תוצאות חיפוש

שלום לכולם! 🙂ספר תהילים הוא הספר הכי פחות "ספר" בתנ"ך. כוונתי היא שהוא הספר הכי פחות אחיד בנושא עליו הוא מדבר. לרוב ספרי התנ"ך יש דמויות או נושאים מרכזיים וספציפיים שסביבם הם עוסקים, ותהילים אינו כך. הוא אינו ספר לא רק משום שיש לו כותבים שונים (שכן לרוב ספרי התנ"ך יש בעצם יותר מכותב אחד), אלא גם משום שהנושאים סביבם מזמורי תהילים מדברים הם רבים מאוד וכנראה שאין קשר חזק בין הנושאים האלו שדרכו אפשר לחבר את חלקי הספר השונים. וגם אם הם ניתנים לחיבור, זו היא מלאכה סבוכה וקשה שלרוב לא עולה מקריאה פשוטה של המזמורים. בתוך ספר תהילים יש חלוקה לחמישה ספרים קטנים יותר, כל ספר שכזה ניתן לכנות בשם 'ספר פנימי'. גם אם ניתן למצוא קשר בין המזמורים השונים בתוך אותו בספר, מלאכה שהיא מורכבת מאוד לכשעצמה, אזי שקשה הרבה יותר להציע תשובות טובות (העולות מפשוטו של מקרא) לקשר שיש לספרים הפנימיים אחד עם השני. לצד חלוקה לספרים פנימיים, ניתן לסווג מזמורי תהילים מסוימים שעוסקים בנושאים דומים או בעלי מבנה שירי דומה כשייכים לאותה 'חוליית מזמורים'. קיימים מספר סוגים של חוליות מזמורים בספר תהילים (ואחת הדוגמאות המפורסמות לחוליה שכזו היא חוליית מזמורי הללויה בספר הפנימי החמישי של תהילים שעוסקים ברוממות שמו של הקב"ה). גם אם מצליחים למצוא אלמנטים דומים בין מזמורים שונים ומצליחים לסווג אותם כחולייה של מזמורים העוסקים סביב אותו נושא, אזי שריבוי החוליות ומיעוט הקשרים הקיימים בין חוליה לחוליה רק מוסיפים לראיית ספר תהילים כספר בעל מבנה לא אחיד העוסק במגוון רחב וסבוך מאוד של נושאים. חוליית המזמורים בה נעסוק במאמר זה היא מזמורי אסף. מזמורי אסף מתחילים בתהלים ע"ג - פ"ג, וכוללים גם את פרק נ'. לפני שנצלול אל הפרקים עצמם, בואו נתחיל בהקדמה קצרה: כשני שליש ממזמורי תהלים משויכים לכותב מסוים בפתיחתם. הנה מעט דוגמאות לכך: מזמור צ' – "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים", מזמור ע"ב – "לִשְׁלֹמֹה אֱ-לֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן", מזמור קמ"ד – "לְדָוִד בָּרוּךְ י-י צוּרִי" ומזמור פ"ט – "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי".כמו בדוגמאות, כך גם לכל אחד מהמזמורים בחוליה הזו יש כותרת שנושאת את שמו של אדם בשם 'אסף' (לדוגמא, בפרק ע"ג פסוק א' - "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱ-לֹהִים לְבָרֵי לֵבָב"). רוב הפרשנים הקלאסיים קיבלו את הכותרות של הפסוקים כפשוטם – שהתחילית 'ל' מתארת שייכות. [1] כלומר, שהמזמור חובר בידי X, קצת כמו שכיום ניתן לשייך יצירה למחבר באמצעות האות ל' (ספר מורה נבוכים להרמב"ם או ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי). ישנן גם עוד גישות פרשניות ביחס לכותרות, גם בעולם הדתי, כפי שנראה בהמשך המאמר.  בניגוד לגישה המסורתית הקלאסית, הרבה מהחוקרים החדשים הטילו ספק בקשר לזהות המחבר גם של המזמורים שמשויכים למחבר מסוים ספציפי בכותרתם. למשל, בספר "בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני" של ד"ר אבי הורביץ, מובאת הטענה שישנם מזמורי תהלים שמיוחסים לדוד בכותרת אך למעשה התחברו זמן רב אחריו, בימי בית המקדש השני, ואלו מזמורים: ק"ג, קכ"ד, קמ"ד וקמ"ה.[2] באופן כללי, הורביץ מנתח את השפה של מזמורי תהלים ולומד אילו נכתבו בבית ראשון ואילו כנראה בבית שני, בגלל ששפתם דומה לשפת הספרים המאוחרים בתנ"ך ולשון חז"ל. יש לו ראיות לדבר ולא נדבר עליהן כאן. ברור שמדובר בסוגיה שצריך לרדת לעומקה ולנסות להציע תשובות לפתרונה, ודרך הדיבור על מזמורי אסף הייתי רוצה לנסות להציע פרשנות חדשה לכותרות ואולי גם להציע פתרון לשאלה מי באמת כתב את המזמורים. בואו נתחיל ונתבונן במזמורי אסף עצמם.חילקתי אותם בעצמי לתת-יחידות בהתאם לנושא המרכזי עליו הם מדברים. זו חלוקה עצמית לצרכי נוחות על סמך מוטיבים זהים שמצאתי ואינה חלוקה מוכרחת/מחייבת: בוא נצלול ונעמיק את הדיבור על המזמורים עצמם.1. תת יחידה א - מזמורי השבח והגמול:מזמורים אלו מדברים על קרבת אלוהים, על גמול הצדיק והרשע ועל גדולתו של האל יתברך. להלן סקירה על חלקים מהם: תהילים עג: בפרק זה המשורר דן בנושאים של שכר ועונש. בתחילה הוא לא מבין מדוע דרך רשעים צלחה ודרכו שלו לא צולחת, ועל כן הוא מיוסר בעוד הרשעים נהנים בלא תנאי:"כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה. אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם"[3].אולם לאחר מכן הוא מגיע אל בית המקדש, וחווה איזו תובנה: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם".התובנה שלו היא שאמנם הרשעים שמחים כיום, אך בעתיד הקב"ה יעניק להם את גמולם: "אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת. כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה". ולבסוף, המשורר מבין שהקב"ה תמיד היה עימו, גם כשסבל. ומציאות זו היא שכרו:"וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי". ניכר שמרכז הפרק ושיאו הוא ההגעה אל המקדש. מי שחיבר את המזמור הוא דמות שרואה בהליכה למקדש כרגע שבו הוא מקבל את תובנתו.תהילים עה: כמו מזמור עג' גם מזמור זה עוסק בגמול. המשורר מלמד את רשעי העולם מוסר ואומר שהקב"ה ישפוט את כל היצורים על מעשיהם. ניתן לראות תנועה מעניינת במזמור זה של דו-שיח בין הקב"ה עצמו למשורר. שכן יש משפטים שנשמעים כאילו הקב"ה בעצמו אומר אותם: המשורר: "הוֹדִינוּ לְּךָ אֱ‍לֹ-הִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ". הקב"ה: "נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה. אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן". המשורר: "כִּי אֱלֹ-הִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב". הקב"ה: "וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק". ישנו כאן דיבור של ה' בגוף ראשון - האם מדובר בנבואה? נשאיר את השאלה פתוחה בינתיים. 2. תת יחידה ב – מזמורים לאומיים והיסטוריים:מזמורים אלו מתארים אירועים היסטוריים שחווה עם ישראל והם מושרים מזווית רחבה כשירה של העם כולו. נעבור על חלקם: תהילים עז:במזמור זה מבקש המשורר רחמים מהקב"ה:"קוֹלִי אֶל אֱלֹ-הִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹ-הִים וְהַאֲזִין אֵלָי. בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי". המשורר תמה שמא הקב"ה שכח את מידות הרחמים שלו:"הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה?" כדי לעורר את רחמי שמיים, הוא מחליט לאזכר את מעשיו של הקב"ה:"אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ". ועל כן הוא מאזכר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף:"גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה. רָאוּךָ מַּיִם אֱ‍לֹ-הִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת". וכן לבסוף את הנהגתם של משה ואהרן:"נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".תהילים עח: מזמור זה גם הוא מזמור היסטורי שמאזכר גם את אירועי יציאת מצרים. זהו המזמור השני הכי ארוך בתהילים, אחרי קיט. המשורר גולל את כל ההיסטוריה של ישראל – מימי השעבוד ועד לבניין המקדש. ניגע בחלקים ההיסטוריים שבו: 1. חטא בני אפרים – כנראה תיאור לכל ממלכת ישראל: "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹ-הִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת". 2. ניסי המדבר במצרים:"וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכׇל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ. יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה.וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם". 3. שכחת עם ישראל את הקב"ה: "בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו. וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה". 4. תיאורי מכות מצרים: "וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן.יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם". 5. עונש אפרים וישראל – חורבן משכן שילו:"שָׁמַע אֱלֹ-הִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ".6. הבחירה בשבט יהודה ובבית דוד: "וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם. וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן"  המזמור מתאר לנו את חורבן שילה ומלחמות ישראל. וניכר שאקורד הסיום החיובי של הפרק ושיאו הוא המלכת דוד המלך. וכן גם בפרק זה מוזכר לנו המקדש. והנה לנו אזכור נוסף של המקדש. תהילים פא:מתחיל עם שבח כללי להקב"ה:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל". לאחר מכן הוא מזכיר את אירועי המדבר – מי מריבה וקבלת חוקים/מצוות: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה". גם כאן מופיע הגמול והעונש על החטאים:"וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי.וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם".וכן הגמול על השכר עבור קיום המצוות:"לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. מְשַׂנְאֵי ה' יְכַחֲשׁוּ לוֹ וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם".  תת יחידה ג - מזמורי הגלות והחורבן: אלו המזמורים שיותר מעסיקים אותנו במאמר זה ולכן נתעכב יותר על כל אחד מהם: תהילים עד:המזמור פותח עם זעקה לה' על עוזבו את עמו: "לָמָה אֱלֹ-הִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ. זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ". תיאור חורבן המקדש:"שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ. אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ". ממשיך עם בקשת תחינה: "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח.הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס". וכן בקשה לנקמה באויבים:"אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד". במזמור זה מתואר לנו חורבן המקדש. זו לא הופעתו האחרונה של מאורע זה בתהילים.הרד"ק ועמוס חכם בדעת מקרא טוענים שמזמור זה מתאר את גלות בבל.[4]  תהילים עט:המזמור פותח בתיאור חורבן ירושלים והמקדש:"מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍ל-ֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם לְעִיִּים". ממשיך עם חרפת ישראל וצרתו:"שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֵין קוֹבֵר.הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ". ממשיך עם בקשת נקמה באויב:"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ". "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ‍לֹ-הֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". ונחתם עם בקשת לכריתת ברית מחודשת עם ה': "וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ". תהילים פ:גם מזמור זה זועק על כאבי הגלות:"אֱלֹ-הִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.ה' אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת, עַד-מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה". הוא מבקש לשוב, סימן שאיננו בביתו.המשורר מתלונן על הנעשה ל-'גפן', משל לעם ישראל[5]:"גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ, וְאָרוּהָ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ.יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה". ניכר שהמשורר מצוי בגלות ומבקש לשוב לארצו. המזמור מסתיים עם תפילה להקב"ה והבטחה שלא נעזוב אותו:"תְּהִי-יָדְךָ עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ עַל-בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ. וְלֹא-נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא. ה' אֱלֹ-הִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה".  טענתו של המלבי"ם היא שפרק זה נכתב בתקופת עזרא ונחמיה.[6] תהילים פג: מזמור זה, כמו קודמיו, פותח בבקשה מה' שישמע לתפילות:"אֱלֹ-הִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל.כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ". המשורר ממשיך עם פירוט האויבים העומדים על ישראל:"כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים.גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר.גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה". מתוארת לנו כאן מלחמה מול עשרה עמים. המזמור ממשיך עם תפילה למלחמה באויבים, אגב הזכרת מלחמות ישראל הקודמות:"עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן.נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה.שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ". מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה' ".רד"ק והמלבי"ם מאחרים מזמור זה לימי יהושפט המלך. [7] בשלב זה צריך לעמוד על דמותו של אסף – מי הוא היה? ישנן כמה דמויות בתנ"ך בשם אסף, אבל כנראה שהכוונה היא לאסף בן ברכיהו המופיע בספר דברי הימים. אסף בדברי הימים מוצג כלוי משורר חשוב שפעל במשכן ובמקדש ולפיכך תפקידו היה לשיר שירי קודש.עוד גורם שיכול לחזק את זיהויו של 'אסף' ממזמורים אלו כאסף הלוי המשורר מספר דברי הימים הוא תיאורי הנגינה והמקדש שבמזמורים. כמובן שתיאורים אלו מאוד קשורים מטבעם לעולמם של הלווים, שתפקידם היה לנגן במקדש.לתיאורים הקשורים לעולם הלווים, כפי שמשתקפים במזמורים, ניתן לקרוא "אלמנטים לוויים". נוכל להבחין היטב באלמנטים קלאסיים מסוג זה במזמורי אסף:1. אזכורים לזמר ונגינה בצורה מודגשת:מזמור פא:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".מזמור עו:"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר". מזמור עז:"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי". 2. אזכור המקדש:כבר פירטנו רבות עד כה את המקום שהמקדש תופס במזמורים האלו והבאנו פסוקים מפורשים לכך שהמקדש נוכח מאוד, וכך גם חורבנו.   על כן נראה מאוד סביר שלוי משורר יכתוב את מזמורים אלו, כפי שאכן נכתב בכותרות המזמורים. מתוך כך, ולאור העובדה שלא ראינו דמויות מרכזיות אחרות בשם אסף בתנ"ך, מאוד הגיוני ומוכרח להניח שה'אסף' אליו משויכים מזמורי אסף הוא הוא אסף בן ברכיהו. ולפי זה הוא המחבר שלהם.  בדברי הימים א פרק ו מתואר שדוד מעמיד לווים משוררים לשרת לפני משכן אוהל מועד:  "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית יקוק מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יקוק בִּירוּשָׁלָ͏ם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם. וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי: הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל. [בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ. בֶּן צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי. בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה. בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח. בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל]. וְאָחִיו אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן שִׁמְעָא. [בֶּן מִיכָאֵל בֶּן בַּעֲשֵׂיָה בֶּן מַלְכִּיָּה. בֶּן אֶתְנִי בֶן זֶרַח בֶּן עֲדָיָה. בֶּן אֵיתָן בֶּן זִמָּה בֶּן שִׁמְעִי. בֶּן יַחַת] בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן לֵוִי. וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עַל הַשְּׂמֹאול אֵיתָן בֶּן קִישִׁי [בֶּן עַבְדִּי בֶּן מַלּוּךְ. בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶן אֲמַצְיָה בֶּן חִלְקִיָּה. בֶּן אַמְצִי בֶן בָּנִי בֶּן שָׁמֶר. בֶּן מַחְלִי בֶּן מוּשִׁי בֶּן מְרָרִי בֶּן לֵוִי]. וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם נְתוּנִים לְכָל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן בֵּית הָאֱלֹ-הִים". דוד מייסד עבודה חדשה במשכן אוהל מועד והיא מלאכת הנגינה, המקודשת והמיועדת ללווים. נזכרים לנו כאן 3 לווים משוררים מרכזיים משלושת שרשראות הייחוס של משפחת לוי – גרשון, קהת ומררי.  כמו כן, בדברי הימים ב פרק כה מוזכרת שוב מקהלת הלווים בעת חנוכת מקדש שלמה: "ויְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ כִּי כָּל הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצְאִים הִתְקַדָּשׁוּ אֵין לִשְׁמוֹר לְמַחְלְקוֹת. וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת ליקוק וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל ליקוק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית יקוק. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יקוק אֶת בֵּית הָאֱלֹ-הִים". מכאן שמקהלת לווים זו הייתה פעילה גם בבניין בית המקדש. ניכר שאסף המוזכר כאן הוא המחבר המופיע בכותרתם של מזמורים אלו, מה גם שכפי שנראה תכף במקורות נוספים הוא היה משורר מיוחד וכנראה גם ראש למשוררים כך שהדבר הגיוני. נוכל להכיר קצת יותר את דמותו של אסף דרך המסופר עליו במקומות נוספים בספר דברי הימים. בואו נעיין בדברי הימים א פרק טז:"וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן יקוק מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל ליקוק אֱלֹ-הֵי יִשְׂרָאֵל.אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ. וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹ-הִים.בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת ליקוק בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו".  לאחר הבאת ארון ה' אל האוהל שהכין לו דוד, דוד מתחיל לשיר מזמור שלם – ביד אסף ואחיו, מכאן שקבוצה זו ואסף ביניהם כנראה לקחה חלק פעיל בכתיבת המזמור או בשירה שלו. אם נעיין בתוכן המזמור עצמו ניווכח שזהו כנראה עיבוד מוקדם למזמור קה' בתהילים, 15 הפסוקים הראשונים של מזמור זה דומים למזמור המושר כאן (המשך המזמור כבר שונה).  כחלק מהזכויות על מזמור זה מוזכרים גם להקת הלווים המושררים שספק שרו ספק חיברו את מזמור זה יחד עם דוד עצמו. מאיך שאסף מוצג כאן ניתן להבין שהוא כנראה היה מנהיגם של הלווים המשוררים או אחד מהיותר מוכשרים בהם שכן הוא מוצג כ"אסף הראש" (פסוק ה'), אולי זה תואר מקביל ל"הכהן הראש" שהיה כינויו של הכוהן הגדול. [8] וכמו כן, כאשר רוצים להציג את קבוצת הלווים המושררים קוראים להם: "אסף ואחיו" (ז). מכאן שהוא כנראה היה המרכזי שבהם.  כדי לבסס את תזה זו בואו נעיין באיך שמוצגת לנו הרפורמה הדתית של חזקיהו המלך בדברי הימים ב פרק כט': "וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית יקוק בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד יקוק הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו. וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר יקוק וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה. וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל ליקוק בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה [9] וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ".  חזקיהו המלך מאזכר את אסף החוזה כמי שחיבר מזמורי הלל יחד עם דוד המלך. מתיאורים אלו ניתן לראות שאסף היה לוי משורר מפורסם ומכובד מאוד, מראשי המנגנים שחיבר מזמורים יחד עם דוד המלך עצמו. שכן בראי הדורות, בפרספקטיבה מאוחרת, מזמורים הלל מסוימים יוחסו לדוד ולאסף בשותפות. [10] נוכל להבחין גם שבמזמורי אסף אלו ישנם אלמנטים ליוויים קלאסיים:1. אזכורים לזמר ונגינה בצורה מודגשת:מזמור פא:"הַרְנִינוּ לֵאלֹ-הִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹ-הֵי יַעֲקֹב.שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".מזמור עו:"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר". מזמור עז:"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי". 2. אזכור המקדש. המקדש נוכח מאוד, וכך גם חורבנו.   על כן נראה מאוד סביר שלוי משורר יכתוב את מזמורים אלו, כפי שאכן נכתב בכותרות המזמורים. מתוך כך, ולאור העובדה שלא ראינו דמויות מרכזיות אחרות בשם אסף בתנ"ך, מאוד הגיוני ומוכרח להניח שה'אסף' אליו משויכים מזמורי אסף הוא הוא אסף בן ברכיהו. ולפי זה הוא המחבר שלהם.  וכעת צריך לשאול את השאלה, האומנם אסף בן ברכיהו הוא באמת המחבר הבלעדי של מזמורים אלו? ניתן להקשות על זיהוי אסף הלוי כמחבר המזמורים בעיקר דרך עיון בתת-יחידה ג שהצגנו – מזמורי החורבן. מזמורים אלו נושאים את שמו של אסף אבל מתארים חורבן ממשי שלא היה קיים בימיו. אלו הם מזמורי: עד, עט, פ, פג. אסף, כמו שראינו, חי בתחילת ימי בית ראשון ואילו מזמורים אלו מתארים את החורבן עצמו מאות שנים לאחר מכן. וכן הרי כבר ראינו פרשנים קלאסיים שמאחרים חלק מהמזמורים בעקבות הסיבה הזאת!כעת ננסה להציע הצעות לפתרון הקושיה ונטיל בהן דופי אחת אחת:1. ניתן להציע שחורבן בית המקדש המתואר במזמורים אלו הוא רק דימוי או משל של המשורר כדי לתאר את יגונו.אולם, אין סיבה שאדם ירגיש צורך לתאר עצב ושירת זעקה בדמות חורבן ממשי, במידה ולא היה עד למאורע כזה בימיו. כדי שהרעיון לתאר יגון כללי בדמות חורבן מקדש יהפוך לריאלי, הוא צריך לבוא רק אחרי שהמושג של חורבן כבר היה קיים ואכן התרחש – כדי שיהיה ניתן לשאוב ממנו השראה. [11] ועל כן מאוד סביר להניח שזמן כתיבת מזמורים אלו הוא בימי חורבן המקדש או לאחריו, ולא בימי דוד בהם חי אסף. 2. יש אפשרות לטעון שהפרק נכתב בנבואה. ואכן הפרשנים שטוענים שכל ספר תהילים חובר בידי דוד המלך, כמו רבי סעדיה גאון, [12] יטענו שמזמורים שמתארים אירועים שקרו לאחר חייו של דוד חוברו בידי דוד ברוח נבואה. אני מתנגד לקריאה זו בספר תהילים. אני חושב שאין צורך להסיק שמדובר במראה נבואה בלי שתהיה לכך לכל הפחות רמיזה בפסוקים עצמם. ניתן לתאר נבואה כמפל מים היורד מהאל אל האדם ואילו תפילה היא דווקא ניסיון של האדם לתת למים לזרום מלמטה למעלה, כך שניתן להגיד שאלו שני ערכים כמעט הפוכים. אנו יכולים לראות שספר תהילים הוא קובץ של מזמורי חכמה ושבח ובמיוחד תפילה ועל כן לראותו כספר נבואה יוצר מעט בעייתיות. כמו כן, לפי קריאה זו חלק ממזמורי אסף מתארים תפילה שלכאורה אינה נצרכת - למה הוא בוחר להתפלל שה' יגאל את עמו בעת החורבן מאשר להתפלל שהבית פשוט לא ייחרב מלכתחילה? את קושיה זו לא אעלה מול ירמיהו או יחזקאל שממש חיים בימי החורבן ושראו את החורבן הופך לממשי וודאי יותר ויותר בימי חייהם אבל כן אעלה אותה למול אדם שחי מאות שנים לפני עליית בבל.  הבעיה המרכזית שלי אם הצעה זו היא שהיא קצת נוחה באופן מחשיד, שכן היא פשוט מנסה ליצור אופי כפול לספר תהילים. כך שבמצב שאני לא יכול להחליט על איזה אירוע מחיי דוד מוסב המזמור אני פשוט אחליט שמדבור בנבואה. התמונה המתקבלת יכולה להיות של 140 מזמורים המושרים בחייו של דוד על המציאות הנוכחית, וספציפית 10 מזמורים המושרים בנבואה (או בכל שיטת חלוקה אחרת: 120-30, 100-50 וכו'). ולכן בעיניי זו הצעה פרשנית די עצלנית להניח שאת רוב המזמורים חיבר אסף על חייו שלו ואת מזמורי החורבן ספציפית הוא חיבר על אירועים עתידיים בנבואה – במקרה זה החיתוך בין מזמורים לא-נבואיים למזמורים כן-נבואיים הוא קצת נוח ומדויק מדי (ומשתמש באינדיקציה אחת בלבד והיא השאלה האם הגיוני שהמשורר ראה את האירוע בחייו), בצורה שדי מחשידה את אמינותה ותקפותה של ההצעה. [13] 3. ניתן לגרוס שאולי המחבר הוא פשוט אדם אחר בשם 'אסף' שחי מאוחר יותר בימי החורבן והיה לוי משורר גולה שחיבר את המזמור. שכן ניכר לפי סגנון המזמורים שמדובר על דפוס שירה דומה לשאר המזמורים בקובץ מזמורי אסף, שכן גם בהם מוזכר המקדש וחורבנו ותורת הגמול חוזרת ומדוברת. ולכן ניתן להסיק שגם מחברם של מזמורים אלו מגיע מרקע דומה ולכל הפחות היה גם לוי משורר בעצמו. לעניין זה נניח שהיו שני אסף – אסף הראשון בתחילת ימי הבית הראשון ואסף השני בחורבנו.  זו אכן הצעה סבירה יחסית. אכן ישנה קצת בעייתיות להניח שגם לו קוראים אסף כי אני מניח שהוא כבר היה מודע למזמורי אסף המוקדמים יותר, שאולי אף היו מושרים בבית המקדש הראשון, ולא היה בוחר בכותרת זהה. כמו כן, אולי גם התנ"ך עצמו היה בוחר להבחין בין שתי הדמויות באמצעות ציון ייחוסם. אולם, ניתן להתמודד עם קושיות אלו ולכן זו לא הצעה דחוקה מדי. מכל מקום גם היא הצעה ספציפית ונוחה מדי, ועל כן הייתי רוצה למצוא הצעות מתקדמות וכוללניות יותר. 4. אולי המזמור מוקדש אל אסף, שכבר נפטר מן העולם דאז. מצינו בספר תהילים מצב של הקדשת מזמור בכותרתו. לדוגמא, נעיין במזמור עב'. להלן פסוקו הראשון של עב': "לִשְׁלֹמֹה אֱ‍לֹ-הִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ".ופסוקו ההאחרון: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי". כך שמדובר על מזמור שדוד כנראה מקדיש אל שלמה המלך. [14] כך רוב הפרשנים תופסים את מזמור עב'. [15] אולם, אני גם פחות רואה סיבה להניח שהמזמור הוקדש לאסף. שכן אין מזמור זה בא כדי לדבר אל אסף או לפאר את שמו. אכן מאוד סביר שמדובר בהקדשת שיר במזמור עב' שם דוד מקדיש מזמור לשלמה המלך, בנו, ומתאר ממלכה גדולה ועשירה. אולם, כאן לא נראה לנכון להגיד שהנמען של השיר הוא אסף שכן אין השיר מדבר אליו/עליו אלא רק נושא תפילה לקב"ה שיגאל את עמו. ועכשיו נעבור להצעתנו החדשה – שבמהותה היא כמין שילוב של כמה מההצעות שנאמרו:אם במזמורי דוד כנראה התחילית 'ל' באה לתאר שייכות ("למנצח מזמור לדוד", "למנצח לדוד", "לדוד"). במזמור עב' אולי היא מציינת את הביטוי – 'לכבודו של'.ואולי בעצם במזמורי אסף, לפחות בחלקם, היא מציינת משהו חדש. אולי המחבר של מזמורי החורבן, שהוא אכן ככל הנראה לוי משורר שגלה מעט לאחר ימי חורבן בית המקדש הראשון, זעק לאלוהיו בשל חורבן עירו ולכן רצה לכתוב שירת קודש לאלוקים אחרי הזעזוע הרב שהתרחש בממלכה. וכדי שהשירה תהיה מספיק עוצמתית ותשאיר הד מספיק חזק לדורות כשיר קינה סוחף ועמוק הוא בחר ללבוש על עצמו את דמותו של אחד מהמשוררים הידועים והקדמונים, אסף החוזה, ולכתוב את המזמור תחת שמו. "כמעין אסף החוזה מודרני" המתאר את חורבן הבית. אולי תחת השאלה של: 'מה אסף הגדול היה אומר לו היה כאן?'. וזאת במטרה להעצים את תוכן המזמור ואת המסר שלו. כשהיהודים בגלות יקראו אותו תהיה לנגד עיניהם דמותו של אסף החוזה הדגול שתיקן מזמורי תהילים כבר עם דוד המלך נעים זמירות ישראל. הצעה זו עובדת אם אכן מניחים שאסף היה אחד מהנגנים והמשוררים הלאומיים הגדולים של עם ישראל בימי בית ראשון, כפי שאכן ניסיתי להוכיח. כך שלמעשה המשורר לא היה אסף עצמו, אלא בחר לכתוב את המזמורים מנקודת מבטו של אסף החוזה. אולי הצעה זו יכולה להשתלב גם אם ההצעה הקודמת, שהמשורר עצמו הוא בעצם אסף השני. שכן שתי ההצעות האלו יושבות על אותה הנחה – שמטרת השם בכותרת היא להעניק ייחוס יותר גבוה ונאצל למזמור. וכן ברור שאם היה זה אסף השני שכתב את מזמורים אלו הרי שהוא קיבל את שמו זה מהוריו על שמו של אסף החוזה, שהיה מאבות אבותיו. אולי נתינת שם זה נועדה כדי שתפילותיו של אסף זה ישובצו בתוך מגירת מזמורים שמתמלאת כבר מזמנים עתיקים יותר, תחת שמו של משורר קדום שקנה לו את שמו ותהילתו – והוא אסף החוזה.  אני חושב שגם אם מקבלים חלקים מטענות המחקר על כך שחלק ממזמורי תהילים ששמו של דוד משובץ בפתיחתם הם בעצם מאוחרים יותר (בעיקר עקב ראיות ללשון בית שני, שכאמור לא ניכנס אליהם כעת), אזי שעדיין ניתן לטעון שמשוררי המזמורים רצו לשאוב השראה ולעלות את רמתם של מזמוריהם ועל כן בחרו ללבוש את דמותו של דוד המלך עצמו בעת כתיבת המזמור. דומני שגם אין מנוס אחר מלפרש כך בכל האמור לצורה שבה פרשנים כמו הרד"ק והמלבי"ם תפסו חלק מהמזמורים, שאותם הם תארכו לתקופות מאוחרות יותר מתקופת אסף החוזה (דוגמת ימי יהושפט המלך או עזרא ונחמיה, כפי שראינו).כך שאולי למעשה מדובר בהצעה חדשה-ישנה או הצעה חדשה שמחזירה אותנו כבר אל תפיסות שורשיות יותר בספר תהילים שכבר פרשנינו הקדמונים שמו לב אליהן. ברוח זו, אני סבור שאין צורך ממשי להסיק שמזמור עה' הינו מזמור נבואי, כתשובה לשאלה ששאלנו, אלא ניתן לתאר את המשורר כמי שמחליף כובעים בין דמותו שלו לדמותו של הקב"ה עצמו. ראינו שמשוררי המזמורים יכולים להחליף כובעים לדמויות שונות, וייתכן שאחת מהן היא גם הקב"ה עצמו. מה גם שאם נשים לב, לא מוזכר במזמור זה איזו ידיעה שלא הייתה מתוארת לנו בשום מקום מלבד אצלם, ולכן אין צורך לחשוב שמדובר בנבואה ישירה אלא אולי בטקסט שנכתב בהשראת כתבים נבואיים אחרים.  וכעת הייתי רוצה לראות עוד שני פרשני מקרא שמציעים הצעות פרשניות דומות לזו שהעלנו כאן:1.  אבן עזרא על תהילים פרק עב פסוק א: "נבואת דוד, או אחד מהמשוררים על שלמה או על משיח. והוא אות למ"ד – כמו מילת 'בעבור' כמו ו"ללוי אמר כי תומיך ואוריך", לנכח השם".להלן האבן עזרא מציע לפרק את מזמור עב ומעלה את האפשרות להתייחס לשמות המוזכרים בו כמטאפורה. אולי 'שלמה' הוא שלמה המלך אבל אולי הוא בעצם סמל למשיח. ואולי 'דוד' הוא דוד בן ישי עצמו, או שהוא בעצם רק לוי משורר שלבש את דמותו של דוד.  2. רבי רפאל בן מרדכי ברדוגו – בעל פירוש "מי מנוחות" לתנ"ך – על תהילים מזמור צ' ("מי מנוחות" חלק ג - עמוד 577): בהתחלה רבי רפאל ברדוגו מעלה את הסברה שמדובר שמשה רבינו שכתב מזמור זה בחייו, אך לאחר מכן הוא פוסל אותה. ההצעה האחרונה שרבי רפאל ברדוגו היא מעט מדרשית יותר ואינה עולה מפשט הפסוקים. ההצעה אותה מעלה באמצע דבריו זהה להצעה שהעלנו באשר למזמורי אסף: "אפשר שאמר אותו אחד מן המשוררים יחסו למשה, לומר זהם דברים חזקים כאילו אמרם משה".  מכאן שאין צורך ממשי להתייחס לכותרת המזמורים במובן של שייכות היסטורית-עובדתית. כשאנחנו קוראים מזמורי תהילים אנחנו יכולים לשאול את השאלה האם המשורר שמופיע בתחילת הכותרת אכן חיבר את המזמור, לפעמים התשובה תהיה פשוטה ולפעמים לא. האם איתן האזרחי חיבר באמת את מזמור פט? האם דוד המלך חיבר את תהילה לדוד? לא נוכל באמת לענות בוודאות. בהנחה שכן ובהנחה שלא, השאלות המרכזיות יותר שאנחנו צריכים להתמקד בהן הן מדוע משורר המזמור בחר לייחס את המזמור שלו לאותה דמות היסטורית חשובה וכן מה התשובה לשאלה הזו יכולה ללמד אותנו על הקשר בין כותרת המזמור לבין תוכנו.  ולסיום, בכל הקשור למזמורי תפילה אולי ניתן לראות לתופעה זו שריד מחשבה בדברי ה' אל ירמיהו:"וַיֹּאמֶר יקוק אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ". מכאן שאולי תפיסה שלפיה אבות האומה הרוחניים, כמו משה ושמואל בדוגמה זו, עומדים ומתפללים בעבור גאולת העם גם שנים רבות אחרי מותם, הייתה קיימת בימי בית ראשון ואולי אף שימשה השראה בעיני רוחם של גולי בבל ליצירת מזמורים אלו ולייחוסם לדמויות חשובות מוקדמות יותר. [16] לסיכום: במאמר זה ניסינו להביט לעומקם של מזמורי אסף וכן לשאול מיהו אסף המתואר בכותרות המזמורים והאם הוא מחברם. הסקנו שאסף היה משורר חשוב ומכובד מאוד בימי בית המקדש הראשון שהיה שותף לשירת מזמורי קודש יחד עם דוד המלך בעצמו. כמו כן, עמדנו על כך שמאוד קשה ודחוק לטעון שאסף בן ברכיהו הוא המחבר הבלעדי של מזמורי אסף, לאור העובדה שניכר שלפחות חלק מהמזמורים מתארים גלות וחורבן שלא היו קיימים בימיו. ועל כן, כשאנחנו נצמדים לפרשני מקרא אחרים ופוסלים אפשרויות פרשניות אחרות (או לפחות מטילים בהן דופי) הצענו שלפחות חלקם של המזמורים הושרו שנים רבות לאחר פטירת אסף מתוך ניסיון של המשורר ללבוש על עצמו את דמותו של אסף כדי להעניק מימד של כבוד ומשמעות למזמוריו שלו. כמעין ייחס רעיוני שהמשורר עושה לדמותו של אסף, המשורר הדגול. מתוך כך הצענו שניתן לפרק את כל המבנה המוכר והאינטואיטיבי של ספר תהילים ולקבל את השמות המופיעים בכותרות רק כמטאפורות או כסימבולים שבאים לשקף זווית קיומית של המשורר ולא אמת היסטורית. תמונה זו מאפשרת לנו להביט לעומקו של הספר והיא מזמנת הצעה לאימוץ תבניות חשיבה חדשות בזמן קריאת תהילים – כגון: מדוע המשורר לבש על עצמו את דמותו של אדם כזה או אחר? ומה הדבר יכול ללמד על תוכן המזמור עצמו?   1. למשל הרד"ק בהקדמתו לתהילים: "והמזמורים שכתוב בהם בראשם: ״לדוד״ – חברם דוד, וכן אותם שלא נזכר בהם שום מחבר – דוד חברם".[חזרה מעלה] 2.  ד"ר אבי הורביץ. "בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני". מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב. [חזרה מעלה] 3. אין חרצובות למותם - הכוונה שאין כבלים למיתתם, אלא מתים הם במיתה נחה ושלווה.[חזרה מעלה] 4. רד"ק על תהילים פרק ע"ד פסוק א: "זה המזמור ידבר על הגלות". דעת מקרא (עמוס חכם) על תהילים פרק ע"ד: "מסתבר שהמזמור מכוון מעיקרו לחורבן בית ראשון. וזכר לדבר שיש במזמור לשונות הדומים ללשונות מגילת איכה".[חזרה מעלה] 5.  יכול להזכיר לנו את משל הכרם של ישעיהו ומשל עץ הגפן של יחזקאל. להמשך עיון והרחבה, עיינו במאמרה של שרה גלר: "כשתהלים ויחזקאל מתכתבים". [חזרה מעלה] 6.  המלבי"ם על תהילים מזמור פ פסוק א: "מזמור זה יסדוה בני אסף בימי עזרא ונחמיה ששבו מן הגולה ורצו לבנות ההיכל ואויביהם רצו להלחם איתם ולהשבית מלאכתם, והיו אז עניים ומרודים, וידמה שיבתם מבבל נגד שיבתם ממצרים".[חזרה מעלה] 7. רד"ק על תהילים פרק פ"ג פסוק א: "זה המזמור נאמר על המלחמה שהייתה בימי יהושפט כשבאו עליו בני שעיר ועמון ומואב כמו שאמר בדברי הימים והיו עמהם גוים אחרים שהיו שכנים וקרובים זה לזה אף על פי שלא נזכרו שם בפרט". המלבי"ם על תהילים פרק פ"ג פסוק א: נוסד גם כן בימי יהושפט שבאו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה ועמם המון רב ויהושפט התפלל וקרא צום "ויחזיאל מן בני אסף היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ויאמר אל תיראו. כי לא לכם המלחמה כי לאלוקים. לא לכם להלחם בם. עמדו וראו את ישועת ה'" וכו' (דברי הימים ב כ'). ושם סיפר איך האויבים עצמם הרגו זה בזה על ידי המהומה שהטיל ה' ביניהם".[חזרה מעלה] 8. עזרא ז ג: "עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה... בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ".[חזרה מעלה] 9.  אין קושיה גדולה מדוע אסף מכונה כאן בתואר חוזה. שכן הלווים המשוררים מכונים נביאים בספר דברי הימים (יש לכך סיבות אבל לא נעסוק בהן כעת) ובכל אופן בתנ"ך חוזה הוא תואר נרדף לנביא כפי העולה מדמויות שונות (הבולטות הן נתן וגד).[חזרה מעלה] 10.  ומי שעדיין סקפטי, שיעיין בנחמיה יב מו.[חזרה מעלה] 11.  ועוד עדות לכך שבאותה תקופה מחשבה על חורבן הבית הייתה נדירה, ניתן למצוא בתפילת שלמה בה הוא ממש אומר שגם כשתהיה גלות בית המקדש שהוא חונך כעת עדיין יעמוד על תילו: "כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ (מלכים א ח מו-מח).[חזרה מעלה] 12. וכך כותב שם רס"ג בהקדמתו לפירושו על תהילים: "וכל הספר נבואה שנתנבא בו דוד, לפי שכל האומה בדעה אחת לקרותו שירי דוד, וכך נאמר במקומות רבים יחוסו אליו [כאמרו]: "להלל ולהודות במצות דוד איש האלהים משמר לעומת משמר" (נחמיה יב כד). [...] ואף על פי שאפשר לחשוב שיש בו ממה שנתנבא בו או שר אותו זולת דוד, כגון אסף והימן וידותון ואיתן ומשה איש האלוהים וזולתם. הרי צריך לדעת שאין הדבר כפי שאפשר לחשוב בו, אלא אין שום דבר שאינו לדוד, שהרי יש שמיחסו לשני אישים כגון אמרו: "למנצח לידותון מזמור לדוד" (תהילים לט א)". (פירוש רס"ג על תהילים, מהדורת הרב יוסף קאפח. 1966")  [חזרה מעלה] 13. אכן מעניינת היא גישתו של ההואיל משה בהקדמתו לספר תהילים בו הוא מציע שאולי דוד חיבר מזמורים על אירועים עתידיים אך שלא מכוח נבואה: "רק רוח ה׳ לבשתהו תמיד כשבא לחבר מזמוריו והיא התעוררות השכל לצייר ציורים נפלאים ולדמות דברים עתידים או אפשריים להיות כאילו כבר אירעו".[חזרה מעלה] 14.  את הימצאותם של מזמורים המיוחסים לדוד גם אחרי הופעת מזמור זה ניתן לפרש בכך שכלו תפילות דוד בן ישי מרגע זה והלאה שכן אחרי ברכתו לשלמה הוא נאסף אל עמיו.[חזרה מעלה] 15.  רש"י, רד"ק, המיוחס לרשב"ם, המלבי"ם ומצודת דוד על אתר.[חזרה מעלה] 16.  יש לדבר עוד דוגמאות מהתנ"ך:1. "כֹּה אָמַר יקוק קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא יד)2. "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יקוק וְהוּא יַעֲנֵם" (תהילים צט ו).[חזרה מעלה]

שלום לכולם!! בחלקו הראשון של המאמר הגדרנו את מטרותיו: לבחון את שילוב התכונות, המרכיבים הנפשיים השונים, והתהליכים היוצרים נבואה והופכים אדם לנביא. מטרתנו העיקרית היא להבין כיצד צמחה תופעת נבואת השקר בעם ומה היו מאפייניה בתקופות השונות. העניינים החשובים עליהם רצינו לעמוד הם האופן בו לקחו נביאי השקר חלק בחורבן ממלכות ישראל ויהודה, וההבדלים המהותיים בינם לבין נביאי האמת. במאמר הקודם הגדרנו את המודל הנפשי של נביא האמת כמורכב מתכונות השליחות, בשמה הוא יוצא להפיץ את דבר ה', הדמיון, באמצעותו הוא מתווך את הנבואות לעם ואף תופס את משמעות הנבואות עצמן, והחוויה הנבואית שמלווה את רגע ההתנבאות עצמו.  לאחר הגדרת מאפיינים אלו סקרנו את הסיבות השונות לעליית קרנם של נביאי השקר, ואלו הן: תחושת ביטחון שנבואות השקר מעניקות לעומת נבואות החורבן והזעם של נביא האמת, הסתת לב העם בידי הקב"ה עצמו להקשיב דווקא אל נביאי השקר וכן חוסר וודאות כללי למי מהנביאים להקשיב עקב חוסר יכולת להבחין בין מי שמתנבא באמת בשם ה' ומי שמתנבא בשמו בשקר. אך זהו רק חצי מהסיפור - מכיוון שעדיין לא עמדנו על היחסים שבין אותן סיבות. ניכר כי הן קשורות אחת לשנייה, וכי ישנה דרך לשזור אותן יחד. כדי להבין שהעם באמת אשם ואחראי למעשיו הרעים שבעקבותיהם נענש בגלות מארצו (דרך הסתה לציות לנביאי שקר, לפי הצעתנו), נצטרך להוכיח שמעשיהם הרעים היו הסיבה הראשונית בשרשרת הסיבות שהובילה לחורבן, וכן המרכזית ביניהם. לצורך כך נעיין בעוד מספר מקורות:  כעת נעיין בספר מיכה: "כֹּה אָמַר יְ-הוָה עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם. וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱ-לֹהִים. וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת רוּחַ יְ-הוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (מיכה ג', ה' - ח'). ובמקביל נעיין במלכים א' פרק כ"ב. בפרק זה מובא לנו סיפור על אחאב, שבעקבות יהושפט חתנו, התייעץ עם נביאים כדי לדעת האם לעלות למלחמה מול ארם. לאחר שהוא שואל את ארבע מאות נביאיו (שלפי רוב הפרשנים הם ארבע מאות נביאי האשרה שאליהו לא הכרית [1]), הוא פונה לשאול את נביא ה', מיכיהו בן ימלה, לפי בקשתו של יהושפט. מיכיהו מנבא לו חורבן ואף מביא לפניו גם את הסיבה שנביאי השקר שיקרו לו: "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְ-הוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְ-הוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַי-הוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (מלכים א' כ"ב, כ' - כ"ג). לבסוף אחאב מקשיב לנביאי השקר ונהרג בקרב ברמות גלעד. נשאלת השאלה, האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי רוח השקר המתוארת בפסוקים אלו? על שאלה זו נענה בהמשך. הרב ישעיהו הדרי זצ"ל [2] מתייחס במאמרו לנבואת מיכה זו ומקביל אותה לסיפור רוח השקר בספר מלכים.להלן דברי הרב ישעיהו הדרי במאמרו [3]: "בפרשת הנבואות הראשונה של מיכה מופיעה פסקה ובה תוכחה לנביאי-השקר. פסקה זו בת ארבעה פסוקים בפרק ג' (ה' - ח') מפנה את תשומת הלב להבנת התופעה של נבואת-שקר. בדברי הנביא נזכרים "הנביאים המתעים את עמי, הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה", ובלשון ימינו נאמר: נביאים להשכיר, נביאים מקצועיים שפרנסתם על נבואתם. לעומת זאת, בפסוקים הבאים, מדובר על "לילה לכם מחזון. ובאה השמש על הנביאים, כי אין מענה אלקים". המונחים נראים יותר נאצלים מאשר נבואת-שקר פשוטה בעבור בצע כסף, המושגים "חזון", "מענה", גם אם בלולים הם בקסם ובקוסמים, מכל מקום משמשים הם אף את נבואת-האמת".לפי מאמרו של הרב הדרי בהתאם למובא במלכים ובמיכה:סוג ראשון של נביא שקר הוא זה שצריך לנשוך בשיניו, דהיינו לשלם לו, כדי שיבשר על שלום - נביאי שקר כמקצוע בלבד.מהסיפור על ההתנגשות בין מיכיהו בן ימלה ונביאי אחאב אפשר ללמוד על סוג נוסף של נביאים – נביאי שקר שמשמשים כשלוחי שמים, העושים את שליחותם בעצם מסירת נבואת שקר - במקרה זה, כדי להכשיל את אחאב. ייתכן שנביאי שקר כאלו יש עוד רבים, שה' משתמש בהם כדי להוריד נבואת שקר שהוא מעוניין שיאמינו לה. לפי הצעה זו, הקב"ה יכול לשלוח נבואות שקריות שלא באמת מיועדות להתרחש [4]. כמו כן, כאמור, במילותיו של מיכה הנביא בהמשך הפסוק נזכרים מונחים נאצלים יותר לתיאור נביאי השקר: "לילה לכם מחזון", "ובשו החוזים", "כי אין מענה אלקים". ומונחים אלו גם אם הם כנראה בלולים בקסם, משמשים אף לתיאור נבואת האמת! מכאן שרומז מיכה אף לקבוצה שלישית של נביאי שקר: אלה המהלכים בדרכי נבואת האמת, מחפשים את המענה האלוהי במלוא הרצינות, וכנראה שדמיונם הנבואי מטעה אותם לומר שקלטו את דבר ה' וזכו למלא שליחות נבואית – אך אין הדבר באמת כך. השימוש במושגים "חזון" ו"מענה" אמור כנראה לגבי אותה קבוצה, שהייתה רחוקה מבצע כסף, ולא עשתה את הנבואה קרדום לחפור בה. לסיכום המאמר של הרב הדרי: קבוצה ראשונה – נבואה כתשלום. שום התערבות אלוקית בתהליך.קבוצה שנייה – נבואה פטריוטית (שייתכן שמגיעה גם על בסיס אינטרסנטי של נביא השקר [5]). התערבות אלוקית בפועל שמשמשת לצורך מסירת נבואות שקר, במקרה זה לאחאב. קבוצה שלישית – ניסיון לנבואת אמת אך קבלת מסר שגוי ומדומיין. ההתערבות אלוקית לא ברורה דיה - ממאמרו של הרב הדרי לא ברור האם הקבוצה השלישית ממש מקבלת נבואות מהקב"ה או שאלו דמיונות סרק וחלומות תעתועים.הרעיון הזה שישנה דרגת נבואה כלשהי שנמוכה יותר מנבואה אלוקית יכול להתכתב עם דברי הרמב"ן בפירושו לתורה במספר מקומות. הוא סבור שבני אדם יכולים לקבל השראה רוחנית נמוכה שמגיעה רק עד הבנת המזלות והמלאכים, ומכאן הוא גורס שגם בעבודה הזרה יש מעט מן האמת האלוקית [6].  קרבה לרעיון זה ניתן גם למצוא ביחזקאל: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה. וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי יְ-הוִה" (יחזקאל י"ג, ט'). מתיאורי יחזקאל משתמע שהנביאים הללו ממש רואים או חוזים במשהו, אלא שהחזון הזה הוא שקרי. קרבה חזקה יותר ניתן למצוא בספר זכריה: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה"(זכריה י', ב'). וכמו כן, ייתכן שאף דברי הנביא מיכה במקום אחר רומזים לכך: "לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (מיכה ב' י"א). כך פירש פסוק זה משה זיידל בדעת מקרא [7]: "ויש במשמעות 'הולך רוח' - הולך אחר דמיון שווא המשיאו לחשוב שהגיעה אליו נבואה".  וההוכחה הניצחת ביותר לכך שמצב שבו נבואת שקר שורה על נביא השקר מאת הקב"ה הוא אפשרי וקיים מופיעה בספר יחזקאל: "וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְ-הוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל י"ד, ט'). הרד"ק [8], בפירושו לפסוק זה, כותב כי הפסוק מתאר מצב בו נביאי השקר עוברים על עוונות בהסתר ובכדי לגלות את חטאתם לבני האדם, ה' היה שולח אליהם רוח נבואה שקרית כדי שיחטאו בגלוי ובכך הקב"ה יעניש אותם לבסוף על חטאיהם הגלויים והנסתרים כאחד, כדוגמת אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שחטאו בניאוף נשים ונענשו גם על כך אחרי שניבאו לשקר [9]. שאלנו האם נביאי השקר שניבאו לאחאב בוחרים לדבר שקר או מוטים על ידי הרוח? לפי פירוש הרד"ק הנ"ל ניתן להשיב כי חטאם הראשוני של נביאי השקר האלו היה שניבאו הם שקר מבחירה בעבר, וכתוצאה ועונש על כך הם מתנבאים לשקר אף בניגוד לרצונם – וזאת גם בכדי לשרת מטרת-על נוספת שהיא: להסית את אחאב להילחם ולהיהרג [10]. וכמובן ניתן לראות כי נביאי השקר מתקופת ירמיהו ניבאים בשמו של הקב"ה ומזכירים בשפתם ובתיאור נבואתם את נביאי האמת. לכאורה למה להם? למה שלא ינבאו לבעל או לאשרה? אולי כי הם פשוט מאמינים שחזונם הוא מאת ה'.לפי האמור, ישנן מספר ראיות לכך שהקב"ה לא רק מסית את לב העם לשמוע לקול נביא השקר אלא אף מסית את נביא השקר עצמו להאמין ל"פסאודו-נבואה" של עצמו ולהאמין שחזון התעתועים שראה הוא חזון אמת מאת ה'. ובמילים אחרות, ה' יכול להשרות על הנביאים גם רוח שקר.  וכעת אבקש לאחות שתיים מן הקבוצות שהרב הדרי ביקש לצייר במאמרו – את השנייה עם השלישית. לטעמי לא צריך להיות בהכרח הבדל בין הקבוצה השנייה - נבואת שקר הניתנת בידי ה' על מנת לגרום למישהו להקשיב לה ולהיפגע, לקבוצה השלישית - נביאים המנסים לקבל נבואת אמת ולבסוף שוגים בחזון תעתועים. ניתן להניח שאם נביאי השקר אכן מקבלים נבואת שקר משמיים, אזי שהקב"ה משתמש בכך על מנת לשלוח נבואות שקר לאנשים מסוימים ובכך להביא לתוצאות מסוימות בהן הוא חפץ שיתרחשו בפועל. מרגיש לי שאיחוי זה בין שני סוגי הנביאים מתבקש ומתרחש מעצמו. לפי תמונה מלאה זו, נביאי השקר מנסים לקבל נבואת אמת אך מקבלים משמיים נבואת שקר שמטרתה היא להסית את מי שהקב"ה מעוניין להסית.  אין וודאות שסיבה זו תקפה בעבור כל נביא שקר – שכן היו נביאי שקר שונים בתקופות שונות, אך ניתן לקבל אותה כסיבה מרכזית לעיקרון המוכר של הליכה אחר נבואות שקר (לאו בהכרח אחר כל נבואת שקר לכשעצמה). שאנו רואים שהיוותה תופעה רחבה בעם לאור האזכורים הרבים שלה והחורבן שהצליחה להטיל לבסוף. מכאן שהקב"ה לא רק מסית את העם להקשיב לנביאי השקר אלא אף יכול להסית את נביאי השקר להתנבא נבואות שקריות מלכתחילה. ניתן לראות כי אחאב מול מיכיהו בן ימלה היה במצב דומה לזה של עם ישראל ומלכי יהודה בזמן תוכחות ירמיהו: נביאי השקר מנבאים עבורו נבואת נחמה שקרית שנשלחת מאת ה' כדי להכשילו (בעקבות חטאו ברצח נבות). אחאב ניצב בחוסר וודאות, ולמעשה בוחר בנבואת השקר המנחמת על פני נבואת האמת הקשה והמחמירה - בכך שהוא בוחר לצאת לקרב ברמות גלעד ומצווה לאסור את מיכיהו. כצפוי, כתוצאה מבחירה זו הוא נהרג בקרב. ניתן לראות בכך שיקוף לעם עצמו וגם לצדקיהו המלך שכלא את ירמיהו. וכעת, באמצעות חיבור כל חלקי הפאזל, ננסה לשרטט שרשרת סיבות שייתכן וגרמה לעם לא להקשיב לנביא האמת. 1. העם חוטאים. 2. הקב"ה כועס עליהם וחפץ להחיש גלותם. 3. נביא השקר מנבא נבואת שקר מאת ה' (בחלק מהמקרים לפחות). 4. העם ניצב בפני דילמה למי להקשיב. 5. העם בוחר בדרך הקלה והנוחה יותר – נבואת נביא השקר. למעשה ניתן לפרש כי רצונו של ה' להסית את העם לשמיעה לקול נביאי השקר התגשם כבר בכך שנביא השקר קיבל נבואת נחמה שקרית, אפילו עוד לפני שהעם בחר לשמוע לו. לפי פירוש זה, העם שמע לו לבסוף בעיקר כי יותר נעים לשמוע נבואה פחות מוכיחה. אם מקבלים את הפירוש כי מקורה של נבואת השקר הוא מאת ה', כלל לא היה צורך להכביד את לב העם באופן פעיל לשמיעה לאותו נביא שקר, כיוון שמרגע שניתנה הנבואה כבר היה ידוע שעם ישראל יבחר להקשיב לנבואתו מכיוון שזו האופציה הקלה יותר. ומכאן שהעם הגיע בכלל לידי מצב של בחירה בין כמה נבואות מלכתחילה עקב עוונותיהם (וכן ייתכן שגם נביאי השקר שימשו שליחים לדבר החורבן עקב עוונותיהם האישיים). לפי הסבר זה, אם העם לא היו חוטאים, מלכתחילה לא היה צורך בשליחת נבואת שקר במטרה להסית אותם. עוד ניתן ללמוד מהסבר זה, שהחל מהרגע שירדה רוח השקר על הנביאים אזי חורבן הבית כבר נקבע. בכך הצלחנו לקבל הנחה זו, שה' מחיש את גלותם של העם באמצעות נביאי השקר, גם מבלי לפגום בעיקרון הבחירה החופשית של העם (בניגוד לתפיסה שהצענו בתחילה). במילים אחרות, לפי ההצעה שאני מבקש להציע, עצם פעולת זימון אפשרות בחירה לאדם בידי ה' לעיתים יכולה להוות שליטה במציאות כאילו הקב"ה בוחר באופן פעיל בשביל האדם למעוד לדרך מסוימת ומונע ממנו בכך את הליכתו המוכרחת אחרי הדרך הישרה האחת [11]. משל לתינוק שבמקום להיות מורגל באכילה רק של אוכל בריא, נותנים לפניו מאכלים בריאים לצד מאכלים מתוקים ומסוכרים שיכולים לפגוע בבריאותו ושברור שיעדיף לבחור דווקא בהם. עם זאת, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם בדבר מניעת חזרה בתשובה. את הצעתו זו הוא פורס אמנם בקשר למקרים אחרים בתנ"ך בהם מוצג לנו שהקב"ה מקשיח את רוחם או ליבם של הדמויות, אולם ניתן להלביש אותה גם בעבור המקרה בו אנו מתעסקים כעת. הנחה זו יכולה ליצור דיון תאולוגי רחב באשר לדרכי פעולת הקב"ה בעולם, ולעורר את השאלה כיצד מניעת בחירה חופשית אפשרית לאור פסוקים רבים בתנ"ך שמגדירים אותה כאיתנה ויציבה בעולם, אולם אין מקומו של מאמר זה לדון בשאלה זו. כמו כן, שאלות תיאולוגיות מסוג זה לא יכולות להוות נקודות מחלוקת על הכתוב במאמר זה לאור העובדה שהדיון התיאולוגי הנ"ל קיים גם באשר לשאר הקשחות הלב המקראיות שציינו לעיל שכתובות במפורש בתנ"ך. כוחה של ההצעה המחודשת היא שכאמור, הצלחנו להגיע אל מסקנה דומה באמצעות הנחות יסוד פרשניות פחות רדיקליות.  יש לעמוד על כך שהמהלך שלנו חוזר אל תפיסה בסיסית ושורשית מאוד בתורה – האלוקים מנסה בעצמו את עם ישראל באמצעות בדיקת עמידותם מול נבואות שקריות. כמתואר בספר דברים: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג, ב' - ד').מכאן שהקב"ה ללא ספק יכול ליצור סיטואציה של נבואת שקר על מנת לנסות את עם ישראל. ועל כן החידושים שלנו במאמר זה, על גבי הנחה זו, הם שהקב"ה יכול לגרום לכך כבר דרך שתילת נבואת השקר בראש הנביא מלכתחילה, כך שיחשוב שמדובר בנבואת אמת. חידוש נוסף הוא שכאשר הקב"ה עושה זאת, במידה מסוימת הוא מצמצם משמעותית את יכולת הבחירה החופשית של העם, ובכך ניכר כאילו הוא מפתה אותם אקטיבית. למעשה, שליחת נביאי השקר יכולה להוות גם ניסיון וגם עונש, אם הנביא נשלח כשאין לעם ישראל את היכולת לבחור את הבחירה הנכונה. כמו במצב בו הוא מדורדר מאוד מבחינה חברתית ורוחנית. העונש הוא גם עמידה בניסיון שאין הוא יכול להצליח בו וגם התוצאה הכרוכה בכישלון זה. וכעת נעבור לחלק האחרון של המאמר ונבין כיצד משולש הזהב ששרטטנו בתחילתו עוזר לנו לפרש את תהליך קבלת נבואות השקר ומאפייניו הנפשיים של נביא השקר:כעת, כשקיבלנו את ההנחה כי ייתכן שנבואת השקר מקורה גם הוא מאת ה'. נוכל להציע שכפי ששרטטנו מודל נפשי מאוזן שמאפשר קבלת נבואת אמת כפי העולה מפשט הפסוקים ומתבסס היטב בכתבי הרמב"ם, סביר להניח שנבואת השקר שורה על נביא השקר גם כתוצאה ממודל נפשי כלשהו, כנראה מודל מעט קלוקל.אם מסתכלים על מודל תהליך יצירת נבואת השקר לפי המשולש שהגדרנו, לכאורה קשה לזהות הבדל ברור בין נביא האמת לנביא השקר, הבדל שמן הראוי שיהיה. אצל שניהם ניכרים אלמנטים חוויתים, לפחות בחלק מהמקרים. עד לכאן ניסינו להוכיח שנביאי השקר מנבאים נבואות שקריות, לעיתים, בשליחות אלוקית. מכאן שאולי אף חוליית השליחות קיימת בין תכונותיהם.אולם, אם מרחיבים את נקודת ההסתכלות על תופעת הנבואה ועל קווי דמותו של נביא האמת למבטו של הרמב"ם, כפי שכבר שירטטנו במשולש הראשון, ניכרת תמונה יותר מורכבת. הרמב"ם כלל גם את שלמות המידות כחלק ממרכיבי נפשו של נביא האמת. ניתן לזהות שזו הייתה החוליה החלשה בדמותו של נביא השקר המקראי. ניתן לראות שהסיבה הראשונית לכל כרסום עמוד הנבואה היא חוסר הטבת המידות שנמצאת בעם. מכאן שעצם המעילה במוסר הייתה החטא של העם, ועל פי פירוש הרד"ק גם החטא של נביאי השקר. ניתן אפוא לראות גם כי נביאי השקר עצמם לא היו לרוב אנשים טובים, כמו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה אותם ירמיהו ממש מוכיח על ניאוף, כפי שראינו קודם. וכן 400 נביאי השקר בהם נועץ אחאב, כנראה היו נביאי האשרה אוכלי שולחן איזבל שבחרו בעבר להתנבא לשקר [12]. מכאן שיש צורך גם להגדיר את הטבת המידות כאבן יסוד בנבואה בישראל, אבן יסוד שהייתה קיימת אצל נביאי האמת וייתכן והיתה חסרה אצל נביאי השקר. אם נתבונן היטב במשולש הנבואה נוכל להבחין כי למעשה המשולש הראשון שציירנו, שהתבסס על הרמב"ם, הוא משוכלל יותר שכן ערך שלמות המידות שהוא כולל בתוכו משקף נאמנה את פועלם של נביאי ישראל. ערך זה למעשה כבר מכיל בתוכו את חולית השליחות אותה אנו שרטטנו, שכן שליחות זו במהותה הינה מייצגת רצון כנה לקיום דברי ה'. שכן כדי שנביא אמת באמת יהיה מוכן לשליחות מאת ה', שתדרוש ממנו לעיתים אף להיות מושלח לבית הכלא כירמיהו [13], לברוח מהמלך כאליהו [14], לישון כמות ימים מוגדרים על צד שמאל ועל צד ימין כיחזקאל [15] - הוא חייב להאמין במה שהוא עושה ולהיות בעל כוונות טובות לעשות את דבר ה' בכדי להיטיב לאנשים שבעבורם הוא מתנבא. רק נביא שבראש מעייניו נמצאת החזרה בתשובה של העם מסוגל להבחין בחטאי העם ולדרוש מהם לתקן את מידותיהם. ניתן להסביר שאחאב וצדקיה, נביאי השקר, אינם דרשו מהעם את תיקון המידות בגלל שמידותיהם שלהם מלכתחילה היו בלתי מתוקנות. מסיבה זו ירמיהו מציין את פגמם המוסרי קבל עם ועדה – לא לצורכי השפלת יריביו, אלא כדי להסביר לעם שנביאים אלו לא כשירים לשמש כמצפן מוסרי בשעה שהם עצמם לא נוהגים באורח מוסרי. אולי חלקכם לא תסכימו בשלמות עם טענה זו, ותטענו שנביאי האמת לכאורה ציוו על ההתנהגות המוסרית עקב שזה מה שהקב"ה דרש מהם להגיד לעם ולא כי זו היתה מטרתם החינוכית. אני אישית חושב שמוסר הנביאים היה חלק מאישיותם, אך אין מקום כאן להאריך בדבר, ובקצרה אשיב ואומר שגם במעשי נביאי האמת ניתן לראות התנהגות מוסרית גם ללא קשר למה שהקב"ה מבקש מהם ישירות: אברהם מתפלל על אנשי סדום שלא ימותו [16], משה מבקש רחמים בעבור עם ישראל לאחר חטאם [17] ומוכיח את רעיו שמתקוטטים [18], אליהו מחייה את בן האישה הצרפתית [19], אלישע מחיה את בן האישה השונמית [20] וכן עושה מעשי חסד רבים נוספים. ואילו מעשי נביאי השקר היחידים שמופרטים בתנ"ך הם ניאוף והסתה לדבר עבירה. [21] סיכום: ולסיכום, במאמר זה דנו על מהות הנבואה, על הדרכים להשגתה ועל מאפייניו הנפשיים של נביא האמת לאור המידע המובא במקומות שונים לאורך התנ"ך. רציתי להוכיח שישנם מקרים בהם הקב"ה שולח נבואת שקר על מנת להחיש תוצאה מסוימת שהוא רוצה שתקרה במציאות. הוא עושה זאת באמצעות גלגול חובה על ידי חייב, ובוחר עוברי עבירה דוגמת נביאי שקר מפורסמים שישמשו לו כעזר בקידום החורבן. טענתי הראשונית הייתה שהוא מונע מעם ישראל את הבחירה להקשיב לנביאי האמת, על ידי התערבות בבחירה החופשית שלהם, כפי שמובע כבר אצל הנביאים. את הביסוס לטענות אלו בניתי באמצעות מספר הוכחות, שהצגתי אותן מהדחוקה ביותר (הושע ט', ז') ועד לחזקה ביותר (יחזקאל י"ד, ט'). וכן הראתי מדוע קבלה של הנחה זו מציעה פרשנות חדשה ומקיפה לסיפורי נבואת שקר רבים בתנ"ך ושוזרת אותם אלו באלו, לאור דבריהם של מפרשים מסוימים דוגמת הרד"ק שבדבריו, שהיו מדויקים וחכמים כתמיד, נעזרתי רבות. טענה נוספת שהעליתי, שעומדת במקביל ואף במנותק מהטענה שבפסקה הקודמת, היא שהקב"ה כלל לא היה מחויב להסית ישירות את לבב העם לשמוע בקול דברי נביאי השקר ולמעשה החל מרגע ששלח נבואה שקרית כבר גרם לזימון נסיבות מציאות מסוימות שיגרמו לתוצאה שבה הוא חפץ, דהיינו חורבן הבית וגלות העם, להתרחש. וזאת משום שכאשר הוא שם בפני עם ישראל - שנמצא במצב מושחת וירוד מאוד מבחינה מוסרית - אופציה של אי-חזרה בתשובה, ניתן כבר לדעת במה הם יבחרו באופן אינטואיטיבי. אופציה זו מיוצגת בדמות נבואת השקר שיורדת מה' אל מוחם של נביאי השקר. אם מקבלים גם את הצעה זו, אזי שדברי המאמר יכולים אף להשתלב כשורה יחד עם דבריהם של המצודת דוד, הרד"ק והמלבי"ם על הפסוק שהבאנו מספר ירמיהו בעת הוכחת הטענה (ירמיהו ד' י'). כזכור, הצעתם שם הייתה דומה לזו – שבכך שה' מצליח את דרכי נביאי השקר הוא כמו מסית את העם להקשיב לדבריהם. וכן התייחסנו בהערת שוליים להצעתו הדומה של הרב יעקב מדן בדבר כך שהאופן שבו הקב"ה לכאורה "מקשיח" את לב האדם הוא רק באמצעות זימון נסיבות מציאות מסוימות [22]. אם לא מקבלים הנחה זו, ניתן להישאר עם הצעת הרמב"ם, אותה כבר הזכרנו כאן, שעל פיה הקב"ה יכול לפגום בעיקרון הבחירה החופשית ובאופן אקטיבי למנוע בחירה חופשית מן האדם לעזוב את החטא ולחזור בתשובה, מכיוון שהוא חפץ בהטלת העונש הראוי על האדם [23]. ולבסוף עמדנו על חשיבות הצו המצפוני והנאמן לה' בחייו של הנביא, שבעבורו הוא מוכן להקריב מנוחיות חייו, בשונה לחלוטין מנביא השקר. כתוצאה מכך שירטטנו מודל נפשי קלוקל של נביא השקר שאינו מכיל את יסוד השליחות המוסרי אלא רוכב על חווית הנבואה על מנת לנסות לזכות לגילוי אלוהי כנראה למטרות אנוכיות ואישיות. התוצאה הישירה והסופית מכל הנאמר במאמר זה הוא שהקו שמפריד את נביא האמת מנביא השקר הוא הקו המוסרי-דתי שמנווט אל התוצאה הרצויה אליה הנביא רוצה להגיע. לפי הצעה זו, נביאי השקר נשארו עם חזון תעתועים שבאשמת הפצתו מובטח שהם יענשו כי עיקר כוונתם לא היה להשתמש בנבואה לצורך תיקון מידות העולם ועשיית רצון ה' אלא לצרכים אישיים ופרטיים שלא בצורה טהורה ונעלית.  —----------- הערות שוליים: 1.  רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל, שיחותיו על התנ"ך שהעביר ברדיו הפכו ברבות הימים למאמרים באתר התנ"ך של הרצוג. בחזרה למעלה 3.  "נבואת אמת ונבואת שקר" – באתר התנ"ך של הרצוג:https://www.hatanakh.com/articles/%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%95%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%A7%D7%A8 בחזרה למעלה 4.  בקשר לעניין נבואה זו - כשמשווים את נבואת 400 הנביאים לנבואת מיכיהו ברור שנבואת מיכיהו היא נבואת האמת ונבואת 400 הנביאים היא נבואת השקר שהרי נבואת מיכיהו היא זו שהתגשמה, וכן לאור העובדה שמיכיהו מוכן להיכלא עבור אמיתות נבואתו וחוזר פעמיים על כך שיאמר רק את מה שה' יגיד לו. בחזרה למעלה.לידידי דביר ישראל גינת ממחוז שומרון יש מהלך מבריק בו הוא מוכיח שנביאים אלו לא היו כלל נביאי האשרה אלא מוכרים כנביאי ה' שהיו בממלכה באותה עת (אולי מהנביאים שהחביא עובדיה). הראיות לכך קיימות ולא נעסוק בהן כעת. אני לא בטוח מה עמדתי ביחס לטענה זו, אולם בין אם מדובר בנביאים שניבאים לה' ובין אם מדובר בנביאים הניבאים לאשרה הרי שבין כך ובין כך, לא מתואר לנו שה' ציווה אותם למסור את תוכן חזון השקר שהם מבחינים בו. אלא רק השרה אותו עליהם, ומתוך כך הרי אלו עדיין בבחינת נביאי שקר (שכן לפי טענתי עד כה הקב"ה לכל היותר הראה להם חזון נבואי אבל לא אמר להם ללכת לספר אותו כך שמעיקר הדין הם היו צריכים להתייחס לכל מה שהם ראו, אם אכן ראו, כסתם דמיונות). בחזרה למעלה 5.  הוספה שלי. לא מובא במאמר עצמו. בחזרה למעלה 6.  לעיון: רמב"ן על דברים יג' ב, רמב"ן על ויקרא יח' כה, רמב"ן על דברים ד' יט. בחזרה למעלה.ולהלן מקצת מדבריו על דברים יג ב: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום" – "וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר "ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני". ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך". ואולם התורה מצווה שלא להקשיב לנביא ההוא. בחזרה למעלה 7.  דעת מקרא על מיכה פרק ב' פסוק י"א. בחזרה למעלה 8.  ולהלן דברי הרד"ק המלאים, שכן הם חשובים מאוד: "והנביא כי יפתה: והעניין הזה כעניין "מי יפתה את אחאב", והוא הערת רוח החפץ. כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר, כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה - שהיו מנאפים את נשי רעיהם - וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים. וכדי לגלותם לבני אדם, מביא האל יתברך על ידם כשלון, ועל ידי עוברי עבירה בסתר בעניינים רבים ואחד מהם זה העניין. נביאי השקר, שהיו מתפארים בנבואה, והאל העיר חפצם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם, ובבא להם העונש מאת האל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין. וזהו שאמר "אני השם פתיתי את הנביא ההוא". וזהו טעם "והאלהים אנה לידו". וכן פירש אדוני אבי ז"ל (הרב יוסף קמחי). ודומה לזה "וחזקתי את לב פרעה". ורב סעדיה גאון ז"ל פירש (בצורה שונה): "פתיתי" - ביארתי וגליתי עליו שהוא מפתה". בחזרה למעלה 9.  כך מובא בדברי ירמיהו: "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְ-הוָה" (ירמיהו כ"ט, כ"ב - כ"ג). בחזרה למעלה 10.  אולי גם לפי הצעתו של דביר ישראל, שלא ניכר שהרד"ק תומך בה, הדבר יכול להסתדר לכאורה. שכן גם לפי הצעתו, נבואתם הראשונית של ארבע מאות הנביאים - "וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ-דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" - זו נבואת שקר שהם בודים מליבם ועל כן הם חוטאים. בחזרה למעלה 11.  וכבר פרשננו הדגול, הרב יעקב מדן, פירש כך את הכבדת לב פרעה בידי ה' בדבר תורה לפרשת וארא:  https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-shemot/parashat-vaera/vaera-i-shall-harden-pharoahs-heart בקצרה, במאמר זה הוא טוען שסירוב פרעה לא נבע מהקשחת לב פיזית ושלילת הבחירה החופשית אלא מזימון נסיבות מציאות מתאימות בידי שמיים על מנת שפרעה ימשיך ויתמיד בסירובו. בחזרה למעלה 1.  לפי רוב הפרשנים: רד"ק, המלבי"ם, מצודת דוד, האוהיל משה, הרלב"ג והאברבנאל על מלכים א' פרק כ"ב פסוקים ה' - ז'. בחזרה למעלה 2.  ספר ירמיהו פרק כ', פרק ל"ב, פרק ל"ז וכן מקומות נוספים. בחזרה למעלה 3.  ספר מלכים א' פרק י"ח. בחזרה למעלה 4.  ספר יחזקאל פרק ד'. בחזרה למעלה 5.  בראשית י"ח כ"ג - ל"ג.  בחזרה למעלה 6.  שמות ל"ב, ל"א - ל"ג. בחזרה למעלה 7.  שמות ב', י"ג. בחזרה למעלה 8.  מלכים א' י"ז, י"ז - כ"ד. בחזרה למעלה 9.  מלכים ב' ד', ל"א - ל"ו. בחזרה למעלה 10.  תודתי נתונה לשירה פרייז'ר שדיון איתה הוליד את התובנות האלו. בחזרה למעלה 11.  ואף הרב יהודה אייזנברג טוען טענה דומה ומרחיב אותה במאמרו באתר דעת: "כי חפץ ה' להמיתם – שיחה בשמואל א' ב'": https://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/ki-2.htm בחזרה למעלה 12.  וכן הזכרנו את עניין הדיון התיאולוגי הרחב שנפרס לפנינו אם מתיישרים עם הצעה זו. בחזרה למעלה

היום נדבר על נביא משבט לוי שהתנבא במשך 40 שנה באחת התקופות הקריטיות לעם ישראל, למרות שבהתחלה הוא לא רצה ללכת לשליחות בטענה שהוא לא יודע לדבר – ואני כמובן מתכוונת גם למשה וגם לירמיהו. על משה רבנו בוודאי כולכם שמעתם. הוא גדל בבית פרעה, הרג מצרי שהכה עברי, ברח למדין ונשלח על ידי ה' להוציא את ישראל ממצרים. במשך ארבעים שנה משה רבנו הנהיג את בני ישראל במדבר, הוריד להם את התורה במעמד הר סיני, שפט אותם, התמודד עם התלונות שלהם ובגדול נשא אותם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). אך לבסוף הוא לא זכה להכנס איתם לארץ המובטחת, ומת רגע לפני הכניסה לארץ. ירמיהו גדל בענתות, כפר בבנימין. הוא החל להתנבא בשנה השלוש עשרה ליאשיהו בן אמון (ירמיהו א', ב'), כלומר ארבעים שנה לפני חורבן המקדש וירושלים [1] - והנבואות המופיעות בספר נגמרות מעט אחרי רצח גדליה [2]. רוב נבואותיו הן נבואות תוכחה ופורענות ליהודה ולירושלים. העם לא האמין לנבואותיו, והוא סבל מרדיפות. ירמיהו ראה את נבואות החורבן שלו מתגשמות ואת ירושלים נחרבת. לאחר מכן, הוא נשאר בארץ עם גדליה וירד למצרים עם שארית העם בעקבות הרצח. התקופה שבה ירמיהו חי הפוכה מהתקופה בה משה חי. בימי משה, ה' הוציא אותנו משעבוד לגאולה באותות ובמופתים, נתן לנו את התורה והנחה אותנו במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. לעומת זאת, בימי ירמיהו, העם עזב את התורה שקיבלנו בימי משה. ה' כעס על עמו ונתן אותם לשעבוד של נבוכדרצאר [3]. בסופו של דבר גלינו מארץ ישראל, והפליטים לאחר רצח גדליה חזרו למצרים. בתקופה של משה - "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כ"ו, ח'), ואילו בתקופת ירמיהו - "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ירמיהו כ"א, ה'). גם יחס העם למשה ולירמיהו שונה מאוד - משה רבנו הנהיג את העם, ואילו לנבואות ירמיהו העם וההנהגה מסרבים בעקביות להקשיב, ומעדיפים לנסות להרוג את ירמיהו או לפחות לזרוק אותו לכלא. למרות זאת, רב הדמיון בין השניים. נקודות של דמיון וקשר בין משה וירמיהו הרמה הטכנית: משך הנבואה, שהוא בשני המקרים ארבעים שנה, והשייכות לשבט לוי - משה הוא משבט לוי (שמות ב') וירמיהו הוא "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א', א'). הסירוב הראשוני לשליחות בטענה של חוסר יכולת לדבר: משה במעמד הסנה אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'). באופן דומה, ירמיהו בנבואת ההקדשה שלו מנסה להתחמק בטענה "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א', ו').  למרות זאת, שניהם דיברו בסוף לא מעט - ירמיהו ניבא את הנבואות המובאות בספרו מול העם, השרים או אפילו המלך. משה דיבר מול פרעה, ניבא והנהיג את העם ארבעים שנה ולבסוף לפני מותו נאם נאום ארוך שמוכר לנו בתור ספר דברים [4]. שניהם מתפללים בעד העם כשה' רוצה להביא עליהם רעה: למשל, משה מתפלל אחרי חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות ל"ב, י"א - י"ב), וירמיהו מתפלל אחרי עוד נבואת חורבן: "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה: יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲו‍ֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ." (ירמיהו י"ד, י"ט - כ"א) [5]. בנוסף, שניהם משתמשים בטענה שהענשת עם ישראל תגרום לחילול ה' - "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם" (משה), "אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ" (ירמיהו). אצל שניהם הסיפור נגמר בצורה טרגית: אצל ירמיהו הטרגדיה היא מאוד בולטת - החורבן, אבל גם הסיפור של משה נגמר בצורה טרגית. משה רבנו נתן לעם ישראל כל כך הרבה. הוא הוציא אותם ממצרים במטרה להביא אותם לארץ, והתפלל עליהם שוב ושוב כשה' רצה להרוג אותם - באמת שהגיע להם למות, אבל משה לא היה מוכן לתת לה' להרוג אותם. הם היו חשובים לו עד כדי כך שהוא העדיף למות בעצמו מאשר שה' יהרוג את ישראל! [6] הוא משקיע בהם את הנשמה שלו, שופט אותם מבוקר עד ערב, סובל את כל התלונות (הלא מעטות) שלהם, ונושא אותם ממש "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב) במסע שכל מטרתו להגיע אל הארץ המובטחת. ובסוף משה בעצמו לא יכול להכנס לארץ! הם מזכירים זה את תקופתו של זה: משה מזהיר מפני חורבן, כפי שהתרחש בדורו של ירמיהו, למשל - "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם׃" (דברים י"א, ט"ז - י"ז). לא רק משה מדבר על תקופת ירמיהו, גם ירמיהו מדבר על תקופת משה. למשל, בנבואה הראשונה שהוא אומר לעם: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב'). ירמיהו מזכיר דברים שמשה אמר: למשל - "שִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְדִבַּרְתָּם אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת: אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים: לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'" (ירמיהו י"א, ב' - ה'). אני לא נכנסת כאן לשאלה על איזו ברית מדובר כאן - הברית בסיני, או בערבות מואב. בכל מקרה מוזכרת ברית שמשה כרת. ירמיהו לא רק מזכיר דברים שמשה אמר, אלא גם משתמש במילים דומות - ספר ירמיהו מכיל המון ביטויים שנאמרו בספר דברים. אביא דוגמאות אחדות, וישנן עוד רבות: עד כה ראינו שלמרות שירמיהו ומשה חיים בתקופות מנוגדות, יש הרבה מאוד דמיון ביניהם [7]. בספר דברים פרק י"ח, משה מדבר על הנביא שה' יקים לבני ישראל: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, ט"ו - י"ח). הנביא המתואר כאן הוא "כָּמֹ֔נִי" - כמו משה. ה' ישים את דבריו בפיו של הנביא, והוא יגיד את כל מה שה' יצווה אותו.נקביל את הפסוקים האלה לפסוקים מנבואת ההקדשה של ירמיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר… וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א', ז' - ט'). ירמיהו מתואר ממש באותן מילים שבהן מתואר הנביא שימשיך את משה, שיהיה כמוהו. גם במדרש ירמיהו מושווה למשה [8]: "ר' יודה בר' סימון פתח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" (דברים י"ח, י"ח), וכת' "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים ל"ד, י'), ואת אומר כמוך, אלא כמוך בתוכחות. את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו [9], זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור [10], זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד [11], זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות." מה אנחנו מסיקים מכל זה? אז השתכנענו [12] שירמיהו דומה למשה וממשיך אותו. מה אנחנו יכולים להסיק מזה? בתקופת הגאולה ה' שלח את משה להושיע את ישראל. ה' הוציא אותם ממצרים בניסים, קרע להם את הים, לקח אותם לו לעם, נתן להם את התורה והוליך אותם במדבר עם ענני כבוד, מן ועמודי אש וענן. בתקופת משה קל לנו לראות שה' היה עם בני ישראל. לעומת זאת, בתקופת החורבן - "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז). זוהי תקופה של הסתר פנים, של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א, י"ח). קשה לראות את ה' במציאות, וההרגשה היא שה' עזב אותנו - "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?" (איכה ה', כ'). אבל גם בתקופת החורבן, ה' שולח לישראל שליח שינסה להחזיר אותם בתשובה, שינסה למנוע את החורבן ולהציל את העם. גם בתקופה הזאת, ה' שולח את ירמיהו, הממשיך של משה. כמו שה' ליווה את עם ישראל ביציאת מצרים, הוא מלווה אותם גם בתקופת החורבן, גם אם בצורה נסתרת יותר. עד לרגע האחרון, ירמיהו מנסה להציל את ירושלים. בפרק ל"ח, שמתרחש ממש תוך כדי המצור על ירושלים, רגע לפני החורבן, ירמיהו עוד מציג לצדקיהו (מלך יהודה האחרון) אפשרות להציל את ירושלים: "אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (ירמיהו ל"ח, י"ז). ירמיהו ממש מתחנן בפני צדקיהו שיציל את ירושלים - "שְׁמַע נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ" (ירמיהו ל"ח, כ'). אבל רגע, אם ה' כועס על עם ישראל כל כך והוא רוצה להחריב את ירושלים, למה הוא שולח את ירמיהו שינסה להציל אותם? נביא עוד פסוקים מספר ירמיהו: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר: תְּנוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו י"ג, ט"ו - י"ז). מתואר כאן שאם ישראל לא יקשיבו ולא יתנו לה' כבוד, אזי יהיו להם צרות (שמתוארות כחושך ונפילה). אם זה אכן יקרה, אם לא תשמעוה - במסתרים תבכה נפשי. האם זו נפשו של ירמיהו, או שזה חלק מהנבואה ונאמר בשם ה'? כתוב בגמרא [13] : ""וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו" - כלומר, יש לה' מקום בשם מסתרים שבו הוא בוכה. לפי הגמרא, מי שבוכה בפסוק שראינו זה הקב"ה. למרות שה' הביא את החורבן, גם הוא מתאבל עליו. גם כשה' כועס על עם ישראל, אכפת לו מאיתנו. גם כשמגיע לנו להיענש, הוא שולח נביאים שינסו להחזיר אותנו בתשובה. גם כשה' מחריב את מקדשו ונותן את עמו ביד צר, הוא מתאבל על זה שהיה צורך בכך. אני אשתמש במשל של עם ישראל והקדוש ברוך הוא בתור אב ובן - ה' הוא כמו אבא שמחנך את בנו. אם יש צורך, הוא יעניש אותו, אבל כמובן שהוא עדיין אוהב את בנו, ומעדיף שלא יהיה צורך להענישו. כתוב באיכה רבה [14]: "הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר, מֶה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ, יִרְמְיָה, אִין אַתְּ יָתֵיב הָכָא, אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן, וְאִין אַתְּ אָזֵיל עִמְּהוֹן, אֲנָא יָתֵיב הָכָא. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִין אֲנָא אָזֵיל עִמְּהוֹן מָה אֲנָא יָכֵיל מְהַנֵּי לְהוֹן, אֶלָּא יֵיזוֹל מַלְכְּהוֹן בָּרְיְיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּהוּא יָכוֹל מְהַנֵּי לְהוֹן סַגְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מ', א'): אַחַר שַׁלַּח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת יִרְמְיָהוּ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא כִּבְיָכוֹל הוּא וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִים." ובתרגום חופשי של הדו שיח - אמר הקב"ה לירמיהו: "ירמיה, אם אתה תשב פה, אני אלך עמהם לבבל, ואם אתה תלך עמהם אני אשב פה." אמר לו ירמיה: "אם אני אלך עמהם, מה אני יכול להועיל להם? אלא ילך מלכם ובוראם עמהם שהוא יכול להועיל להם הרבה". מסבירים במדרש שזו המשמעות של "וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים" (ירמיהו מ', א') - הוא זה ה', שכביכול יורד עם ישראל לגלות. אם כבר אנחנו משווים בין ירמיה לדברים, בואו נראה את אותו רעיון בספר דברים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל', ג'). מפרש רש"י - ""וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם." כלומר, נאמר "ושב" ולא "והשיב" כי ה' חוזר עם ישראל מהגלות. הוא היה איתנו בגלות כל הזמן, עד הגאולה שבה הוא שב עמנו. כפי שנאמר גם בישעיהו - "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם" (ישעיהו ס"ג, ט'). מפרש המלבי"ם: ""בְּכָל צָרָתָם", בעת שהיו בצרה בגלות, "לוֹ צָר" היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועל ידי כן "מַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם", הושיעם תמיד על ידי שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד." כלומר, כשלעם ישראל יש צרות, ה' מצטער על כך, כמו אב שמצטער על בנו שסובל, ומושיע אותם באמצעות מלאך. גם בצרות, ה' איתנו. לא חלילה "אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (איכה ג', י"ח), אלא אפילו בחורבן "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג', כ"ב). גם בתקופות של "עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ" (תהילים צ"ד, ה'), עדיין "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים צ"ד, י"ד). אפילוג [15] נוסיף לקינוח עוד השוואה קטנה למשה. תוספתא [16] : "רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה נאמרה במשה עליה נאמרה בעזרא עליה נאמרה במשה עליה "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות י"ט, ג') נאמרה בעזרא עליה "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל" (עזרא ז', ו') מה עליה האמורה במשה למד תורה לישראל שנאמר "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם" (דברים ד', י"ד) אף העליה האמורה בעזרא לימד תורה לישראל שנאמר "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט" (עזרא ז', י') ואף הוא נתון על ידו כתב ולשון שנאמר "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית" (עזרא ד', ז')" נסביר - עזרא היה ראוי להביא את התורה לעם ישראל, אלא שיש בעיה טכנית קלה - משה כבר הביא אותה. אז מה עזרא הביא לעם ישראל? את הכתב האשורי שבו אנחנו משתמשים עד היום (לפני כן השתמשו במה שמכונה היום כתב עברי קדום [17]). ואכן, כשלומדים את עזרא ונחמיה רואים שעזרא לימד את העם תורה, קרא בתורה באירועים ציבוריים ובאופן כללי שם דגש נורא חזק על תורה [18]. יש עוד מקום לפתח השוואה בין משה לעזרא, מוזמנים לכתוב על כך מאמר. כרגע נסתפק בכך שגם עזרא מקביל למשה וממשיך את דרכו. עזרא גם הוא חי בתקופה דרמטית - שיבת ציון. אחרי חורבן המקדש הראשון, עם ישראל גלה לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, עם ישראל זכה לחזור לארצו. עזרא היה אחד ממנהיגי העולים. הגאולה מתוארת באופן נורא מקביל ליציאת מצרים בכמה מקומות, לדוגמא - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו). אם בתקופת החורבן ראינו היפוך של מה שנאמר ביציאת מצרים, בגאולה חוזרים לראות נפלאות כמו ביציאת מצרים. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" (ירמיהו כ"ג, ז' - ח'). אם החורבן היה מקביל ליציאת מצרים רק בהיפוך, הגאולה חוזרת להיות מקבילה ליציאת מצרים. גם כתיקון של החורבן, וגם כחזרה וחידוש של ימי קדם. גם בזמן הגאולה וגם בזמן הגלות, ה' לא עוזב אותנו לרגע, ובסוף הגלות עוד תגיע גאולה. ויהי רצון שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות. --------------------------------- הערות שוליים: 1. יאשיהו מלך 31 שנה (מלכים ב' כ"ב, א') וירמיהו ניבא מהשנה ה 13 ליאשיהו (ירמיהו א', ב'). כלומר, ירמיהו ניבא בתקופת יאשיהו 18 שנה. אחריו מולך יהואחז לשלושה חודשים (מלכים ב' כ"ג, ל"א), כרגע נתעלם ממנו כי אנחנו לא סופרים חודשים. אחריו מלך יהויקים במשך 11 שנה (מלכים ב' כ"ג, ל"ו). עד כה הגענו ל 29 שנים. אחריו מלך יהויכין 3 חודשים (מלכים ב' כ"ד, ח'), וגם ממנו נתעלם. אחריו מלך צדקיהו ל 11 שנה (מלכים ב' כ"ד, י"ח) שהסתיימו בחורבן. סך הכל - 40 שנה מתחילת נבואת ירמיהו ועד החורבן. חזרה למעלה 2. מבחינה כרונולוגית, הנבואה המאוחרת ביותר בספר נאמרה מעט אחרי הירידה למצרים בעקבות רצח גדליה (פרק מ"ד). הספר עצמו עוד ממשיך אח"כ, מכיוון שהוא לא מסודר כרונולוגית, מה שגורם ללא מעט כאב ראש ללומדי הספר. למעשה, מדובר בספר מבולגן להחריד גם מעוד בחינות. למשל, המעבר הלוך-ושוב מגוף שלישי לגוף ראשון, פסוקים שלא לגמרי ברור מי אומר אותם (פרק ט"ו אני מסתכלת עליך), או המחסור בתאריכים בחלקים לא קטנים של הספר. כשקוראים את פרק ל"ו ומגלים באילו תנאים הספר נכתב, ומוסיפים לכך את החורבן והגלות, מקבלים את הבלגן הזה יותר בהבנה והערכה. חזרה למעלה 3. כן, עם ר' במקום נ' (אם לא שמתם לב, תקראו שוב לאט ובזהירות). ככה ירמיהו מכנה אותו (ברוב המקומות), ואנחנו היום בירמיהו, לא במלכים. חזרה למעלה 4. מי שאמר "לא איש דברים אנכי" נאם בסוף את כל ספר דברים. יש פה כיוון שאפשר לפתח, אולי על לא להמעיט בערך של עצמך, או על להאמין שאדם יכול להשתנות, או אולי כיוונים אחרים. אני אשאיר את זה לכם, המאמר הזה יוצא ארוך מדי גם ככה (הי ועדת כפית! אני מתנצלת מראש, אני פשוט אדם חופר). חזרה למעלה 5. בנקודת הדמיון הזו טמונה נקודת שוני - את תפילות משה בעד העם ה' מקבל, ולעומת זאת, התפילות של ירמיהו לא מביאות לביטול גזירת החורבן. התגובה לתפילה של משה שהבאנו כדוגמא היא "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב, י"ד). לעומתה, התגובה לתפילה של ירמיהו שהובאה היא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי׃" (ירמיהו ט"ו, א' - ב'). במילים פשוטות יותר: לא יעזור. אפילו אם משה ושמואל יתפללו אני לא רוצה את העם הזה, והם יצאו למות ולשבי. חזרה למעלה 6. ראו שמות ל"ב, ל"ב. חזרה למעלה 7. ישנן נקודות דמיון נוספות. למשל, כנגד שניהם העם יוצא בטענה שלא נשלחו על ידי ה' - אצל משה אני מתכוונת כמובן לקרח, ואצל ירמיהו בגדול כל הספר (למשל ירמיהו מ"ג, ב', אם אתם מתעקשים על דוגמאות). שניהם ברחו ממלך שרצה להורגם - משה ברח מפרעה שרצה להרגו (שמות ב', ט"ו), וירמיהו בורח מפני יהויקים מלך יהודה (ירמיהו ל"ו, כ"ו). משה מתמודד כנגד החרטומים, וירמיהו כנגד נביאי שקר. חזרה למעלה 8. פסיקתא דרב כהנא י"ג, ו'. חזרה למעלה 9. קרח ועדתו (משבט לוי) יצאו נגד משה. אצל ירמיהו (שהיה מן הכהנים) אפשר למצוא כמה חיכוכים בינו לבין כהנים. למשל - בפרק כ' מופיע פשחור בן אימר הכהן ששם את ירמיהו במהפכת (מין כלא במקדש), בפרק כ"ו הכהנים והנביאים (נביאי השקר) הם אלה שטוענים כנגד ירמיהו ב"משפט שדה" שנערך. גם אנשי ענתות - עירו של ירמיהו  - מנסים להרגו (י"א, כ"א). חזרה למעלה 10. שמות ב', ירמיהו ל"ח. חזרה למעלה 11. ראו הערה 10. חזרה למעלה 12. אם לא, וגם אם כן - מוזמנים לכתוב תגובות פה באתר או לשלוח לכפית מאמרי תגובה! חזרה למעלה 13. מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב'. חזרה למעלה 14. פתיחתא ל"ד. חזרה למעלה 15. פרק מסיים של ספר, המתרחש תקופת זמן לאחר סוף הספר. חזרה למעלה 16. סנהדרין ד', ה'. חזרה למעלה 17.  יש לאביאל קפצ'יץ מאמר בנושא. חזרה למעלה 18.  למשל, נחמיה ח', ה' - ח', או בהמשך, נחמיה ט', א' - ג'. חזרה למעלה