הצעה לקריאה חדשה בסיפור דוד וגוליית: לא קרב של מעטים מול רבים כי אם גבוהים מול נמוכים/אריאל יונייב

שלום לכולם!

במאמר זה ננסה לסקור את פרק יז בספר שמואל א[1] ולבחון מחדש את סיפור מלחמת דוד וגוליית. נעמוד על ההקשר הרחב יותר של הסיפור מבחינת תיאורי הדמויות, הדינמיקה ביניהם, וההשקפה המניעה את מעשיהם. נפרוס את משנת דוד הבאה לידי ביטוי בסיפור זה, ונלמד על הסיבות והאופן שגרמו לדוד לנצח, ועל הניגודיות בינו לבין שאר הדמויות המוזכרות בסיפור. 

השאלות הגדולות שיעסיקו אותנו במאמר זה הן: מי ניצח בקרב הזה – דוד או ה'? כיצד דוד שינה את אופי המלחמה, ומה ניתן ללמוד מהשקפתו של דוד על המשך מלחמותיו ועל דרכו?

 מן הראוי להדגיש כי חלק מהמאמר מבוסס על שיעור של מורי המבריק ד"ר חזי כהן. תהנו!

נפרט כאן בקצרה את עיקר הסיפור: 

פלישתים וישראל נאספים למלחמה.גוליית איש הביניים, גיבור פלישתי גבוה, יוצא לחרף את ישראל בין המחנות. הוא מזמין את ישראל לשלוח מישהו להילחם איתו, אבל איש איננו מסכים במשך 40 יום, כולל שאול המלך, בשל הפחד שגוליית מטיל.  דוד, שנמשח למלוכה בפרק הקודם, מגיע לאזור המלחמה בשליחות אביו וננזף בידי אחיו הבכור, אליאב. דוד מתנדב להילחם בגוליית ושומע ששאול המלך הציע פרס מכובד למנצח. שאול מלביש את דוד בשריונו אך דוד מסירו מעליו לאחר שלא מצליח להתנועע איתו. דוד מגיע אל הקרב מול גוליית עם קלע, אבנים ומקל.גוליית בז לדוד על כך שהוא בא להילחם איתו בכלים פשוטים, אך דוד קולע אבן למצחו של גוליית והורג אותו.

כך גוליית מתואר בפרק:

1. "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו:" (פסוקים ה-ז).

2. "וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו" (פסוק לג).

3. "וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (פסוק כד).

4. "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ" (פסוק נא).

וכך דוד מתואר:

1. "כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה" (פסוק מב).

2. "כִּי נַעַר אַתָּה" (פסוק לג).

3. "וְדָוִד  הוּא הַקָּטָן" (פסוק יד).

4. "וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם" (פסוק טו).

גוליית הוא איש מלחמות מלומד ניסיון עם מיגון מקסימלי, גיבור מערכות פלישתים שכולם נסים ממראהו. לעומתו, דוד הוא הצעיר בבית אביו שרועה את צאן אחיו. אם כך, מדוע דוד ניצח? ברור שהתשובה המתבקשת היא שה' היה עימו.אבל ניתן להציע גם את התשובות הבאות: אלמנט ההפתעה, יכולת פגיעה למטרה, ניצול חולשת היריב, זריזות ופיקחות, נחישות ואומץ לב וכו'. אם נסקור היטב את הקרב, כפי שנראה בהמשך, נמצא ששלל תכונות אלו פעלו בקרב דוד. אז מה זה היה יותר? קרב ארצי או קרב שמיימי? מה היה מיוחד בדוד שגרם לו לנצח? ואיך דוד שינה את אופן ההסתכלות על המלחמה?

חלק ראשון – אופי המערכה לפני בוא דוד:

"וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה:  הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרו לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי  וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם  לַעֲבָדִים וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (פסוקים ח-ט). גוליית למעשה מזמין את ישראל ל'קרב נציגים'. כל מחנה נלחם אמור לשלוח נציג לדו-קרב, והניצחון במלחמה כולה ייקבע לפי דו-קרב.

הפרשן אליה שמואל הרטום[2] מציע[3] שקרב הנציגים הזה היה בהשראת מסורת אלילית עתיקה שמקורה באיים האגאיים. מסורת הכרעת מלחמות תוך שימוש בחיילים בודדים בלבד מכל מחנה שהונעה מתוך אמונה שכל מאבק בין עמים הוא למעשה מאבק בין תרבויות המנוהל בידי האלים. בגלל שהתוצאה כבר מוכרעת מראש, כתלות בחוזק האל, אין חשיבות לכמות הכוח הלוחם.

מוצאם של הפלישתים לפי הכתוב בספר צפניה[4] וכן לאור המחקר[5] הוא מאזור האי כרתים, ומקובל לזהותם עם גויי הים שפלשו למזרח הים התיכון במאה ה13 לפני הספירה. כך שייתכן שהפלישתים הביאו איתם את תפיסה זו אל המזרח והשרישו אותה בקרב עמי כנען.בתיאור דבריו של גוליית מופיעה כפילות: "וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל.." (פסוק ח). "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל..." (פסוק י).למה מתואר פעמיים שגוליית מדבר? 

כאשר הכתוב מתאר לי פעמיים את הפועל 'ויאמר' (או פועל אחר המראה על דיבור) בהקשר לדמות מסוימת בדו שיח זה כנראה כי הוא רוצה לעמוד דווקא על השתיקה השוררת בקרב הצד השני בדו שיח זה. יש פה חזרה על פועל הדיבור של גוליית משום שבפעם הראשונה הוא מדבר אך איש לא עונה. ולכן הוא מדבר שוב פעם!שאול והעם כמובן לא עונים לגוליית כי הם מפחדים - "וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד"! (פסוק יא).

חלק שני – הגעת דוד למערכה:

 במהלך ימי ההתגרות של גוליית בישראל, שולח ישי את דוד, בנו הצעיר, לתת אוכל ולדרוש בשלומם של אחיו במערכה. "וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד" (פסוק כג).שאלה לחדי העין – מה מוזר בפסוק?

לכאורה הפסוק הזה חפץ בקיצור ולכן הוא לא כותב לנו את כל מה שגוליית אומר (אני חרפתי..) אלא רק אומר בקיצור כ'דברים האלה'. המטרה מובנת שכן כבר ידוע לנו בדיוק מה אמר גוליית, כך שאין סיבה לחזור. אולם! בצלע הראשונה של הפסוק אנו דווקא חוזים באריכות מיותרת לכאורה: "והנה איש הביניים עולה..". הפסוק הזה דומה במיוחד לפסוק ג' שאותו כבר ראינו: "ויצא איש הביניים ממחנות פלישתים גוליית..".

נשאלת השאלה, אם גוליית כבר הוצג לנו בתחילת הסיפור, מדוע יש צורך להציג אותו כאן מחדש אך לא להציג את דבריו?

התשובה היא שיש פה איזה משחק בפסוק - מצד אחד נראה כאילו כבר מכירים את גוליית, ומצד שני נראה כאילו הוא דמות חדשה. מצד אחד כולם כבר יודעים מיהו גוליית ומה הטקסטים שלו, כי זה טקס קבוע שחוזר על עצמו כבר 40 יום, אבל מצד שני זה חדש לדוד. ולכן הכתוב כאילו מציג אותו פעם ראשונה, לדוד, ומצד שני הוא מדלג על הטקסט שגוליית אומר כיוון שהוא כבר סופר לקורא, ואין חשיבות למידע זה בהצגת דוד. כאן מתחיל להיות מוצג לנו הפער בין העם לבין דוד – מבחינת העם זו כבר חוויה מוכרת שחוזרת על עצמה 40 יום ואילו בעבור דוד זו פעם ראשונה שהוא ניצב בפני גוליית. הפסוק הזה חשוב במיוחד מכיוון שהוא הוא הנקודה בה שני הסיפורים, זה של העם וזה של דוד, מתלכדים.

חלק שלישי – החלטת דוד להילחם בגוליית:

"וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק כה).ללוחם שינצח את גוליית מוצע פרס מאוד גדול. באילו מקרים יש צורך להציע פרס כזה גדול?

רק כשאין אף אחד שיעשה את זה. זו תבנית שחוזרת פעמים נוספות – כלב מציע את בתו למי שיכבוש את קריית ספר[6] ודוד מציע את ראשות הצבא למי שיגע בצינור יבוס[7].

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים" (פסוק כו). בפסוק י' נכתב שגוליית חרף את מערכות ישראל. המילה 'מערכות', מלשון 'מערכה', באה לתאר את הכוחות הצבאיים של ישראל. לא נאמר כלל כי גוליית מחרף את אלוהי ישראל או מתייחס אליו בכלל. 

אולם דוד מוסיף בעצמו מונח חדש למילותיו של גוליית – חרפת א-להים. גוליית איננו מקלל את א-לוהי ישראל ישירות, אך דוד מתאר כך את המציאות כדי להדגיש שכשמבזים את עם ישראל ומביישים אותו – לא מעכירים את שמם של מערכות ישראל בלבד אלא פוגעים גם בשמו של א-לוהי ישראל. דוד מציע בעצמו פרשנות חדשה לסיפור ומסתכל אחרת על כל המתרחש בקרב.דוד מזהה את האמירה של גוליית כפגיעה בשמו של הקב"ה ומכניס שפה דתית אל הסיפור – זה לא קרב של בשר מול בשר או גוף מול גוף, אלא דתי. ניתן לפרש שהתפיסה של המלחמה כעניין דתי הייתה קיימת אצל פלישתים מבעוד מועד ולכן הם בחרו בקרב הנציגים, לפי ההצעה של הרטום שהבאנו (בנוסף כמובן על השיקול האסטרטגי שבדבר). בין אם הפלישתים אכן תפסו את הקרב כדתי ובין אם לא, הרי שדוד הוא הראשון והיחיד ממחנה ישראל שמזהה אותו ככזה. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו" (פסוקים לב-לג).שאול אומר לדוד שזה חסר סיכוי עבורו ללחום בגוליית כיוון שגוליית הרבה יותר מיומן ממנו. אך דוד בוחר ללכת בכל זאת, ומנמק:"וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקׇם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים" (פסוקים לה-לו).

השפה של דוד למעשה משנה את כל פני המלחמה. משום שבעיני דוד זהו לא קרב של בני אדם אלא מלחמה למען שמו של אלוקים - המלחמה היא לא רק אקט פיזי אלא מציאות רוחנית. וממילא אם זה אכן קרב בין-דתי, ההכרעה בקרב לא תושג באמצעות שרירים אלא בזכות אמונה בא-להים. כדוגמא לכך, דוד מביא לשאול ראיה מקרבות קודמים שניהל – מול האריה והדוב – בהם ניצח בזכות אמונתו באל.  נקפוץ מעט קדימה, לפסוק מג:"וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּא-לֹהָיו".'ויקלל את דוד בא-לוהיו' – נשאלת השאלה האם גוליית מקלל את האלוהים של דוד (כדי לפגוע בדוד עצמו), או שהוא מקלל את דוד באמצעות פנייה אל האל הפלישתי שלו?

רוב הפרשנים[8] מפרשים כי הכוונה לאלהי הפלישתים, כנראה דגון. ללא חשיבות בזהות האלוהים המדובר, אזי שיש לנו כאן אזכור מפורש ראשון לאלהות בפי גוליית. בנקודה זו אנו מגלים על שפה דתית המתעוררת גם אצל הפלישתים. כאן אנו למדים שגם גוליית מאמין במעורבות אלוהית במלחמה. ייתכן שחשב כך כבר קודם לכן, בעת ההחלטה לערוך קרב נציגים. אולם, אם האמונה הזאת מוזכרת באופן מפורש רק כאן, לאחר דיבוריו של דוד אודות הא-להים, אזי שהכתוב בא להציג את דוד כמבשר התפיסה הדתית בתוך המלחמה,  ולזקוף את ההכרה הראשונית בקרב זה כקרב דתי דווקא לזכות דוד.  הכתוב מציג את דוד כמחולל מהפכה דתית במלחמה, באופן שבא לידי ביטוי הן במחנה ישראל והן במחנה פלשתים.  דוד חוזר על התמה של הכנסת הא-ל כגורם במלחמה, גם כשגוליית עולב בו על כך שאיננו חמוש: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְ-הוָה צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (פסוק מה).כאמור, דוד בכלל לא רואה במלחמה עניין ארצי אלא עניין רוחני. כך שאפילו מטרותיו של דוד במלחמה זו הן מטרות רוחניות - הוא מנסה להפוך את המגמה מחרפת א-להים לקידוש ה': "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְ-הוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל-הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְ-הוָה: כִּי לַי-הוָה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ" (פסוק מו-מז).

חלק רביעי – על דוד ומשפחתו:

כעת נחזור אחורה, למפגש בין דוד לאליאב אחיו:"וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ: וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא" (פסוק כח-כט).אליאב הבכור גוער בדוד על שנטש את הצאן כדי לראות את המלחמה. אליאב מזלזל בדוד ומטיח בו אמרות שקר. הרי מסופר לנו שדוד נשלח בידי אביו ולא הלך מרצונו, וכן מתואר לנו שהוא הפקיד את הצאן בידי שומר לפני שיצא לדרך, בניגוד מוחלט למאמר אליאב. אופיו האחראי של דוד מוצג גם בכך שהוא שומר את כליו ליד שומר הכלים כאשר הוא מגיע אל מקום המלחמה.נשאלת השאלה - מה הסיפור הצדדי עם אליאב תורם להבנת הסיפור המרכזי של הפרק?כלל מצוי בידינו: כאשר מבחינים בסיפור צדדי קטן בתוך סיפור מסגרת גדול יותר יש לבחון מדוע הוא נזכר אם איננו משפיע על התוצאה הסופית של הסיפור הרחב[9].

ולכן  גם כאן יש לשאול מדוע חשוב לכותב הסיפור לתאר את המפגש של דוד ואחיו.  ייתכן שהמפגש נועד להראות את 'סיפור הסינדרלה' של דוד – איך הפך מילד קטן ובזוי בידי אחיו למלך ישראל בזכות יראת השמיים שלו.הביזיון שחולקת לו משפחתו נוכח גם בפרק הקודם, כאשר שמואל הנביא חיפש את המלך בין בני ישי. ישי הביא את כל בניו אל מול שמואל הנביא כדי שיבחר מתוכם את מלך ישראל, אך כלל לא קרא לדוד שרעה בצאן באותו זמן[10]. 

אליאב מופיע כבר באותו סיפור. שמואל בטוח שאליאב הוא הוא המלך המיועד, אולם הקב"ה פחות מתלהב מאליאב:"וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְ-הֹוָה מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַי-הֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א, פרק טז, פסוק ו-ז).מתיאור השלילה של ה' מובן שאליאב היה גבוה, ולמרות זאת, אין ליבו מיועד לשמש כמלך. שמואל התלהב מהגובה והחיצוניות ואילו הקב"ה אומר שאין בהם ממש. ניתן להנגיד את דוד הקטן לאליאב הגבוה. אליאב הוא מרשים ובעל כריזמה ואילו דוד הוא נער קטן, אליאב הוא הבכור ודוד בן הזקונים. אליאב הוא כבר הדמות הגבוהה השנייה שאנחנו יכולים לזהות בסיפור, יחד עם גוליית. ולא רק גוליית ואליאב גבוהים, אלא גם שאול! שעליו נאמר:"שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכׇּל הָעָם" (שמואל א, פרק ט, פסוק ב). וכאן אנו מגיעים לטענה המרכזית של המאמר: אין זה סיפור של מעטים מול רבים, אלא סיפור של נמוכים נגד גבוהים.

חלק חמישי – על תזת גבוהים מול נמוכים:

עמדנו על כך שיש 3 גבוהים בסיפור. אליאב הגבוה, הבכור "הגיבור" לא התנדב מעצמו ללכת להילחם בגוליית ואילו דוד הקטן הוא הוא זה שמתנדב. יש כאן עוד הקבלה בין אליאב – גבוה ופסיבי, לדוד – קטן ואקטיבי. מלבד זאת, בסיפור משתקף גם ניגוד בין דוד לשאול שגם ניכר במיוחד אפילו מבחינה לשונית:"וישמע שאול וכל איש ישראל את דברי הפלישתי האלה ויחתו ויראו מאוד" (פסוק יא). אם היינו רוצים להנמיך את הביקורת על שאול בפסוק, הוא היה צריך להיות מנוסח כך: "וישמעו כל איש ישראל".

אם הכתוב מבליט את שאול למרות שהיה ניתן לכלול אותו בתוך 'כל איש ישראל', סימן שמגמת הכתוב היא דווקא להצביע על הפחד מגוליית דווקא אצל שאול, מלך ישראל החזק ובכך מדגישה ומעצימה את הביקורת על שאול בפסוק זה.

כנגדו עומד דוד:"וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד: וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (פסוקים כג-כד).שימו לב להקבלה: "וישמע דוד: וכל איש ישראל". נכון שזו קריאה לא בדיוק קלאסית, אבל בשטף הקריאה נוצרת כאן ממש תמונת מראה מלאה לשאול עצמו.בניגוד לשאול שפוחד, דוד יוצא אל הקרב. שאול ביראתו שומע ולא עושה, ואילו דוד שומע ויוזם. שאול הוא גבוה וגיבור, וכך גם אליאב. אבל שני הגיבורים הגבוהים הללו לא ששים להילחם מול הגיבור הגבוה של מחנה פלישתים – גוליית. מי שבוחר לצאת להילחם נגדו הוא דווקא דוד הקטן.

הסיפור שלנו בא לטעון שהתשועה לא תגיע מהגבוהים. היא לא תגיע מבעלי העוצמה והכריזמה. היא לא תגיע מבעלי הגוף והשרירים. אלא דווקא מבעלי הרוח הפנימית – ללא קשר לנתונים הפיזיים שלהם.זה לא אומר שלדוד לא היה כוח פיזי, תעוזה ותחכום שגרמו לו כבר לנצח כבר בקרב זה ובשאר מלחמותיו, אלא שהפוקוס של הסיפור הוא כלל לא עליהם.

מסירות הנפש, אומץ הלב והנחישות של דוד מגיעות מתוך אמונה שלמה, ולא מתוך כוח ידו. הגישה של דוד משפיעה גם על שאול, שמזכיר אף הוא לראשונה את אלוקים - פסוק לז: "לֵךְ וַי-הוָה יִהְיֶה עִמָּךְ". שאול מאמץ את השפה של דוד, הוא מזהה שזה הכוח מניע אותו לצאת למלחמה אף שאינו איש מלחמה מנעוריו. 

"וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן: וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו" (פסוקים לח-לט). שאול נותן לדוד את שריונו כדי שיוכל להתמגן מפני גוליית. אך דוד לא רגיל ללכת עם שריון, הוא מרגיש זר בתוך התפאורה הצבאית הזו. הוא מוותר על השריון ובוחר בכלים המוכרים לו – כלי הרעייה.שאול בעצם מנסה קצת להפוך את דוד ללוחם. ללוחם יש לוק מסוים, הוא צריך פרמטרים גופניים מסוימים או לכל הפחות לבוש מתאים. הטענה שהצענו קודם, ששאול וגוליית (וגם אליאב) הם דומים, הופכת מרעיון למציאות ממשית שניכרת בעיקר מבחינת הלבוש. שלושתם מייצגים תפיסה שאם אדם רוצה להיהפך ללוחם, זה ידרוש ממנו השתנות מסוימת – הוא צריך להיראות כמו לוחם. לפי תפיסה זו, לכאורה לא ייתכן לוחם שהוא רועה צאן. דוד בוחר דווקא לא להכהות את סימני הרעייה שעל גופו. שהרי אם הוא חמוש באמת ברוח ה', למה שלא יישאר בסביבתו הביתית ויכניס את רוח ה' אליה? 

חלק שישי – דוד VS הגבר הלוחם:

כדי להוכיח עד כמה דמותו של דוד למעשה מנוגדת לדמותו של 'הגבר הלוחם' הטיפוסי ניעזר בפסוק בו גוליית מזלזל בדוד: "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה" (פסוק מב).הביזוי במשפט בא לידי ביטוי בכך שכל אחת מההגדרות באה לציין שמקום השתייכותו של דוד איננו בזירת הלחימה. מטרה זו מושגת באמצעות הקבלה שלילית בין דמותו של דוד כפי שמוצגת כאן לדמות הלוחם האידיאלי.

1. "נער" – דוד קטנצ'יק, ולא איש מלחמות מנעוריו. הוא צעיר ולכן איננו למוד מלחמות.

2. "יפה מראה" – לדוד יש חן ויופי. יש לו פנים שנעים להביט בהן. ככה לא באמת נראה פרצוף של לוחם שבעצם אמור להיות מלוכלך מאבק ודם. לוחם צריך איזו צלקת, חבורה, פצע – משהו שיראה שהוא גבר לוחם ולא סתם איזה דוגמן.

3. "אדמוני"  - כאן אנחנו נתקלים בקושי שנצטרך לפתור. המונח אדמוני נאמר גם על עשיו.אחד הפירושים הידועים בציבור הוא שמשמעות המילה "אדמוני" היא ג'ינג'י. ישנם גם מפרשים שפירשו כך את הפסוק הקשור לעשיו[11]. אך זה לא לגמרי מתיישר עם התזה – לכאורה למה מישהו שהוא ג'ינג'י לא יכול להיות גבר לוחם? מה מבזה בהזכרת צבע השיער של דוד?

ניתן לפתור זאת דרך הצעת פירוש אחר, נכון יותר, למילה 'אדמוני' שמקובלני מבית 'ויקיטקסט'[12]: המילה 'אדמוני' לא יכולה להיות נסובה על צבע השיער מכיוון שיש לנו ראיה מהתנ"ך שאין זה כך - "דודי צח ואדום דגול מרבבה ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה י).

אם שיער הדוד הוא שחור כעורב, איך הוא 'צח ואדום'? מכאן ש'אדום' אינו מייצג את צבע השיער ועל כן צריך להיות מוסב על צבע העור עצמו. לכן הציעו מפרשים אחרים[13] שבתיאורו כאדום הכוונה היא לסומק לחיים ואדמומיות עור. מכאן שעורו של דוד היא אדמדם וסמוק. וכינוי זה אכן יכול להיאמר על דרך ביזוי - לדוד יש baby face ('פרצוף ינוקא' בסלנג), וזה מסתדר עם הביקורת הכללית של גוליית על כך שישראל לא שלחו אליו גבר לוחם אלא נער קטן עם מראה מצועצע. כנראה שהסומק על פניו של דוד הוסיף ליופיו וחיזק את הביקורת של גוליית על חמידותו שאינה מאפיינת לוחמים אלא ילדים. ולמרות כל זאת, הנער הקטן מנצח את הלוחם הגבוה.

חלק שביעי – תיאור הקרב:

"יִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט--וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי. וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו" (פסוקים מ-מא).

לאחר שהגענו להבנה כי דוד נאחז באמונת ה' התמימה שתציל אותו מזרועו של הפלישתי הערל, יש לשים לב שדוד לא מסתמך על כך בכלל במלחמה. מבט מדוקדק באופי הלחימה של דוד מציג אותו דווקא כתכסיסן צבאי מדופלם: דוד היה רועה את צאן אחיו, אי לכך הוא היה רגיל להשתמש בקלע כדי לסלק טורפים המאיימים על עדרו, וכן היה רגיל להשתמש במקלות לצורך רעיית העדר. לכן הוא מעדיף להצטייד דווקא בכלים פשוטים אלו. דוד בוחר דווקא לא להכהות את סימני הרעייה שעל גופו כי הוא מבין שהם התגשמות מלוא כוחו הפיזי.

דוד יודע שכוח הזרוע זה לא היכולת המרכזית שלו. רועה צאן לא מסתובב עם נשק ושריון אלא עם ילקוט וקלע, מקלות ואבנים. דוד מבין שהוא לא יכול להתחפש. הוא מאוד מודע לחוזקות שלו – זריזות ויכולת לפגוע מרחוק. תכונות הנדרשות לרועה צאן. דרך תכונות אלו הוא מצליח להתגבר על גוליית הגדול:

"וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרׇץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה: וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד: וַיָּרׇץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרׇת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ" (פסוקים מח-נא).

גוליית מאובזר מאוד ודווקא בגלל זה הוא כבד ואיטי. דווקא הגודל שלו הוא החיסרון שלו, והקטנות של דוד היא היתרון הטקטי שלו.

בקרב זה דוד מתגלה כלוחם מוצלח לא רק בגלל המודעות ליתרונות שבו, אלא גם בעקבות הביצועים שלו. דוד לוקח עימו מספר מצומצם של אבנים, רק חמש. דוד מבין שיש לו רק דקות ספורות לתקוף את גוליית,  ושאם הוא לא יכה את גוליית עד שיגור האבן החמישית, הוא כבר לא יוכל להכותו כי הפלישתי כבר יהיה קרוב אליו מדי. בהתאם לזאת, במצב שכזה הפתרון הטקטי הנכון עבורו יהיה לסגת לאחור, ולכן הוא בוחר לא ללכת לחזית עם תחמושת כבדה מדי מלכתחילה שתקשה עליו. המהלך הקטן שדוד מתכנן מצליח מעל למצופה. האבן הראשונה פוגעת במצח גוליית, אחת מהנקודות החשופות היחידות בגופו. גוליית צונח ארצה מול דוד, ששולף את חרב גוליית מתערה ועורף בה את ראשו.

חלק שמיני - רוחניות מול גופניות במשנת דוד:

אם אכן דוד מצליח לנצל את היתרונות הפיזיים והגשמיים שקיימים בו על מנת להכניע את גוליית הפלישתי, מדוע נדרשה כל ההדגשה החוזרת ונשנית על 'מלחמת האלוהות הרוחנית' שבאה לידי ביטוי בקרב זה? הרי לא ניכר שהוא באמת סומך על הקב"ה אם הוא למעשה מנהל בעצמו קרב רגיל ככל הקרבות. התשובה האמיתית היא שדוד יודע להתקיים בשני מרחבים במקביל. כשדוד נכנס לקרב, הוא מבין את ההשלכות. הוא הגיע מלכתחילה כי הוא מאמין שה' יעזור לו בגלל שהוא נלחם במלחמה צודקת על קידוש שמו, אבל זה לא אומר שהוא יכול להסתמך על הנס בגלוי, אלא עליו להיות מוכן לכל תרחיש. דוד מגיע בתפיסה שהיא גם ארצית וגם רוחנית. כסולם שרגליו נטועות בארץ וראשו מגיע השמימה. דוד לא נסמך על ה' כאדם הרץ לכביש סואן ואומר "ה' איתי, הכל טוב אין סיכוי שאדרס". אלא מלכתחילה הוא מעז להיכנס לדו קרב עם גוליית משום שהוא יודע שהוא מאובזר בכוח החזק ביותר – קודשא בריך הוא.

אך משעה שנכנס למרחב הלחימה הוא עושה את ההשתדלות האנושית המוטלת עליו: להשתמש בכלל יכולותיו כדי לנצח. 

לשאול, כמו גם לאליאב כנראה, היו יותר פרמטרים פיזיים אבל גם הם לא נתנו להם את האומץ להתגבר על הפחד ולהגיע לקרב עם גוליית. דווקא מתוך הרצון הכנה ללחום שהגיע מתוך אמונה עמוקה בה', דוד הצליח להבחין בתכונות האופי המיוחדות שלו שמבדילות אותו מאליאב, שאול וגוליית ונותנות לו את היכולת לגבור עליהם כמו גם שגבר על הארי והדוב. דוד מייצג את האיזון המושלם בין ביטחון והשתדלות - לא כמעין חלוקת תפקידים מגוחכת בין הא-ל לאדם ("אתה תתקוף מימין, ואני אאגף משמאל, ואם תהיה בצרה אבצע תמרון מאחורה."), אלא שהאדם עושה הכל בידיעה שה' ציווה אותו על כך. ביטחונו של האדם בקב"ה בא לידי ביטוי בידיעתו שתפקיד זה הוטל במלואו על כתפי האדם בידי הא-ל. הוא נכנס למערכה מתוך תודעה ערכית אך הוא גם צריך לנצל את שדה הקרב מבחינת הפרמטרים שכן לטובתו. אין בכך סתירה אלא שלמות.

ניתן אף להסביר שהמקור של הביטחון בה' וההשתדלות האנושית הם אחד – דוד יודע שעליו לצאת להילחם מכיוון שזו מלחמה על שמו של ה', ולכן ה' יהיה עימו. דווקא מתוך הידיעה שה' יהיה עמו, הוא חופשי לצאת מהתפיסה המקובעת לפיה רק לוחמים גבוהים מנצחים, ולומד בשדה הקרב להעריך את תכונות האופי המאפיינות אותו  כרועה צאן. אם שואלים את כותב הסיפור מדוע דוד ניצח בסופו של דבר, אזי שהתשובה מתחילה בנקודה של האמונה. בנקודת הנוכחות הא-לוהית בליבו של דוד. כדי להיכנס למערכה הוא צריך שמישהו יהיה איתו. אחרי שהוא קיבל את הגב הבטוח, הוא הרבה יותר חופשי להילחם בלי פחד למרות שאיננו מתחבא מאחורי שריונים כמו שאר הלוחמים הגבוהים. הלוחמים אשר לא מסוגלים להילחם דווקא בגלל שהשריון לא מכסה רק את גופם אלא מכסה גם את החורים שיש בנפשם שנובעים מחוסר אמונה באלוהים - הגורם לפחד, לפי השקפת דוד.

התמה המשתפת של סיפורי דוד המוצגים עד כאן בכתוב  – סיפור הזבח ומשיחת דוד וסיפור דוד וגוליית - היא שלא כל מה שנראה לעין הוא הדבר האמיתי - "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". דוד מלמד אותנו שיש אפשרות לגבור על המציאות הראשונית שנראית לעין, לגבור על הפחד הראשוני ולנפץ את המסגרתיות של הגורל שלכאורה נקבע כבר. לפי משנתו של דוד, אם אדם נאזר באומץ מאת ה' ומתוך כך בטקטיקה ייחודית תוך ידיעה של החוזקות שלו, אם רגליו של אדם נעוצות היטב בקרקע הפרטית שלו ובראשו הוא מרחף במחוזות שמיים בתפילה – אזי שכוחו בידו! דוד לא מתחפש ולובש שריון משום שהוא מסתכל על הגיבורים הגבוהים והמחופשים ומבין שהם שכחו משהו אחר. שכחו את הרוח הפנימית שלהם ששלחה אותם לקרב מלכתחילה – רוח ה'.

חלק תשיעי – סיכום:

לסיכום, במאמר זה פירשנו את מלחמת דוד וגוליית כמלחמה ארצית וטקטית שנוהלה בידי דוד, תוך ידיעת יתרונותיו שלו וחסרונותיו של גוליית. ביארנו את ההסתמכות דוד על ה' לא כערבות לניצחון שנותנת לו פריווילגיה לזלזל ביריבו, אלא כמשימה המוטלת עליו בידי שמיים ותובעת ממנו לחשוף את כישוריו הבאים לידי ביטוי בעולמו שלו. עמדנו על הביקורת שמועברת על אליאב ושאול על כך שאינם יוצאים להילחם בגוליית, בניגוד לדוד. השיטה שהוצגה לעיל מבקשת לראות בדוד כלוחם דתי ששובר את המוסכמה החברתית שנוכחת בקרב הכוחות הלוחמים על כך ששדה הקרב מתאים לאנשים מסוימים בלבד – אלו הגבוהים ובעלי השרירים.

לפי שיטה זו, החידוש במשנתו של דוד הוא ש"הגודל לא קובע" זו לא רק קלישאה אלא דרך חיים שלמה שמעודדת כל אדם לצאת למשימות מורכבות דווקא מתוך רדיפה אחר ערך מקודש וכמובן תוך ניצול מקסימלי של משאבים. דוד הקטן ובעל הרוח עומד בניגוד ללוחמים הגבוהים – גוליית, שאול ואליאב שהיו חסרי רוח עד לבוא דוד. דרך ירידת קרנם של אלו עלתה דווקא קרנו של דוד, כמעין סמל לכך שמשנתו של דוד היא הנכונה וזו שתלווה את אופי מלחמותיו מיום זה והלאה. 

וכמו כן כמובן שישנה סוגיה נוספת ומרתקת בה עלינו לעסוק לצורך חידוד התזה שהעלנו כאן: אזכור הדב והארי בדברי דוד אל שאול ומשמעותם הסמלית.

אך מפאת קוצר היריעה אפנה אתכם לנספח העוסק בנושא באתר הכפית בשם: "נספח למאמר הגבוהים והנמוכים בסיפור דוד וגוליית - מה הסיפור של הארי והדוב?". קריאה מהנה :)

—-------------------------

הערות שוליים:

1.  כל עוד לא מצויין אחרת, ההפניות במאמר הן למקור זה. חזרה למעלה.

2.  היה רב וחוקר איטלקי במאה ה20 שכתב פירוש מדעי לתנ"ך ולספרים החיצוניים, בהתבסס גם על פרשנות מסורתית. גדול תלמידיו של פרופסור משה דוד קאסוטו (רב איטלקי אף הוא, וחוקר נוסח המקרא מהאוניברסיטה העברית).  חזרה למעלה.

3.  ספר שמואל, מפורש על ידי פרופסור א. ש. הרטום על פי שיטת פרופסור מ. ד. קאסוטו, עמוד 134. הוצאת "יבנה" תל אביב. מהדורה רביעית, 1977. חזרה למעלה. 

4.  ”הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים דְּבַר יְ-הוָה עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים”. (צפניה, פרק ב, פסוק ה). חזרה למעלה. 

5.  אנציקלופדיה מקראית, כרך ד. ערך 'כרתי', עמוד 331. ערך 'כפתור' ,עמוד 236-237. הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, 1962. חזרה למעלה. 

6.  "וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה" (ספר יהושע פרק טו פסוק יז). חזרה למעלה. 

7.  "וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו (שְׂנוּאֵי) נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת" (ספר שמואל ב פרק ה פסוק ח).  חזרה למעלה.

8.  אברבנאל, מצודת דוד, הואיל משה והאבן כספי על אתר.  חזרה למעלה.

9.  למשל, סיפורו הקטן של יוסף והאיש משכם כחלק מהסיפור הגדול של מכירת יוסף (ספר בראשית, פרק לז, פסוקים טו-טז). חזרה למעלה.

10.  "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא." (שמואל א, פרק טז, פסוקים יא-יב).  חזרה למעלה.

11.  א. שד"ל – ד"ה 'אדמוני': "ששיערו אדום".

 ב. הרב יצחק שמואל רג'יו – ד"ה 'ויצא הראשון אדמוני': "שיעורו הראשון שיצא היה אדמוני". וכן מסופקים בדבר פרופ' אליה שמואל הרטום והרד"צ הופמן.  חזרה למעלה.

1. "ביאור: האם עשו ודוד המלך היו אדמונים או ג'ינג'ים?" – ויקיטקסט, 2016: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%94%D7%90%D7%9D_%D7%A2%D7%A9%D7%95_%D7%95%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A_%D7%94%D7%99%D7%95_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%95_%D7%92%27%D7%99%D7%A0%D7%92%27%D7%99%D7%9D%3F  חזרה למעלה.

2.  א. הרש"ר הירש - ד"ה 'אדמוני': "נאמר גם על דוד, ופירושו: אדום לְחָיַיִם".

 ב. הרד"ק - ד"ה 'ויצא': "אדמוני – וברוב, הנולדים יצאו אדמים. אלא רצה לומר אדמוני, חזק באדמימות". חזרה למעלה.