הקשר בין אדם לאדמה:
ספר בראשית בתחילתו מעמיד המון סוגיות יסוד ויחסים בין חלקים שונים בבריאה. אבקש לעסוק במאמר הזה ביחס שבין האדם לאדמה.
בפרק א נאמר:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית, א', כ"ו-כ"ח)
הפסוקים מתארים את האדם כיצור מעין שמיימי, צלם אלוקים, שהונחת לאדמה ותפקידו לשלוט ולכבוש בארץ וביושביה. אמנם הוא בצלם אלוקים, אך צריך להעיר שהוא נברא זכר ונקבה שזה עניין ארצי לגמרי, כך שהוא כן מותאם לחיי הארץ.
לעומת זאת, בפרק ב כתוב:
"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ב', ה'-ז')
מכאן עולה שתפקיד האדם הוא לא לשלוט ולרדות, אלא להוביל ולדאוג. כמו כן, הדגש כאן הוא על יצירת האדם מן האדמה, אך ה' נפח בו גם נשמת חיים. יש חלק אלוקי, אך רובו מן האדמה. כמו כן, ההבדל בינו לבין החיות לא מאוד ברור, שהרי תפקידן הוא להיות עזר כנגדו וגם הן קרויות נפש חיה.
את הסתירה בנוגע לאופן יצירת האדם מקובל לתרץ בכך שפרק א' עוסק בתוצאה ופרק ב' בתהליך, כך שהאדם נוצר עפר מן האדמה בצלם א-לוהים, התחיל בגוף אחד ונעשה זכר ונקבה. אבל, גם כשהבנו מה כתוב שקרה, יש הבדלים בדגשים כמו שראינו, של שלטון חיצוני בצלם א-לוהים מצד אחד, ושל יציר האדמה שנועד לשרת אותה ולקדמה. ננסה לפתח את תמונת תפקיד האדם כפי שמתוארת בשני הפרקים.
לפי התפיסה שהאדם הוא צלם א-לוהים, האדם הוא מלא כוחות ויצירתיות, ותפקידו לקדם את העולם. זה מוביל לביטחון גדול בהתנהלות, אך גם לגאווה וניצול של העולם, מתוך תחושה שהכל שייך לאדם. תפיסת אדם מן האדמה מתייחסת אל האדם כמי שתפקידו רק לתחזק את האדמה ולשמור עליה, מתוך שותפות גורל. היא מדכאת את היצירתיות והחופש, אך מחייבת הרבה יותר ענווה וחמלה כלפי הבריאה. במבט ראשוני נראה שתפיסת צלם הא-לוהים מרימה את האדם וזה בוודאי נכון, אך היא יכולה להוביל למקומות רעים ואולי היא לא מתאימה לעולם.
עד סיפור נוח, קורים שלושה מקרים שכולם מתעסקים במידה מסויימת בקשר שבין האדם והאדמה,
לפי המתואר בפרק ב' – עץ הדעת, רצח הבל וחטא המבול. בכל אלו ניתן לראות קשר הדוק בין האדם ובין האדמה, קשר שהולך ומעכיר בגלל מעשי האדם, וגורר תגובה של האדמה לכך.
בפרק ג, מופיעה האדמה שוב, הפעם בעונש שניתן לאדם:
וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג', י"ז-י"ט)
האדם לקח מהאדמה את פרי עץ הדעת, שאסור היה לו לקחת. מתוך כך, האדמה לא תאיר את פניה לאדם ותפסיק לתת לו תנובה בקלות. מודגש גם הענין שהאדם לֻקַּח מעפר, כיוון שזה משמעותי לעניין. מתוך כך שיש מערכת יחסים של שותפות מסוימת בין האדם והאדמה, והאדם פגע בה, האדמה יכולה כביכול להחזיר לאדם. אם היחס היה של צלם אלוהים, לאדם מותר היה לרדות באדמה והיא הייתה צריכה לקבל את הדין בהכנעה. אם זה באמת היה ככה, החטא לא היה מוגדר כפגיעה במערכת היחסים עם האדמה, אלא כפגיעה במערכת היחסים עם הקב"ה.
נבהיר בקצרה את העניין הזה: חטא גורר עונש של מידה כנגד מידה. המקום בו החטא פגע הוא המקום ממנו יצמח העונש. במקרה שלנו, הנחש שניצל את מעמדו הרם ויכולותיו לפגיעה באשה, נענש בירידת מעמדו ובפגיעת מערכת היחסים שלו עם האשה. האשה שפיתתה את האיש שלה, נענשת בכך שהכוח עובר לידי האיש (העונש שלה בענייני הלידה, גרם לרבותינו לדרוש שהיו גם מאפיינים של אישות בחטא עץ הדעת, מתוך התפיסה שמוצגת פה). כמו כן, האדם שחטא כלפי האדמה ולקח ממנה שלא כדין, נענש בכך שהאדמה לא תיתן לו יותר כלום.
גם בחטא קין אנחנו רואים את המשך מגמת הרס היחסים שבין האדם לאדמה:
"וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (שם ד', י'-י"ב).
גם כאן, כמו בחטא עץ הדעת, יש תפיסה פחות פשוטה של עצם הבעייתיות שיש ברצח, וגם כאן יש ביטוי של תגובת האדמה למעשי קין. בשונה מהתפיסה הפשוטה שרצח פוגע בצלם הא-לוהים שבאדם, כאן אין שום אזכור לזה. החטא שמוצג כאן הוא שוב חטא כלפי האדמה – האדם השחית את האדמה בכך שניצל אותה כדי שתבלע את דמי אחיו. הוא אילץ את האדמה להכיל דבר בלי שהייתה אמורה, החזיר את הבל שהוא עפר מן האדמה לחיק האדמה, אך לא בזמן הנכון. לכן, גם פה האדמה מגיבה, אבל כמו שהחטא הפוך לחטא עץ הדעת, גם התגובה הפוכה. אם אצל אדם האדמה הפסיקה לקבל ונעשה ארורה בעבורו, עכשיו קין שנתן לאדמה שלא כדין ארור מן האדמה, והאדמה לא תקבל אותו יותר. מתוך שהאדמה לא תקבל אותו, הוא נאלץ להיות נע ונד.
אחרון חביב, אנחנו פוגשים את חטא המבול שבו היחסים בין האדם ובין האדמה מגיעים לנקודת הקצה שלהם. אבל לפני כן, נראה פסוק נחמד שמבטא הכרה במצב הרע בו נמצאת האנושות ביחס לאדמה, וכאילו מנבא את השינוי העתיד לקרות:
"וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ י"י" (שם ה', כ"ט).
אם כן, נח הוא מבשר השינוי. נעבור לעיסוק בתיאור חטא המבול עצמו, בבראשית פרק ו:
"וַיַּרְא י"י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר י"י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם... וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (פסוקים ה'-י"ג).
האדם חוטא, ובעקבות זה ה' מתכנן למחות גם את החיות. אמנם יש מעט מדרשים שמתייחסים לחטאים של החיות, אך זה דבר רחוק כיוון שקשה להניח שיצורים שאין להם תודעה מפותחת ושכל יכולים להישפט בשיפוט מוסרי, ואכן רוב מוחלט של הפרשנים לא נוקט בגישה הזו. בנוסף, האדם אמנם משחית את דרכו, אבל מי שנשחתת זו הארץ בעצמה.
האדם גוזל וחומס, לכאורה פוגע בעצמו ובמוסריות הגבוהה שנדרשת מהאדם מתוך צלם הא-לוהים שבו, אך נראה שהבעיה היא שוב אצל הארץ. כאן זה מעט שונה, כיוון שהחטא הוא באמת לא כלפי הארץ כמו במקרים של לקיחה מהאדמה או אילוצה לקחת, אלא החטאים נפרדים מהאדמה, אבל מתוך שהאדם חוטא זה פוגע באדמה. כיוון שהאדם שותף לאדמה ויש ביניהם קשר, האדמה עצמה נפגעת ממעשי האדם, וכן החיות שגם הן עזר כנגדו במובן חלקי לפי תפיסת פרק ב' שמוצגת לפנינו בינתיים. לכן פוגע הקב"ה בכל היקום וגם באדמה עצמה, ומביא מבול מים על הארץ.
כישלון הקשר וניתוקו:
אחרי המבול, נוצר עולם חדש שבו מתנתק הקשר שבין האדם לאדמה, כמו שנאמר בפרק ח':
"וַיָּרַח י"י אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר י"י אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כׇּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (פסוק כ"א).
מתוך ההבנה שהאדם רק פוגע באדמה בגלל מעשיו הרעים, ה' מחליט שהאדמה לא תסבול עוד ומנתק את הקשר שהיה בין האדם והאדמה (והחיות). מעכשיו האדם הוא יצור מנותק לעולם, כמו שראינו בפרק א'. כדי לדייק את הענין, נבחן את הנפקא מינות(ההבדלים המעשיים) שבין מה שהיה ומה שהולך להיות, כמו שהן מוצגות בפרק ט':
"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כׇּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כׇּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכׇל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כׇּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כׇּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (א'-ז').
יש כמה שינויים. הראשון הוא שיהיה מורא על כל החיות. זה שונה מתפיסת פרק ב' בה האדם דואג לרווחת העולם ובה החיות הן עזר כנגדו, אך גם שונה קצת מפרק א בו האדם הוא שליט כובש, ולא טרוריסט מפחיד כמו שהוא מתואר כאן. השני הוא שמותר לאכול חיות, בשונה מפרק ב', אך גם מפרק א בו לא הותר לאדם לאכול את החיות, כיוון שהוא שליט וכובש חיצוני, אך לא עריץ אכזר. השינוי השלישי הוא האיסור לאכול את דמן של החיות, שאותו תיכף נבאר. השינוי הרביעי הוא איסור רצח שחל על כל החיות יחד עם ענישה, בנימוק אחר מהנימוק שמופיע אצל קין – הפעם זה אסור כי זה פוגע בצלם הא-לוהים שבאדם. מתוך שהאדם הוא א-לוהי, כל פגיעה בו היא פגיעה בא-לוהים וזה דבר שהתוצאה שלו כל כך חמורה, שגם מי שלא נושא באחריות משפטית מוסרית על מעשיו כמו החיות נושא בתוצאה, לא מתוך האחריות שלו אלא מתוך שהקב"ה לא יכול לסבול שדבר כזה קורה.
נסביר את התמונה. כמו שאמרנו, יש זניחה של המודל של פרק ב' בו האדם שותף לאדמה. אבל אם נגיד שהמעבר הוא לתפיסה של פרק א לא נדייק. אמנם נותק הקשר בין האדם והאדמה, ולכן מותר לאדם לפגוע בחיות והנימוק לאיסור רצח השתנה. גם יש דגש על צלם הא-לוהים שבאדם, מה שמתאים במובהק לפרק א', אך האדם איננו שליט חיצוני שמקדם את הבריאה בכוחות הא-לוהיים שלו, אלא טרוריסט אכזר שמתוך צלם הא-לוהים שלו, מתנשא על הבריאה ומשעבד את כולה לצרכיו האנוכיים, בלי להתחשב בה כלל.
המציאות לא יכולה הייתה להתקיים במצב בו האדם קשור לאדמה כשהוא חוטא, והאדם שליבו רע, לא יכול לקבל את התפיסה של צלם א-לוהים שמשדרג את הבריאה בכוחותיו העילאיים, אלא משתמש ביכולותיו כדי לנצל את הבריאה. זה מוביל אותנו לעולם בו האדם לא כובש את החיות, אלא רודה בהן, ומתוך כך גם אוכל אותן. רק אסור לאכול את הדם, כי הדם הוא נפש החיה ובזה גם יש איזו א-לוהיות שאסור לפגוע בה. אבל כל שאר החלקיים שהם ארציים, מותר לפגוע בהם ולנצלם.
מתוך כך צריך לשאול, מתי צריך היה לקבל המודל המתוקן של פרק א' ביטוי. את זה אני לא יודע, כיוון שאם האדם היה פועל בצורה מתוקנת הגיוני שהיינו נשארים בתפיסה של פרק ב', בה האדם הוא יותר שותף משליט. אולי מתוך תפיסת השותפות ניתן היה לצמוח למנהיגות יצירתית חומלת ודאגנית, אך לשם לא הגענו. אם למישהו יש רעיון בעניין אשמח אם ישתף אותי.
עם ישראל וארץ ישראל:
עד כאן ראינו את תהליך ההיסטוריה בנוגע לאומות העולם. אך בכל מה שקשור לעם ישראל וארץ ישראל, אנחנו רואים שינוי. הדוגמא המובהקת ביותר לכך נמצאת בפרשיית כופר רוצח שמופיעה בבמדבר ל"ה:
"וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי י"י שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, ל"א-ל"ד).
איסור הרצח מופיע כאן בפגיעה בארץ ישראל עצמה. הדם מחניף את הארץ, והיא צריכה כפרה. כמו כן, דינו של הרוצח בשגגה הוא גלות, כמו דינו של קין שרצח בשגגה. נראה שיש פה חזרה מסויימת לתפיסת השותפות בין האדם ובין האדמה, אך מכיוון אחר. הנימוק שניתן פה לעצם המציאות של פגיעה בארץ וצורך בכפרה עליה, הוא שה' שוכן בתוך הארץ עצמה ובתוך בני ישראל. נראה שהמנגנון הפוך – לא האדם במדרגת האדמה, אלא אדמת ארץ ישראל מרוממת והופכת א-לוהית, מה שהופך פגיעה בה לפגיעה בא-לוהים. אבל עדיין צריך בירור מסויים, כי מהפרשייה הזו לא ברור אם המוקד הוא על הארץ או על העם. האם ה' שוכן בארץ ולכן אסור לבני ישראל שה' שוכן גם בתוכם לפגוע בה, או שה' שוכן בתוך בני ישראל ומתוך כך גם במקום בו הם יושבים, ולכן האדמה מתקדשת.
לטובת העניין נגייס את פרשיית העריות:
"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה כִּי בְכׇל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כ"ד-כ"ח).
פה מפורש שהארץ נטמאה בעקבות מעשי הגוים, ולכן הקיאה את יושביה. ארץ ישראל עצמה הושפעה ממעשי הגויים. לכן, חייבים לומר שבוודאי הארץ עצמה מגיבה מתוך שעיני ה' בה. זה מחייב אותנו להמשיך במהלך ולומר שהאדם אכן התנתק מהארץ ועבר להיות צלם א-לוהים, אך כשהאדמה עצמה קשורה לה' באופן הדוק, חוזר הקשר לא מהצד הארצי, אלא מהצד הא-לוהי שמתקיים אצל שניהם.
אבל, בכל זאת דין גלות הרוצח בשגגה שייך רק אצל עם ישראל, מה שמערער את ההבנה שהכל נוגע רק לארץ ישראל בלי קשר לייחודיות עם ישראל. לכן לדעתי צריך להסביר שה' שוכן בארץ ישראל ולכן באמת כמו שאמרנו היא מגיבה למעשי האדם, אך כיוון שה' שוכן גם בתוך בני ישראל, הקשר שלהם לארץ עמוק יותר ולכן היא מגיבה להם ברגישות יתירה.
.
עוד ראיות למציאות הקשר ניתן למצוא בפרשת בחוקותי:
"אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּהֿ וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּהֿ תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (שם כ"ו, ל"ד-ל"ה).
הארץ צריכה לשבות ובגלל חטאי בני ישראל לא שבתה, על כן יגלו והארץ תשבות את הזמן שעבדה בו כשהיו עליה. ישנן עוד ראיות ודוגמאות, אך לא נאריך.
כללו של דבר, בארץ ישראל חוזר הקשר שבין האדם לאדמה, לא מצד ארציות האדם אלא מצד הא-לוהיות שבאדמה. יש פה ביטוי של תפיסת פרק ב' ופרק א' יחד, במקום אחד מיוחד.
נסכם: ראינו את שתי הגישות לתפקיד ומעמד האדם שמוצגות בפרק א' ופרק ב', של צלם א-לוהים הכובש ושל עפר מן האדמה השותף. ראינו שהעולם התחיל מהגישה של פרק ב, ועקב חטאי האדם עבר לגישת פרק א' של צלם א-לוהים, רק שבמקום מנהיג יצירתי קיבל העולם עריץ אכזר. אחרי כן למדנו על הייחודיות שיש בארץ ישראל ובעם ישראל, בה נוצר שילוב של פרק א' ופרק ב', כיוון שהאדם שותף לאדמה מצד הא-לוהיות שלה ולא מצד הארציות שלו כמו שהיה בתחילת העולם.