אז היום נדבר על ספר דניאל. ליתר דיוק, על פרק מסויים בדניאל. פרק יא. פרק יא הוא פרק מאוד ארוך וקשה להבנה, והפרשנים נחלקים ביניהם מה באמת כתוב בו ומה מטרתו. מטרתי שלי היא להציג פרשנות אחת לפרק.
עכשיו נתחיל מהתחלה. דניאל הוא ילד שמוגלה לבבל לפני חורבן ביהמ"ק, ומגיע לארמון נבוכדנצר בעקבות צו המלך. הוא מתגלגל בין תפקידים בממלכה, אבל לא שוכח את דתו [1] ומאין הוא בא. כמו כן, יש לו כמה נבואות, שהיום נעסוק באחת מהן. אז נעבור לפרק י"א ונתחיל.
"וַאֲנִי בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (דניאל י"א, א')- השנה הראשונה לדריווש, זהו זמן קבלת הנבואה. מתוארים שלושה מלכים, שמולכים בפרס אחד אחרי השני, ולאחר מכן, מולך מלך רביעי, שמעשיר את הממלכה עושר גדול. הוא נלחם ביוון, נגד "מֶלֶךְ גִּבּוֹר" (דניאל י"א, ג'), ומפסיד למלך יוון. המלך, לפי דעת מקרא, הוא אלכסנדר מוקדון, שלפי הידוע לנו כבש ממלכות רבות. וכך גם מתואר בדניאל: "וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ" (דניאל י"א, ג'). אבל "לא לעולם חוסן", כמו שכתוב במשלי. לאחר מותו של אלכסנדר, מלכותו נחלקת לארבעה חלקים. בהמשך מפורטים לנו שני בתי מלוכה, מצאצאי אלכסנדר: "מֶלֶךְ הַנֶּגֶב" (דניאל י"א, ה')- תלמי שמולך במצרים, ו"מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל י"א, ו')- סלווקוס הסורי. בפסוקים ז'-י"ג מתוארות לנו מלחמות בין מלך הנגב (תלמי) ובין מלך הצפון (סלווקוס), כאשר מלחמות אלו מתוארות לנו גם בממצאים הארכיאולוגים מאותה תקופה. ואז מגיע החלק המעניין. תלמי וסלווקוס מתו מזמן, ואחד מצאצאי בית סלווקוס, עולה על ארץ ישראל, "אֶרֶץ הַצְּבִי" (דניאל י"א, ט"ז) בלשון דניאל. לאיש הזה קוראים אנטיוכוס אפיפנס הרביעי.
מה? דניאל מנבא לנו על סיפור חנוכה? אז התשובה היא שכן. בדיוק. דניאל, בחזון לאחרית הימים של תקופתו, מנבא על אירועים היסטוריים מפורסמים מבחינתנו. בערך כ-200 שנה לאחר הנבואה הזו, היא מתגשמת.
"וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" (דניאל י"א, י"ד)- " בני פריצי עמך"- הפורצים בעם, המתיוונים. הם רוצים להחדיר יותר את תרבות יוון לעם, ונכשלים.
בינתיים אנטיוכוס יוצא למלחמות באיים, על מלך הנגב, (בית תלמי), ואז חוזר לארץ ישראל, שנקראת מעכשיו "נגב" [2]. הוא מחזק את "עוזבי ברית קודש"- המתייוונים, וזה מה שקורה: "וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם" (דניאל י"א, ל"א). נשמע מוכר? בדיוק סיפור הצלם בהיכל מחנוכה. אבל פה זה לא נגמר. "וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ" (דניאל י"א, ל"ב)- החשמונאים, יודעי התורה מורדים. למרות זאת, אנחנו יודעים שהחשמונאים לא הצליחו לחלוטין במרד שלהם, ולכן הפסוק החותם מפורש בשתי דרכים: " וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים" (דניאל י"א, ל"ג.)- "משכילי עם"- החשמונאים, כמו הלווים המשכילים בנחמיה, שלאחר ימים, תקופה הם נכשלים. או שהמשכילים הם המתיוונים, שיש להם השכלה בתרבות יוון [3], והם נכשלים בהשלטת תרבות יוון על עם ישראל, והחשמונאים מנצחים, ובכך תם סיפור חנוכה המוכר. זוהי פרשנות אחת על הפרק, ניסיתי להסביר אותו ככל יכולתי. זה לא ממש היה קל.
---------------------------
הערות שוליים:
1. כפי שאפשר לראות בסירובו לאכול מפת המלך (פרק א') או מתפילתו לה' לכיוון ירושלים (פרק ו'). חזרה למעלה
2. זו לא פרסומת למחוז שלי. זה באמת מה שכתוב בפסוקים י"ח-ל'. חזרה למעלה
3. קצת כמו תקופת ההשכלה במאה ה-18. חזרה למעלה