם למשה וגם לירמיהו. על משה רבנו בוודאי כולכם שמעתם. הוא גדל בבית פרעה, הרג מצרי שהכה עברי, ברח למדין ונשלח על ידי ה' להוציא את ישראל ממצרים. במשך ארבעים שנה משה רבנו הנהיג את בני ישראל במדבר, הוריד להם את התורה במעמד הר סיני, שפט אותם, התמודד עם התלונות שלהם ובגדול נשא אותם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). אך לבסוף הוא לא זכה להכנס איתם לארץ המובטחת, ומת רגע לפני הכניסה לארץ. ירמיהו גדל בענתות, כפר בבנימין. הוא החל להתנבא בשנה השלוש עשרה ליאשיהו בן אמון (ירמיהו א', ב'), כלומר ארבעים שנה לפני חורבן המקדש וירושלים [1] - והנבואות המופיעות בספר נגמרות מעט אחרי רצח גדליה [2]. רוב נבואותיו הן נבואות תוכחה ופורענות ליהודה ולירושלים. העם לא האמין לנבואותיו, והוא סבל מרדיפות. ירמיהו ראה את נבואות החורבן שלו מתגשמות ואת ירושלים נחרבת. לאחר מכן, הוא נשאר בארץ עם גדליה וירד למצרים עם שארית העם בעקבות הרצח. התקופה שבה ירמיהו חי הפוכה מהתקופה בה משה חי. בימי משה, ה' הוציא אותנו משעבוד לגאולה באותות ובמופתים, נתן לנו את התורה והנחה אותנו במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. לעומת זאת, בימי ירמיהו, העם עזב את התורה שקיבלנו בימי משה. ה' כעס על עמו ונתן אותם לשעבוד של נבוכדרצאר [3]. בסופו של דבר גלינו מארץ ישראל, והפליטים לאחר רצח גדליה חזרו למצרים. בתקופה של משה - "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כ"ו, ח'), ואילו בתקופת ירמיהו - "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ירמיהו כ"א, ה'). גם יחס העם למשה ולירמיהו שונה מאוד - משה רבנו הנהיג את העם, ואילו לנבואות ירמיהו העם וההנהגה מסרבים בעקביות להקשיב, ומעדיפים לנסות להרוג את ירמיהו או לפחות לזרוק אותו לכלא. למרות זאת, רב הדמיון בין השניים. נקודות של דמיון וקשר בין משה וירמיהו הרמה הטכנית: משך הנבואה, שהוא בשני המקרים ארבעים שנה, והשייכות לשבט לוי - משה הוא משבט לוי (שמות ב') וירמיהו הוא "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א', א'). הסירוב הראשוני לשליחות בטענה של חוסר יכולת לדבר: משה במעמד הסנה אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'). באופן דומה, ירמיהו בנבואת ההקדשה שלו מנסה להתחמק בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א', ו').  למרות זאת, שניהם דיברו בסוף לא מעט - ירמיהו ניבא את הנבואות המובאות בספרו מול העם, השרים או אפילו המלך. משה דיבר מול פרעה, ניבא והנהיג את העם ארבעים שנה ולבסוף לפני מותו נאם נאום ארוך שמוכר לנו בתור ספר דברים [4]. שניהם מתפללים בעד העם כשה' רוצה להביא עליהם רעה: למשל, משה מתפלל אחרי חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות ל"ב, י"א - י"ב), וירמיהו מתפלל אחרי עוד נבואת חורבן: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה: יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲו‍ֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ." (ירמיהו י"ד, י"ט - כ"א) [5]. בנוסף, שניהם משתמשים בטענה שהענשת עם ישראל תגרום לחילול ה' - "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם" (משה), "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ" (ירמיהו). אצל שניהם הסיפור נגמר בצורה טרגית: אצל ירמיהו הטרגדיה היא מאוד בולטת - החורבן, אבל גם הסיפור של משה נגמר בצורה טרגית. משה רבנו נתן לעם ישראל כל כך הרבה. הוא הוציא אותם ממצרים במטרה להביא אותם לארץ, והתפלל עליהם שוב ושוב כשה' רצה להרוג אותם - באמת שהגיע להם למות, אבל משה לא היה מוכן לתת לה' להרוג אותם. הם היו חשובים לו עד כדי כך שהוא העדיף למות בעצמו מאשר שה' יהרוג את ישראל! [6] הוא משקיע בהם את הנשמה שלו, שופט אותם מבוקר עד ערב, סובל את כל התלונות (הלא מעטות) שלהם, ונושא אותם ממש "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב) במסע שכל מטרתו להגיע אל הארץ המובטחת. ובסוף משה בעצמו לא יכול להכנס לארץ! הם מזכירים זה את תקופתו של זה: משה מזהיר מפני חורבן, כפי שהתרחש בדורו של ירמיהו, למשל - "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם׃" (דברים י"א, ט"ז - י"ז). לא רק משה מדבר על תקופת ירמיהו, גם ירמיהו מדבר על תקופת משה. למשל, בנבואה הראשונה שהוא אומר לעם: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב'). ירמיהו מזכיר דברים שמשה אמר: למשל - "שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת: אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים: לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'" (ירמיהו י"א, ב' - ה'). אני לא נכנסת כאן לשאלה על איזו ברית מדובר כאן - הברית בסיני, או בערבות מואב. בכל מקרה מוזכרת ברית שמשה כרת. ירמיהו לא רק מזכיר דברים שמשה אמר, אלא גם משתמש במילים דומות - ספר ירמיהו מכיל המון ביטויים שנאמרו בספר דברים. אביא דוגמאות אחדות, וישנן עוד רבות: עד כה ראינו שלמרות שירמיהו ומשה חיים בתקופות מנוגדות, יש הרבה מאוד דמיון ביניהם [7]. בספר דברים פרק י"ח, משה מדבר על הנביא שה' יקים לבני ישראל: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, ט"ו - י"ח). הנביא המתואר כאן הוא "כָּמֹ֔נִי" - כמו משה. ה' ישים את דבריו בפיו של הנביא, והוא יגיד את כל מה שה' יצווה אותו.נקביל את הפסוקים האלה לפסוקים מנבואת ההקדשה של ירמיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ז' - ט'). ירמיהו מתואר ממש באותן מילים שבהן מתואר הנביא שימשיך את משה, שיהיה כמוהו. גם במדרש ירמיהו מושווה למשה [8]: "ר' יודה בר' סימון פתח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים י"ח, י"ח), וכת' "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י'), ואת אומר כמוך, אלא כמוך בתוכחות. את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו [9], זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור [10], זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד [11], זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות." מה אנחנו מסיקים מכל זה? אז השתכנענו [12] שירמיהו דומה למשה וממשיך אותו. מה אנחנו יכולים להסיק מזה? בתקופת הגאולה ה' שלח את משה להושיע את ישראל. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים, קרע להם את הים, לקח אותם לו לעם, נתן להם את התורה והוליך אותם במדבר עם ענני כבוד, מן ועמודי אש וענן. בתקופת משה קל לנו לראות שה' היה עם בני ישראל. לעומת זאת, בתקופת החורבן - "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז). זוהי תקופה של הסתר פנים, של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א, י"ח). קשה לראות את ה' במציאות, וההרגשה היא שה' עזב אותנו - "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?" (איכה ה', כ'). אבל גם בתקופת החורבן, ה' שולח לישראל שליח שינסה להחזיר אותם בתשובה, שינסה למנוע את החורבן ולהציל את העם. גם בתקופה הזאת, ה' שולח את ירמיהו, הממשיך של משה. כמו שה' ליווה את עם ישראל ביציאת מצרים, הוא מלווה אותם גם בתקופת החורבן, גם אם בצורה נסתרת יותר. עד לרגע האחרון, ירמיהו מנסה להציל את ירושלים. בפרק ל"ח, שמתרחש ממש תוך כדי המצור על ירושלים, רגע לפני החורבן, ירמיהו עוד מציג לצדקיהו (מלך יהודה האחרון) אפשרות להציל את ירושלים: "אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (ירמיהו ל"ח, י"ז). ירמיהו ממש מתחנן בפני צדקיהו שיציל את ירושלים - "שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ" (ירמיהו ל"ח, כ'). אבל רגע, אם ה' כועס על עם ישראל כל כך והוא רוצה להחריב את ירושלים, למה הוא שולח את ירמיהו שינסה להציל אותם? נביא עוד פסוקים מספר ירמיהו: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר: תְּנוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, ט"ו - י"ז). מתואר כאן שאם ישראל לא יקשיבו ולא יתנו לה' כבוד, אזי יהיו להם צרות (שמתוארות כחושך ונפילה). אם זה אכן יקרה, אם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי. האם זו נפשו של ירמיהו, או שזה חלק מהנבואה ונאמר בשם ה'? כתוב בגמרא [13] : ""וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו" - כלומר, יש לה' מקום בשם מסתרים שבו הוא בוכה. לפי הגמרא, מי שבוכה בפסוק שראינו זה הקב"ה. למרות שה' הביא את החורבן, גם הוא מתאבל עליו. גם כשה' כועס על עם ישראל, אכפת לו מאיתנו. גם כשמגיע לנו להיענש, הוא שולח נביאים שינסו להחזיר אותנו בתשובה. גם כשה' מחריב את מקדשו ונותן את עמו ביד צר, הוא מתאבל על זה שהיה צורך בכך. אני אשתמש במשל של עם ישראל והקדוש ברוך הוא בתור אב ובן - ה' הוא כמו אבא שמחנך את בנו. אם יש צורך, הוא יעניש אותו, אבל כמובן שהוא עדיין אוהב את בנו, ומעדיף שלא יהיה צורך להענישו. כתוב באיכה רבה [14]: "הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים." ובתרגום חופשי של הדו שיח - אמר הקב"ה לירמיהו: "ירמיה, אם אתה תשב פה, אני אלך עמהם לבבל, ואם אתה תלך עמהם אני אשב פה." אמר לו ירמיה: "אם אני אלך עמהם, מה אני יכול להועיל להם? אלא ילך מלכם ובוראם עמהם שהוא יכול להועיל להם הרבה". מסבירים במדרש שזו המשמעות של "וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים" (ירמיהו מ', א') - הוא זה ה', שכביכול יורד עם ישראל לגלות. אם כבר אנחנו משווים בין ירמיה לדברים, בואו נראה את אותו רעיון בספר דברים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג'). מפרש רש"י - ""וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם." כלומר, נאמר "ושב" ולא "והשיב" כי ה' חוזר עם ישראל מהגלות. הוא היה איתנו בגלות כל הזמן, עד הגאולה שבה הוא שב עמנו. כפי שנאמר גם בישעיהו - "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם" (ישעיהו ס"ג, ט'). מפרש המלבי"ם: ""בְּכָל צָרָתָם", בעת שהיו בצרה בגלות, "לוֹ צָר" היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועל ידי כן "מַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם", הושיעם תמיד על ידי שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד." כלומר, כשלעם ישראל יש צרות, ה' מצטער על כך, כמו אב שמצטער על בנו שסובל, ומושיע אותם באמצעות מלאך. גם בצרות, ה' איתנו. לא חלילה "אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (איכה ג', י"ח), אלא אפילו בחורבן "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג', כ"ב). גם בתקופות של "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ" (תהילים צ"ד, ה'), עדיין "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים צ"ד, י"ד). אפילוג [15] נוסיף לקינוח עוד השוואה קטנה למשה. תוספתא [16] : "רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה נאמרה במשה עליה נאמרה בעזרא עליה נאמרה במשה עליה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות י"ט, ג') נאמרה בעזרא עליה "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל" (עזרא ז', ו') מה עליה האמורה במשה למד תורה לישראל שנאמר "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם" (דברים ד', י"ד) אף העליה האמורה בעזרא לימד תורה לישראל שנאמר "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז', י') ואף הוא נתון על ידו כתב ולשון שנאמר "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית" (עזרא ד', ז')" נסביר - עזרא היה ראוי להביא את התורה לעם ישראל, אלא שיש בעיה טכנית קלה - משה כבר הביא אותה. אז מה עזרא הביא לעם ישראל? את הכתב האשורי שבו אנחנו משתמשים עד היום (לפני כן השתמשו במה שמכונה היום כתב עברי קדום [17]). ואכן, כשלומדים את עזרא ונחמיה רואים שעזרא לימד את העם תורה, קרא בתורה באירועים ציבוריים ובאופן כללי שם דגש נורא חזק על תורה [18]. יש עוד מקום לפתח השוואה בין משה לעזרא, מוזמנים לכתוב על כך מאמר. כרגע נסתפק בכך שגם עזרא מקביל למשה וממשיך את דרכו. עזרא גם הוא חי בתקופה דרמטית - שיבת ציון. אחרי חורבן המקדש הראשון, עם ישראל גלה לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, עם ישראל זכה לחזור לארצו. עזרא היה אחד ממנהיגי העולים. הגאולה מתוארת באופן נורא מקביל ליציאת מצרים בכמה מקומות, לדוגמא - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו). אם בתקופת החורבן ראינו היפוך של מה שנאמר ביציאת מצרים, בגאולה חוזרים לראות נפלאות כמו ביציאת מצרים. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כ"ג, ז' - ח'). אם החורבן היה מקביל ליציאת מצרים רק בהיפוך, הגאולה חוזרת להיות מקבילה ליציאת מצרים. גם כתיקון של החורבן, וגם כחזרה וחידוש של ימי קדם. גם בזמן הגאולה וגם בזמן הגלות, ה' לא עוזב אותנו לרגע, ובסוף הגלות עוד תגיע גאולה. ויהי רצון שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות. --------------------------------- הערות שוליים: 1. יאשיהו מלך 31 שנה (מלכים ב' כ"ב, א') וירמיהו ניבא מהשנה ה 13 ליאשיהו (ירמיהו א', ב'). כלומר, ירמיהו ניבא בתקופת יאשיהו 18 שנה. אחריו מולך יהואחז לשלושה חודשים (מלכים ב' כ"ג, ל"א), כרגע נתעלם ממנו כי אנחנו לא סופרים חודשים. אחריו מלך יהויקים במשך 11 שנה (מלכים ב' כ"ג, ל"ו). עד כה הגענו ל 29 שנים. אחריו מלך יהויכין 3 חודשים (מלכים ב' כ"ד, ח'), וגם ממנו נתעלם. אחריו מלך צדקיהו ל 11 שנה (מלכים ב' כ"ד, י"ח) שהסתיימו בחורבן. סך הכל - 40 שנה מתחילת נבואת ירמיהו ועד החורבן. חזרה למעלה 2. מבחינה כרונולוגית, הנבואה המאוחרת ביותר בספר נאמרה מעט אחרי הירידה למצרים בעקבות רצח גדליה (פרק מ"ד). הספר עצמו עוד ממשיך אח"כ, מכיוון שהוא לא מסודר כרונולוגית, מה שגורם ללא מעט כאב ראש ללומדי הספר. למעשה, מדובר בספר מבולגן להחריד גם מעוד בחינות. למשל, המעבר הלוך-ושוב מגוף שלישי לגוף ראשון, פסוקים שלא לגמרי ברור מי אומר אותם (פרק ט"ו אני מסתכלת עליך), או המחסור בתאריכים בחלקים לא קטנים של הספר. כשקוראים את פרק ל"ו ומגלים באילו תנאים הספר נכתב, ומוסיפים לכך את החורבן והגלות, מקבלים את הבלגן הזה יותר בהבנה והערכה. חזרה למעלה 3. כן, עם ר' במקום נ' (אם לא שמתם לב, תקראו שוב לאט ובזהירות). ככה ירמיהו מכנה אותו (ברוב המקומות), ואנחנו היום בירמיהו, לא במלכים. חזרה למעלה 4. מי שאמר "לא איש דברים אנכי" נאם בסוף את כל ספר דברים. יש פה כיוון שאפשר לפתח, אולי על לא להמעיט בערך של עצמך, או על להאמין שאדם יכול להשתנות, או אולי כיוונים אחרים. אני אשאיר את זה לכם, המאמר הזה יוצא ארוך מדי גם ככה (הי ועדת כפית! אני מתנצלת מראש, אני פשוט אדם חופר). חזרה למעלה 5. בנקודת הדמיון הזו טמונה נקודת שוני - את תפילות משה בעד העם ה' מקבל, ולעומת זאת, התפילות של ירמיהו לא מביאות לביטול גזירת החורבן. התגובה לתפילה של משה שהבאנו כדוגמא היא "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב, י"ד). לעומתה, התגובה לתפילה של ירמיהו שהובאה היא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃" (ירמיהו ט"ו, א' - ב'). במילים פשוטות יותר: לא יעזור. אפילו אם משה ושמואל יתפללו אני לא רוצה את העם הזה, והם יצאו למות ולשבי. חזרה למעלה 6. ראו שמות ל"ב, ל"ב. חזרה למעלה 7. ישנן נקודות דמיון נוספות. למשל, כנגד שניהם העם יוצא בטענה שלא נשלחו על ידי ה' - אצל משה אני מתכוונת כמובן לקרח, ואצל ירמיהו בגדול כל הספר (למשל ירמיהו מ"ג, ב', אם אתם מתעקשים על דוגמאות). שניהם ברחו ממלך שרצה להורגם - משה ברח מפרעה שרצה להרגו (שמות ב', ט"ו), וירמיהו בורח מפני יהויקים מלך יהודה (ירמיהו ל"ו, כ"ו). משה מתמודד כנגד החרטומים, וירמיהו כנגד נביאי שקר. חזרה למעלה 8. פסיקתא דרב כהנא י"ג, ו'. חזרה למעלה 9. קרח ועדתו (משבט לוי) יצאו נגד משה. אצל ירמיהו (שהיה מן הכהנים) אפשר למצוא כמה חיכוכים בינו לבין כהנים. למשל - בפרק כ' מופיע פשחור בן אימר הכהן ששם את ירמיהו במהפכת (מין כלא במקדש), בפרק כ"ו הכהנים והנביאים (נביאי השקר) הם אלה שטוענים כנגד ירמיהו ב"משפט שדה" שנערך. גם אנשי ענתות - עירו של ירמיהו  - מנסים להרגו (י"א, כ"א). חזרה למעלה 10. שמות ב', ירמיהו ל"ח. חזרה למעלה 11. ראו הערה 10. חזרה למעלה 12. אם לא, וגם אם כן - מוזמנים לכתוב תגובות פה באתר או לשלוח לכפית מאמרי תגובה! חזרה למעלה 13. מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב'. חזרה למעלה 14. פתיחתא ל"ד. חזרה למעלה 15. פרק מסיים של ספר, המתרחש תקופת זמן לאחר סוף הספר. חזרה למעלה 16. סנהדרין ד', ה'. חזרה למעלה 17.  יש לאביאל קפצ'יץ מאמר בנושא. חזרה למעלה 18.  למשל, נחמיה ח', ה' - ח', או בהמשך, נחמיה ט', א' - ג'. חזרה למעלה