תוצאות חיפוש

"מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צ"ב), מי אמרו? מי הדובר? למה זה חשוב, אתם שואלים? הבנת מי הדובר במחזורי תהילים יכולה לשפוך נפח נוסף לשיר. שיר שאמרו דוד שונה משיר שאמרו אסף, מבחינה מהותית, וננסה להזדקק לזה בהמשך. נחזור למזמור שלנו. דווקא למזמור שלנו, בגלל שאין כותרת ברורה למי אמרו, נתנו כמה וכמה תשובות, ננסה ללכת מהברורה ביותר אל המורכבת יותר. הצעה ראשונה לתשובה: מזמור זה דוד אמרו. מזמורי תהילים מכונים "תְפִלּ֑וֹת דָּ֝וִ֗ד בֶּן־יִשָֽׁי׃" (פרק י"ב כ', וזה מזמור שנפתח ב"שלמה" כן? זה לא נפתח במזמור לדוד או משהו), אז כמו שאר הפרקים דוד אמרו. ידוע הרי מאמר רבותינו זכרונם לברכה "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:" [1]. וידוע הקשר ההדוק בין דוד למשיח (שנקרא בעצמו " הַגֶּ֙בֶר֙ הֻ֣קַם עָ֔ל מְשִׁ֙יחַ֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּנְעִ֖ים זְמִר֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃" [שמואל ב כ"ג א']). ואולי נראה, שדוד פילל לימות המשיח והתגלותו שלו, ודיבר בעניין העולם הזה שדומה ללילה [2], שהרשעים קמים להשמדם עדי עד, והצדיקים צומחים לחיי עולם. ונראה שפרק זה נאמר כאותו המלך שהולך למדינות הים ושולח אגרת לשריו איך לנהוג בימים אלה בהם הוא נעדר, כך דוד מלך המשיח מוסר לנו איך לראות את המציאות עד שישוב במהרה בימינו, אמן. הצעה שניה לתשובה: מזמור זה משה אמרו. שני פרקים לפני פרקנו זה, בפרק צ', יש פתיחה "תפילה למשה איש האלוקים". לכאורה, התפילה לא נגמרת כל עוד לא פתחנו במזמור למישהו אחר, ויתכן שגם מזמור זה משה אמרו [3]. אם כן, נראה לעניות דעתי, שעניין פרק זה (מעבר לשבת עצמה שניתנה למשה בסיני) הוא החיים בארץ ישראל, המציאות המורכבת שבה השכינה לא תמיד נוכחת בבירור. מציאות שיש בה גם יום, להגיד בו חסדי השם, וגם לילה להגיד אמונתו. מציאות שבה הרשעים מצליחים, כאחאב וחבר מרעיו, והצדיקים שפלים ונרדפים. לעת הזו מכין משה את עם ישראל ומגלה להם סוד עלייתם של רשעים, "להשמדם עדי עד". ונראה שפרק זה נאמר כאותו מפקד שמכין חייליו למלחמה החזקה, בה יש הפסדים ונצחונות, אבידות והצלחות, והוא קורא להם ומסביר להם את מטרת הדברים ופנימיותם למען לא יתייאשו. הצעה שלישית לתשובה: מזמור זה אדם אמרו. אדם הראשון חטא את חטאו ביום השישי ועשה תשובה עד כניסת שבת (סנהדרין ל"ח ב). בשבת נכנסה וקדש עליו יום בתשובה, מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת [4]. אדם הראשון, שראה גן בעדן, וטעם טעם חטא, מלמד את יוצאי חלציו שאין טוב מלהודות לשם ולזמר לשמו העליון. הוא מלמד אותם על חטא ועונשו, ועל גודל הטוב הצפון לצדיקים שהוא ראה, ואין אחרים שראו. וכן, כמו שאמרו 'אד"ם נוטריקון אדם דוד משיח' [5]. אדם הוא תחילת התנועה לכיוון ימות המשיח. בלי חטאו שלו, מי יודע אם היה צורך בימות המשיח. הוא קורא לנו מראשית הדורות את שיעורו שהוא למד על בשרו, על איך אפשר בכל זאת לבוא לימות המשיח, ולראות באותה טובה שהוא איבד. ונראה שפרק זה נאמר כאותו מלך שיצא למלחמה והפסיד, והוא מלמד את בנו הצעיר איך לא לעשות את אותן הטעויות שהוא עשה, כדי שהוא יוכל לעלות על קרן ניצחון. הצעה רביעית לתשובה: מזמור זה יום שבת אמרו. "מזמור לדוד" מי אמרו? דוד. "תפילה למשה" מי אמרו? משה. "מזמור שיר לבני קרח" מי אמרו? בני קרח. לא פשוט הוא ש"מזמור שיר ליום השבת" יום השבת אמרו?! וכן אנחנו מתפללים כל שבת "ויום השביעי משבח ואומר 'מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'" [6]. אותה מציאות אידיאלית, שנוכחת אצלנו פעם בשבוע ולעתיד לבוא תמיד, קוראת לנו במעמקי המציאות המורכבת שלנו "טוב להודות לה'"!!! יום שבת שר לנו מרחוק "ולזמר לשמך עליון"!!! ומי שאוזנו קשובה, וליבו מוכן להבין, יראה וישמע את הדיו של יום השבת ברחבי היקום, ויבין את עוצמת הפרק. ונראה שפרק זה נאמר כאותה אהובה השולחת לאוהבה מרחוק מכתב על עומק אהבתה וההגעה אל מקומה. בברכת "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (פרקנו פסוק ט"ו) ​ ​ ---------------------------- משנה תמיד, פרק ז' משנה ד'. חזרה ללמעלה לדוג' עבודה זרה ג' ב. חזרה ללמעלה המהלך הזה מובא לדוג' ב"רוממות אל" על פרקנו צ"ב. וכן מופיע בעוד מספר מקומות. חזרה ללמעלה באותו רוממות אל הנזכר קודם הוא גם אומר את זה, וגם לא נראה שיש פרשן על המזמור שלנו שלא אומר את זה. חזרה ללמעלה המון מקומות בשם הזוהר, ולא מצאתי היכן הוא אמר זאת. חזרה ללמעלה ברכת יוצר, ברכה ראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית. חזרה ללמעלה

הקשר בין אדם לאדמה: ספר בראשית בתחילתו מעמיד המון סוגיות יסוד ויחסים בין חלקים שונים בבריאה. אבקש לעסוק במאמר הזה ביחס שבין האדם לאדמה. בפרק א נאמר:  "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"  (בראשית, א', כ"ו-כ"ח) הפסוקים מתארים את האדם כיצור מעין שמיימי, צלם אלוקים, שהונחת לאדמה ותפקידו לשלוט ולכבוש בארץ וביושביה. אמנם הוא בצלם אלוקים, אך צריך להעיר שהוא נברא זכר ונקבה שזה עניין ארצי לגמרי, כך שהוא כן מותאם לחיי הארץ. לעומת זאת, בפרק ב כתוב: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"  (בראשית, ב', ה'-ז') מכאן עולה שתפקיד האדם הוא לא לשלוט ולרדות, אלא להוביל ולדאוג. כמו כן, הדגש כאן הוא על יצירת האדם מן האדמה, אך ה' נפח בו גם נשמת חיים. יש חלק אלוקי, אך רובו מן האדמה. כמו כן, ההבדל בינו לבין החיות לא מאוד ברור, שהרי תפקידן הוא להיות עזר כנגדו וגם הן קרויות נפש חיה. את הסתירה בנוגע לאופן יצירת האדם מקובל לתרץ בכך שפרק א' עוסק בתוצאה ופרק ב' בתהליך, כך שהאדם נוצר עפר מן האדמה בצלם א-לוהים, התחיל בגוף אחד ונעשה זכר ונקבה. אבל, גם כשהבנו מה כתוב שקרה, יש הבדלים בדגשים כמו שראינו, של שלטון חיצוני בצלם א-לוהים מצד אחד, ושל יציר האדמה שנועד לשרת אותה ולקדמה. ננסה לפתח את תמונת תפקיד האדם כפי שמתוארת בשני הפרקים. לפי התפיסה שהאדם הוא צלם א-לוהים, האדם הוא מלא כוחות ויצירתיות, ותפקידו לקדם את העולם. זה מוביל לביטחון גדול בהתנהלות, אך גם לגאווה וניצול של העולם, מתוך תחושה שהכל שייך לאדם. תפיסת אדם מן האדמה מתייחסת אל האדם כמי שתפקידו רק לתחזק את האדמה ולשמור עליה, מתוך שותפות גורל. היא מדכאת את היצירתיות והחופש, אך מחייבת הרבה יותר ענווה וחמלה כלפי הבריאה. במבט ראשוני נראה שתפיסת צלם הא-לוהים מרימה את האדם וזה בוודאי נכון, אך היא יכולה להוביל למקומות רעים ואולי היא לא מתאימה לעולם.  עד סיפור נוח, קורים שלושה מקרים שכולם מתעסקים במידה מסויימת בקשר שבין האדם והאדמה, לפי המתואר בפרק ב' – עץ הדעת, רצח הבל וחטא המבול. בכל אלו ניתן לראות קשר הדוק בין האדם ובין האדמה, קשר שהולך ומעכיר בגלל מעשי האדם, וגורר תגובה של האדמה לכך.  בפרק ג, מופיעה האדמה שוב, הפעם בעונש שניתן לאדם: וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג', י"ז-י"ט) האדם לקח מהאדמה את פרי עץ הדעת, שאסור היה לו לקחת. מתוך כך, האדמה לא תאיר את פניה לאדם ותפסיק לתת לו תנובה בקלות. מודגש גם הענין שהאדם לֻקַּח מעפר, כיוון שזה משמעותי לעניין. מתוך כך שיש מערכת יחסים של שותפות מסוימת בין האדם והאדמה, והאדם פגע בה, האדמה יכולה כביכול להחזיר לאדם. אם היחס היה של צלם אלוהים, לאדם מותר היה לרדות באדמה והיא הייתה צריכה לקבל את הדין בהכנעה. אם זה באמת היה ככה, החטא לא היה מוגדר כפגיעה במערכת היחסים עם האדמה, אלא כפגיעה במערכת היחסים עם הקב"ה.  נבהיר בקצרה את העניין הזה: חטא גורר עונש של מידה כנגד מידה. המקום בו החטא פגע הוא המקום ממנו יצמח העונש. במקרה שלנו, הנחש שניצל את מעמדו הרם ויכולותיו לפגיעה באשה, נענש בירידת מעמדו ובפגיעת מערכת היחסים שלו עם האשה. האשה שפיתתה את האיש שלה, נענשת בכך שהכוח עובר לידי האיש (העונש שלה בענייני הלידה, גרם לרבותינו לדרוש שהיו גם מאפיינים של אישות בחטא עץ הדעת, מתוך התפיסה שמוצגת פה). כמו כן, האדם שחטא כלפי האדמה ולקח ממנה שלא כדין, נענש בכך שהאדמה לא תיתן לו יותר כלום. גם בחטא קין אנחנו רואים את המשך מגמת הרס היחסים שבין האדם לאדמה: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (שם ד', י'-י"ב). גם כאן, כמו בחטא עץ הדעת, יש תפיסה פחות פשוטה של עצם הבעייתיות שיש ברצח, וגם כאן יש ביטוי של תגובת האדמה למעשי קין. בשונה מהתפיסה הפשוטה שרצח פוגע בצלם הא-לוהים שבאדם, כאן אין שום אזכור לזה. החטא שמוצג כאן הוא שוב חטא כלפי האדמה – האדם השחית את האדמה בכך שניצל אותה כדי שתבלע את דמי אחיו. הוא אילץ את האדמה להכיל דבר בלי שהייתה אמורה, החזיר את הבל שהוא עפר מן האדמה לחיק האדמה, אך לא בזמן הנכון. לכן, גם פה האדמה מגיבה, אבל כמו שהחטא הפוך לחטא עץ הדעת, גם התגובה הפוכה. אם אצל אדם האדמה הפסיקה לקבל ונעשה ארורה בעבורו, עכשיו קין שנתן לאדמה שלא כדין ארור מן האדמה, והאדמה לא תקבל אותו יותר. מתוך שהאדמה לא תקבל אותו, הוא נאלץ להיות נע ונד. אחרון חביב, אנחנו פוגשים את חטא המבול שבו היחסים בין האדם ובין האדמה מגיעים לנקודת הקצה שלהם. אבל לפני כן, נראה פסוק נחמד שמבטא הכרה במצב הרע בו נמצאת האנושות ביחס לאדמה, וכאילו מנבא את השינוי העתיד לקרות: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ י"י" (שם ה', כ"ט). אם כן, נח הוא מבשר השינוי. נעבור לעיסוק בתיאור חטא המבול עצמו, בבראשית פרק ו: "וַיַּרְא י"י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר י"י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם... וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (פסוקים ה'-י"ג). האדם חוטא, ובעקבות זה ה' מתכנן למחות גם את החיות. אמנם יש מעט מדרשים שמתייחסים לחטאים של החיות, אך זה דבר רחוק כיוון שקשה להניח שיצורים שאין להם תודעה מפותחת ושכל יכולים להישפט בשיפוט מוסרי, ואכן רוב מוחלט של הפרשנים לא נוקט בגישה הזו. בנוסף, האדם אמנם משחית את דרכו, אבל מי שנשחתת זו הארץ בעצמה.  האדם גוזל וחומס, לכאורה פוגע בעצמו ובמוסריות הגבוהה שנדרשת מהאדם מתוך צלם הא-לוהים שבו, אך נראה שהבעיה היא שוב אצל הארץ. כאן זה מעט שונה, כיוון שהחטא הוא באמת לא כלפי הארץ כמו במקרים של לקיחה מהאדמה או אילוצה לקחת, אלא החטאים נפרדים מהאדמה, אבל מתוך שהאדם חוטא זה פוגע באדמה. כיוון שהאדם שותף לאדמה ויש ביניהם קשר, האדמה עצמה נפגעת ממעשי האדם, וכן החיות שגם הן עזר כנגדו במובן חלקי לפי תפיסת פרק ב' שמוצגת לפנינו בינתיים. לכן פוגע הקב"ה בכל היקום וגם באדמה עצמה, ומביא מבול מים על הארץ. כישלון הקשר וניתוקו: אחרי המבול, נוצר עולם חדש שבו מתנתק הקשר שבין האדם לאדמה, כמו שנאמר בפרק ח': "וַיָּרַח י"י אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר י"י אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כׇּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (פסוק כ"א). מתוך ההבנה שהאדם רק פוגע באדמה בגלל מעשיו הרעים, ה' מחליט שהאדמה לא תסבול עוד ומנתק את הקשר שהיה בין האדם והאדמה (והחיות). מעכשיו האדם הוא יצור מנותק לעולם, כמו שראינו בפרק א'. כדי לדייק את הענין, נבחן את הנפקא מינות(ההבדלים המעשיים) שבין מה שהיה ומה שהולך להיות, כמו שהן מוצגות בפרק ט': "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כׇּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כׇּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכׇל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כׇּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כׇּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (א'-ז'). יש כמה שינויים. הראשון הוא שיהיה מורא על כל החיות. זה שונה מתפיסת פרק ב' בה האדם דואג לרווחת העולם ובה החיות הן עזר כנגדו, אך גם שונה קצת מפרק א בו האדם הוא שליט כובש, ולא טרוריסט מפחיד כמו שהוא מתואר כאן. השני הוא שמותר לאכול חיות, בשונה מפרק ב', אך גם מפרק א בו לא הותר לאדם לאכול את החיות, כיוון שהוא שליט וכובש חיצוני, אך לא עריץ אכזר. השינוי השלישי הוא האיסור לאכול את דמן של החיות, שאותו תיכף נבאר. השינוי הרביעי הוא איסור רצח שחל על כל החיות יחד עם ענישה, בנימוק אחר מהנימוק שמופיע אצל קין – הפעם זה אסור כי זה פוגע בצלם הא-לוהים שבאדם. מתוך שהאדם הוא א-לוהי, כל פגיעה בו היא פגיעה בא-לוהים וזה דבר שהתוצאה שלו כל כך חמורה, שגם מי שלא נושא באחריות משפטית מוסרית על מעשיו כמו החיות נושא בתוצאה, לא מתוך האחריות שלו אלא מתוך שהקב"ה לא יכול לסבול שדבר כזה קורה. נסביר את התמונה. כמו שאמרנו, יש זניחה של המודל של פרק ב' בו האדם שותף לאדמה. אבל אם נגיד שהמעבר הוא לתפיסה של פרק א לא נדייק. אמנם נותק הקשר בין האדם והאדמה, ולכן מותר לאדם לפגוע בחיות והנימוק לאיסור רצח השתנה. גם יש דגש על צלם הא-לוהים שבאדם, מה שמתאים במובהק לפרק א', אך האדם איננו שליט חיצוני שמקדם את הבריאה בכוחות הא-לוהיים שלו, אלא טרוריסט אכזר שמתוך צלם הא-לוהים שלו, מתנשא על הבריאה ומשעבד את כולה לצרכיו האנוכיים, בלי להתחשב בה כלל. המציאות לא יכולה הייתה להתקיים במצב בו האדם קשור לאדמה כשהוא חוטא, והאדם שליבו רע, לא יכול לקבל את התפיסה של צלם א-לוהים שמשדרג את הבריאה בכוחותיו העילאיים, אלא משתמש ביכולותיו כדי לנצל את הבריאה. זה מוביל אותנו לעולם בו האדם לא כובש את החיות, אלא רודה בהן, ומתוך כך גם אוכל אותן. רק אסור לאכול את הדם, כי הדם הוא נפש החיה ובזה גם יש איזו א-לוהיות שאסור לפגוע בה. אבל כל שאר החלקיים שהם ארציים, מותר לפגוע בהם ולנצלם. מתוך כך צריך לשאול, מתי צריך היה לקבל המודל המתוקן של פרק א' ביטוי. את זה אני לא יודע, כיוון שאם האדם היה פועל בצורה מתוקנת הגיוני שהיינו נשארים בתפיסה של פרק ב', בה האדם הוא יותר שותף משליט. אולי מתוך תפיסת השותפות ניתן היה לצמוח למנהיגות יצירתית חומלת ודאגנית, אך לשם לא הגענו. אם למישהו יש רעיון בעניין אשמח אם ישתף אותי. עם ישראל וארץ ישראל: עד כאן ראינו את תהליך ההיסטוריה בנוגע לאומות העולם. אך בכל מה שקשור לעם ישראל וארץ ישראל, אנחנו רואים שינוי. הדוגמא המובהקת ביותר לכך נמצאת בפרשיית כופר רוצח שמופיעה בבמדבר ל"ה: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת.  וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי י"י שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה, ל"א-ל"ד). איסור הרצח מופיע כאן בפגיעה בארץ ישראל עצמה. הדם מחניף את הארץ, והיא צריכה כפרה. כמו כן, דינו של הרוצח בשגגה הוא גלות, כמו דינו של קין שרצח בשגגה. נראה שיש פה חזרה מסויימת לתפיסת השותפות בין האדם ובין האדמה, אך מכיוון אחר. הנימוק שניתן פה לעצם המציאות של פגיעה בארץ וצורך בכפרה עליה, הוא שה' שוכן בתוך הארץ עצמה ובתוך בני ישראל. נראה שהמנגנון הפוך – לא האדם במדרגת האדמה, אלא אדמת ארץ ישראל מרוממת והופכת א-לוהית, מה שהופך פגיעה בה לפגיעה בא-לוהים. אבל עדיין צריך בירור מסויים, כי מהפרשייה הזו לא ברור אם המוקד הוא על הארץ או על העם. האם ה' שוכן בארץ ולכן אסור לבני ישראל שה' שוכן גם בתוכם לפגוע בה, או שה' שוכן בתוך בני ישראל ומתוך כך גם במקום בו הם יושבים, ולכן האדמה מתקדשת. לטובת העניין נגייס את פרשיית העריות: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה כִּי בְכׇל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא י"ח, כ"ד-כ"ח). פה מפורש שהארץ נטמאה בעקבות מעשי הגוים, ולכן הקיאה את יושביה. ארץ ישראל עצמה הושפעה ממעשי הגויים. לכן, חייבים לומר שבוודאי הארץ עצמה מגיבה מתוך שעיני ה' בה. זה מחייב אותנו להמשיך במהלך ולומר שהאדם אכן התנתק מהארץ ועבר להיות צלם א-לוהים, אך כשהאדמה עצמה קשורה לה' באופן הדוק, חוזר הקשר לא מהצד הארצי, אלא מהצד הא-לוהי שמתקיים אצל שניהם. אבל, בכל זאת דין גלות הרוצח בשגגה שייך רק אצל עם ישראל, מה שמערער את ההבנה שהכל נוגע רק לארץ ישראל בלי קשר לייחודיות עם ישראל. לכן לדעתי צריך להסביר שה' שוכן בארץ ישראל ולכן באמת כמו שאמרנו היא מגיבה למעשי האדם, אך כיוון שה' שוכן גם בתוך בני ישראל, הקשר שלהם לארץ עמוק יותר ולכן היא מגיבה להם ברגישות יתירה. .  עוד ראיות למציאות הקשר ניתן למצוא בפרשת בחוקותי: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּהֿ וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּהֿ תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (שם כ"ו, ל"ד-ל"ה). הארץ צריכה לשבות ובגלל חטאי בני ישראל לא שבתה, על כן יגלו והארץ תשבות את הזמן שעבדה בו כשהיו עליה. ישנן עוד ראיות ודוגמאות, אך לא נאריך. כללו של דבר, בארץ ישראל חוזר הקשר שבין האדם לאדמה, לא מצד ארציות האדם אלא מצד הא-לוהיות שבאדמה. יש פה ביטוי של תפיסת פרק ב' ופרק א' יחד, במקום אחד מיוחד. נסכם: ראינו את שתי הגישות לתפקיד ומעמד האדם שמוצגות בפרק א' ופרק ב', של צלם א-לוהים הכובש ושל עפר מן האדמה השותף. ראינו שהעולם התחיל מהגישה של פרק ב, ועקב חטאי האדם עבר לגישת פרק א' של צלם א-לוהים, רק שבמקום מנהיג יצירתי קיבל העולם עריץ אכזר. אחרי כן למדנו על הייחודיות שיש בארץ ישראל ובעם ישראל, בה נוצר שילוב של פרק א' ופרק ב', כיוון שהאדם שותף לאדמה מצד הא-לוהיות שלה ולא מצד הארציות שלו כמו שהיה בתחילת העולם.

​ דוד הוא אחת הדמויות המרכזיות בתנ"ך והעיסוק בו נפרש על לא פחות מ42 פרקים בספרי שמואל א', שמואל ב' ובראשית ספר מלכים. סיפור עלייתו לכס המלוכה נפרש על פני 22 פרקים ממשיחתו למלך בסתר, בידי שמואל, דרך גבורתו בקרב עם גוליית, סיפורי המרדף של שאול אחריו ועד הכתרתו בחברון והעלאת ארון ה' לירושלים. הסיפור פותח בצו האלוהים על שמואל ללכת לבית לחם ושם למשוח מלך חדש, תחת שאול. שמואל מגיע לבית ישי ומתרשם מבכור הבנים, אליאב: "וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ׃"1 אך אלוהים גוער בו: "אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי ׀ לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב׃"2. אז מופיע דוד, צעיר הבנים. אחרי ההכרזה בדבר הפער בין מראה העיניים למראה הלב היינו מצפים לציון תכונותיו של דוד שבזכותם נבחר למלוכה אך דוד מצויין במראהו "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם־יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"3. אדמוני איננו ג'ינג'י כפי שרובנו נוטים לחשוב אלא כנראה בעל לחיים אדמדמות. תכונותיו הטובות של דוד מצויינות מאוחר יותר בידי אחד מנערי שאול: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ׃"4. נראה שדוד מהלך קסם על כל רואיו, כולם מתאהבים בו: שאול – "וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד"5, יהונתן: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃"6 וגם :"וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃"7 ועוד: "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃"8 העם- "וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃"9 ומיכל- "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד"10 "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃"11. כולם אוהבים את דוד אך דוד איננו אוהב איש. בקינת דוד על שאול ויהונתן אומר דוד "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃"12. "אהבתך", לא "אהבתי אותך", לא "אהבתנו" . בניו של שאול נשבים בקסמו של דוד, עד כדי כך שהם מאבדים את יכולת השיפוט שלהם, דבר שיוליך אותם לאבדון. דווקא האב, המטורף מרוח רעה ומקנאה שאולי עודו אוהב את דוד כבראשונה אך גם רדוף ברוחו הרעה ורודף את דוד, רואה נכוחה. במנוסתו מפני שאול נקבצים אל דוד "כָּל־אִישׁ מָצוֹק", מלשון מצוקה, "כָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ נֹשֶׁא"- הכוונה לנושה, כלומר בעלי חוב "וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ׃"13. דוד הופך למנהיג של חבורת פורעי חוק ואנשי שוליים. יש להניח שהסתובבו פרועי ראש וזקן וקרועי בגדים. דוד ואנשיו עברו ממקום למקום, התפרנסו משוד ומשירותי פרוטקשיין, כלומר הגנה משודדים. כך בסיפור נבל הכרמלי14 דוד תובע את חובו על שירותי ההגנה שהעניק לרועי נבל ונבל מסרב לשלם. לא מעט כריזמה, חספוס וגמישות מוסרית נצרכה בוודאי ממנהיגם של חבורת השודדים. באחת מרדיפותיו של שאול אחר דוד, במדבר עין גדי, שאול נכנס למערה כדי לסוך את רגליו, כלומר לעשות את צרכיו. באותה מערה יושבים דוד ואנשיו. הם מדרבנים אותו לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ולהרוג את אויבו שאול אך דוד מסרב לשלוח ידו במשיח ה'. תחת להרוג את שאול, דוד כורת בחשאי את כנף מעילו. המפגש מסתיים בדיאלוג נרגש שמתנהל מחוץ למערה. אומר דוד: "וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת־כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא־חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ׃"15. לא במקרה כורת דוד את כנף מעילו של שאול. לאחר כישלונו במחיית עמלק, שאול מפציר בשמואל לתת לו הזדמנות נוספת וללכת יחד להשתחוות לה' "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ׃"16. דוד מניף בידו את כנף מעילו של שאול ומצהיר שאין לו כל כוונה לפגוע בו אך תובע ממנו, ברמז המובן היטב לשניהם, את המלכות. קריעת בגד כמשל לקריעת המלכות מופיעה גם במפגש אחיה הנביא וירבעם בן נבט, המורד במלך שלמה: "וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח-לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"17. שאול מבין היטב את משל כנף המעיל, הרי זיכרון כנף המעיל הקרוע של שמואל בידיו והבשורה הנוראה על קץ מלכותו עודם צרובים בתודעתו והוא מודה "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל׃"18 ורק מבקש מדוד "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"19. שאול נכנע, לעת עתה, לגזרה על קריעת המלכות מעימו אך מבקש שכריתת כנף המעיל לא תנבא את כריתת זרעו ודוד נשבע "וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל"20. בהמשך הסיפור נמלט דוד מפני שאול ויושב בשדה פלישתים. דוד ואנשיו מתפרנסים משוד בחסותו של אכיש מלך גת. לשאלתו של אכיש, מספר דוד ששדד אזורי מדבר בנחלת שבט יהודה "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל־נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל־נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל־נֶגֶב הַקֵּינִי׃"21, בעוד שלמעשה שדד שבטים נוכריים בגבול ארץ מצרים "וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי"22. אכיש מלך הפלישתים מאמין לדוד ואומר לעצמו "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם׃"23. דוד מתמרן במצב בלתי אפשרי. ליבו ביהודה אך הוא גופו בארץ פלשת. צבא הפלישתים נערך למלחמה בישראל בעמק יזרעאל ועל אף האמון שנותן אכיש בדוד, שרי פלישתים חושדים בו "וְלֹא־יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יִהְיֶה־לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל־אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם׃"24. דוד נפרד מאכיש ושב אל ארץ פלישתים. הוא פושט על העמלקים ואת השלל שולח לזקני שבט יהודה :"לַאֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת־נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר׃ וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר..."25 מדוע חולק דוד את השלל עם זקני יהודה? יתכן שמטוב ליבו עשה זאת ויתכן שהוא מבסס לו תומכים בקרב זקני השבט, תמיכה שיזדקק לה בהמשך בדרכו אל המלוכה. בעמק יזרעאל מתנהל קרב עקוב מדם ודוד יושב על הגדר, ממתין. שאול, שנודע לו סופו וסופם של בניו בלילה הקודם מפי בעלת האוב, מוצא בעצמו תעצומות נפש ומתייצב לקרב האחרון. הוא מתמלא פחד גדול מקשתי הפלישתים המשיגים אותו ונופל על חרבו. אין להתפלא על האימה שאחזה בשאול לאור הנבואה על מותו שעליה התבשר בלילה הקודם. הוא ושלושת בניו מתים על הר הגלבוע. את בשורת מותם של שאול ובניו מקבל דוד מהנער העמלקי שנמלט מהמערכה. הנער מופיע בבגדים קרועים ובאדמה על ראשו לאות אבל על תבוסת ישראל ועל מות המלך. הוא מספר לדוד שהוא הוא זה שהרג את שאול ,לבקשתו. הסיפור שמספר הנער נראה מומצא לאור הפרק הקודם (שמואל א לא) בו קראנו ששאול נפל על חרבו. הנער מביא איתו את הנזר, הלוא הוא כתר המלכות ואת האצעדה- תכשיט מלכותי לקישוט הזרוע ומעניקם לדוד. הנער מביע אבלות כלפי חוץ אך ממהר ומופיע במחנה דוד מתוך הנחה שדוד ישמח על מות יריבו ואף יגמול לו. הנה הוסר המחסום ודרכו אל המלכות סלולה. דוד מביע כעס והורג את הנער שהעז לשלוח ידו במלך. מה הרגיש דוד בליבו? האם היה אדיש לכתר שהוגש לו? דוד נושא קינה על שאול ויהונתן שהיא מהשירים היפים בתנ"ך: "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ׃ וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר׃ הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים׃ אַל־תַּגִּידוּ בְגַת אַל־תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן־תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים׃ הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל־טַל וְאַל־מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן׃ מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם׃ שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ׃ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן׃ אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל׃ צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים׃ אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה׃"26. ​ איזו שירה נפלאה. נראה שהקינה נכתבה בידי אדם בעל נפש רגישה והיא נובעת מעומק נפש מוכת יגון. האומנם? עוד לא יבשה הדיו על מגילת הקינה וכבר עולה דוד חברונה ונמשח שם למלך בידי אנשי יהודה1. דוד אינו שוכח לברך את אנשי יבש גלעד על כי קברו את שאול שאת גופתו הוקיעו הפלישתים על חומת בית שאן. נראה שדוד עושה מאמץ, כבר מראשית ימיו כמלך, להצטייר בעיני העם כממשיכו של שאול ולא כיריבו הפוליטי. ארבעה בנים היו לשאול- יהונתן, מלכישוע, אבינדב ואשבעל2. שלושת הראשונים נפלו עם אביהם בקרב ורק אשבעל נותר. בספר שמואל מכונה אשבעל בשם המביש "איש בושת" וזאת כיוון שאשבעל או אישבעל נקרא על שם ראש הפנתיאון הכנעני. מחבר הסיפור קינא לאלוהי ישראל וכינה את אשבעל בשם גנאי. הקרב על המלוכה לא מאחר להגיע :"וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃"3. עם זאת מחבר הסיפור עושה מאמץ לעדן את תיאור המלחמה על כיבוש המלוכה: עבדי אשבעל ועבדי דוד נפגשים בבריכה בגבעון ונלחמים לשם שעשוע: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ"4, אבנר, שר צבא שאול קורא ליואב ,שר צבא דוד: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃"5 ויואב משיב: "חַי הָאֱלֹוהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃"6, כלומר-אתה אבנר זה שהציע להילחם מלכתחילה ולולא הצעתך לא היינו פותחים במלחמה. עשהאל רודף אחר אבנר ואבנר מנסה להניאו מכך: "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה"7 ולבסוף הורג אותו בלית בררה: "וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל־שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו"8. דוד פתח במלחמה ארוכה על כיבוש כס המלכות, מלחמה שמתוארת באופן מרוכך, כך שדוד ממשיך להצטייר כיורש ולא כמי שלקח את המלוכה בכוח הזרוע. מדוע נטתה הכף לצדו של דוד? נראה שלאשבעל חסרה הכריזמה מהלכת הקסם של דוד והוא היה סוג של מלך בובה בידי אבנר שר הצבא כפי שעולה מהכתובים "וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃ וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃"9- בולטת הפסיביות של אשבעל אשר נלקח ומועבר וממולך מול דמותו של אבנר "וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃"10 בהמשך הדברים בא אשבעל בטענה אל אבנר ששכב עם פילגש אביו. אבנר עונה לו תשובה זועמת ואשבעל "וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃"11. אוי לו למלך שלא שולט בשריו וזכור צדקיהו מלך יהודה שרצה לשמוע לדברי ירמיהו אך פחד משריו והביא לחורבן ירושלים והמקדש. למרות רפיון ידיו, חש אשבעל שלא לחינם שכב אבנר עם פילגש אביו. מי שזוכה באשת המלך, או בנשות המלך, זוכה במלוכה. את זאת הבין שאול, מאוחר מדי, לאחר שנתן את ביתו מירב ואחריה את ביתו מיכל לדוד לאישה, את זאת הבין אחיתופל שנתן לאבשלום, בנו המורד של דוד, עצה טובה ונוראה כיצד לכבוש את המלוכה "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל־הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל׃"12, את זאת הבין אבנר שהכתיר מלך בובה וקיווה לזכות במלוכה בעצמו ואת זאת הבין גם אשבעל ולכן יצא נגד אבנר שחותר תחתיו ומנסה לגזול ממנו את המלוכה. הצעד הבא והלא מפתיע של דוד בכיבוש המלוכה הוא השבת מיכל בת שאול אשר ניתנה לפלטי בן ליש, לארמונו. לא מאהבתו את אשתו הראשונה השיב דוד את מיכל. דוד היה זקוק ללגיטימציה כממשיכו של שאול ומה טוב מלמשש את נישואיו עם בת המלך. דוד פונה לאשבעל: "תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃"13 אשבעל התמים אפילו לא חושד בכוונתו ואולי חושד אך לא מוצא בעצמו תעוזה להתנגד ובכך מחזק את יסודות מלכותו של יריבו: "וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לָיִשׁ׃"14. הנה, לא אחר מבנו של שאול השיב לדוד את אשתו, בת שאול וכאותו נער עמלקי הגיש לדוד את נזר המלוכה. כאן מופיע אחד הפסוקים המרגשים בתנ"ך: "וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים"15. אהבתו של פליטאל בן ליש, איש פשוט וישר דרך, נרמסת תחת שיקולים צרים של פוליטיקאי מחושב היטב, תחת גלגלי ההיסטוריה. "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ": שני יריבים, המלך ושר הצבא, הוסרו מדרכו של דוד מבלי שהתכוון. אבנר שר צבא אשבעל שערק למחנה דוד בעקבות מריבה עם אשבעל בדבר הפילגש, נרצח בידי יואב. הכתוב יוצא מגדרו כדי להבהיר לקורא שיד דוד לא הייתה בדבר ושכל העם יודע שיד דוד לא הייתה בדבר: "וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃"16. דוד סופד לאבנר ומקונן עליו "הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃ יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ"17. ומקלל את בני צרויה: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃"18, כלומר אני מלך חסר ניסיון שזה עתה הוכתר ורחוק אני מדרכיהם של בני צרויה הסלולות בדם. גם מותו של אשבעל, בנו האחרון של שאול, הזדמן לדוד באקראי כאשר שני שרי גדוד, רכב ובענה רוצחים אותו בשנת הצהריים שלו ומגישים את ראשו לדוד. דוד מקצץ את ידיהם ורגליהם ותולה אותם על הבריכה בחברון למען ידעו כולם שיד דוד לא הייתה בדבר. האם אך במקרה הוסרו שני המכשולים העיקריים בדרכו של דוד לביסוס המלוכה? ואולי דוד איננו 'רך ומשוח מלך' כפי שהוא מתאמץ להצטייר בעיני העם אלא דומה יותר לדמות שמתאר שאול באוזני הזיפים המסגירים את מקום היחבאו באוזניו "כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא׃"19, כלומר, כפי שאמר אלי מי שאמר שדוד מתנהג בערמה. אולי רוחו של המפקד שורה על רוצחי אשבעל ושר צבאו אבנר? חוט של צדקנות והיתממות עובר לכל אורך סיפור עליית דוד למלוכה. דוד לא בחל באמצעים שיסללו את דרכו אל הכתר: מעניק מתנות לזקני שבט יהודה, עולה לחברון ושם נמשח למלך, נלחם באשבעל בן שאול על המלוכה, משיב את אשתו, מיכל בת שאול לארמון ודואג להצטייר בעיני העם כנקי כפיים על אף סדרת החיסולים שפוגעת בכל יריב המפריד בינו לבין המלכות. לקראת סוף ספר שמואל מופיעה פרשה מוזרה: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל־שָׁאוּל וְאֶל־בֵּית הַדָּמִים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִית אֶת־הַגִּבְעֹנִים׃"20. הכאת הגבעונים בידי שאול מוזכרת כאן לראשונה בדרך אגב. דוד פונה אל הגבעונים ושומע מפיהם שלמרות הברית שנכרתה עימם בימי יהושע21 שאול היכה בהם מתוך קנאתו לישראל. דוד שואל איך יוכל לפייס אותם והגבעונים מבקשים דם תחת דם. דוד נעתר ומוסר שבעה מצאצאי שאול: "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת־שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת־אַרְמֹנִי וְאֶת־מְפִבֹשֶׁת וְאֶת־חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן־בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי׃22 וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים׃ וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֶת־הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל־הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ־מַיִם עֲלֵיהֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְלֹא־נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה׃ וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת־אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל׃ וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית־שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת־עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים׃ וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן־בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן׃"23. איזה סיום נורא לשושלת שאול, ראש וראשון למלכי ישראל. צאצאיו מוקעים ואינם מובאים לקבורה במשך חודשים רבים (מתחילת קציר שעורים באביב ועד הגשם הראשון) ורצפה בת איה, פילגשו של שאול ואימם של שניים מהמוקעים, מחרפת נפשה כדי להניס מגופותיהם את עוף השמיים וחיית השדה. אלוהים נעתר לארץ, הגבעונים התפייסו אך דוד הפר את שבועתו לשאול "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם־תַּכְרִית אֶת־זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם־תַּשְׁמִיד אֶת־שְׁמִי מִבֵּית אָבִי׃"24. רק על מפיבושת, בנו נכה הרגליים של יהונתן שממנו לא נשקפה לו סכנה, חמל דוד. כיאה ליורש המלכות, דוד דואג לאסוף את עצמותיהם של מתי בית שאול, כולל שאול ויהונתן ולקברם בקבר קיש אביהם בנחלת בנימין. עלייתו של דוד למלוכה מזכירה את עלייתו למלוכה של המלך הורדוס שמחד מתחתן במשפחת חשמונאי כדי לקבל לגיטימציה לשלטונו ומאידך מחסל את שושלת בית חשמונאי, כולל את בניו שלו שמהם חש סכנה לשלטונו. לא נתפלא, איפוא על דבריו של שמעי בן גרא מבית שאול שמקלל את דוד במנוסתו מפני אבשלום "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל׃ הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל ׀ דְּמֵי בֵית־שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת־הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה׃"1. ההצדקה האלוהית: לאורך כל מסלול עלייתו לשלטון, מקבל דוד גושפנקא אלוהית למעשיו: הוא הנבחר על ידי אלוהים בעצמו ונמשח בידי שמואל הנביא ומיד נאמר: "וַתִּצְלַח רוּחַ־ה' אֶל־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה"2, דוד מצליח בכל דרכיו "וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ׃"3ובמנסותו מפני שאול "וְלֹא־נְתָנוֹ אֱלֹוהִים בְּיָדוֹ׃"4, ערב הקרב האחרון מתנבא שמואל בבית בעלת האוב על מותו של שאול ובניו בקרב ונותן גושפנקא למלכות דוד "וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד׃"5. מיד לאחר נפילת שאול ובניו בקרב עולה דוד לחברון ומוכתר שם למלך בידי שבט יהודה. לעלייתו לחברון קודמת הצדקה אלוהית: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה"6, כלומר- אל יחשוב הקורא, חלילה, שדוד מנצל את ההזדמנות שניקרתה בפניו וממהר לתפוס את המלוכה, אלא ה' שלחו חברונה. לאחר שדוד משתכן בארמונו ניבא אליו נתן הנביא בשם אלוהים: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי עַל־יִשְׂרָאֵל׃ וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת־כָּל־אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃"7. אפילו בפרשת הגבעונים אלוהים נעתר לארץ לאחר שבני שאול מוקעים. על פניו סיפור עליית דוד למלוכה אוהד את גיבורו המרכזי ועם זאת, כפי שהראנו, טמונים בסיפור רמזים רבים להתנהלות ערמומית ורבויה בדם. מה רצה הסופר לומר לנו? האם התכוון להעביר ביקורת על צורת תפיסת השלטון בידי דוד ולא יכול היה מפאת עינו הפקוחה של דוד או יורשיו? רמז חבוי שכזה יכול להיות כריתת מעילו של שאול, כפי שהצגנו אותו אך פרט לכך הסיפור איננו שופע רמזים חבויים שנשתלו ביד אומן. נראה יותר שהסיפור בא להצדיק את תפיסת השלטון בידי דוד. תחת ידו של הסופר היו המעשים כפי שקרו או כפי שסופרו בעל פה. זהו חומר הגלם ממנו עשוי הסיפור. הסופר לא יכול להתכחש או להתעלם מאירועים כגון רצח אבנר ואשבעל או המלחמה הארוכה בין בית דוד לשרידי בית שאול אלא רק להציגם באור שיחמיא לדוד. דומה הדבר לספר "תולדות מלחמת היהודים והרומאים" שנכתב בידי יוסף בן מתתיהו ברומא לאחר חורבן ירושלים והמקדש. בספר הוא מנציח את החורבן ההרואי של יהודה וירושלים ומציג את העם היהודי כעם שוחר שלום אשר נגרר למלחמה בידי קומץ קיצונים. הספר משמש גם כשופר תעמולה לשושלת הפלאבית שיוסף ישב בחצרה ואף נקרא על שמה 'יוספוס פליוויוס'. בתארו את שריפת המקדש, למשל, יוצא יוספוס מגדרו להצדיק את טיטוס ולהציגו כשליט נאור המנסה להציל את המקדש משריפה :"בתוך כך חטף אחד החיילים {גזיר} מן העץ הבוער, בלי להמתין לפקודה וללא חשש ממעשה כה נורא, כאילו נדחף לכך על ידי כח עליון, ולאחר שהרים אותו אחד מחבריו לנשק, השליכו אל פשפש הזהב שסמוך לו היתה כניסה מצד צפון אל הלשכות סביב להיכל....טיטוס נח באוהלו מן הקרב כאשר בא מישהו במרוצה ובישר לו {את אשר ארע} הוא קפץ {ממשכבו} וכמו שהיה נחפז אל בית המקדש כדי לעצור את האש..."8. ספרו של יוסף בן מתתיהו הוא המקור העיקרי שישנו על התקופה ועם זאת, נקל לחוש במאמץ שעושה הסופר להצדיק את פטרונו ואך פתי יאמין שהדברים אכן אירעו ככתבם. גם בסיפור עליית דוד לכס השלטון ניכר מאמץ להצדיק את צעדיו של דוד ולנקות אותו מאשמת מרד ולקיחת השלטון בכוח. הסופר כותב על האירועים ההיסטוריים בצורה שתחמיא לדוד, תוך פיזור נדיב של הצדקות אלוהיות למעשים בעייתיים כגון עלייתו לחברון והכתרתו שם למלך והרג צאצאי בית שאול בשליחות האלוהים. קופות השרצים התלויות מאחורי גבו של המלך שהם האירועים ההיסטוריים כפי שקרו וסופרו צצות ועולות מבין השורות ומטילות בסיפור עלייתו של דוד לשלטון צללים כהים. אם קריאתו נכונה הדבר מוכיח שהסיפור נכתב סמוך להתרחשותו ולא מאות שנים אחר כך והוא מספר על אירועים שאכן קרו. דפנה מאיר (אז קורן) כיהנה כמזכירה ארצית בשנים תשנ"ו-תשנ"ז (1996-1997) ​ ------------ שמואל א', ט"ז, ו'. חזרה למעלה שם, שם, ז'. חזרה למעלה שם, שם, י"ב. חזרה למעלה שם, שם, י"ח. חזרה למעלה שם, שם, כ"א. חזרה למעלה שם, י"ח, א'. חזרה למעלה שם, שם, ג'. חזרה למעלה שם, כ', י"ז. חזרה למעלה שם, י"ח, ט"ז. חזרה למעלה שם, שם, כ'. חזרה למעלה שם, שם, כ"ח. חזרה למעלה שמואל ב', א', כ"ו חזרה למעלה שמואל א', כ"ב, ב'. חזרה למעלה שם, כ"ה. חזרה למעלה שם, כ"ד,י"ב. חזרה למעלה שם, ט"ו, כ"ז-כ"ח. חזרה למעלה מלכים א', י"א,ל'-ל"ב. חזרה למעלה שמואל א', כ"ד, כ"א. חזרה למעלה שם, שם, כ"ב. חזרה למעלה שם, שם, שם. חזרה ללמעלה שם, כ"ז, י'. חזרה למעלה שם, שם, ח'. חזרה למעלה שם, שם, י"ב. חזרה למעלה שם, כ"ט, ד'. חזרה למעלה שם, ל', כ"ו-ל"א. חזרה למעלה שמואל ב', א', י"ז-כ"ז. חזרה למעלה שם, ב'. חזרה למעלה דברי הימים א', ח', ל"ג. חזרה למעלה שמואל ב', ג', א'. חזרה למעלה שם, ב', י"ד. חזרה למעלה שם, שם, כ"ו. חזרה למעלה שם, שם, כ"ז. חזרה למעלה שם, שם, כ"ב. חזרה למעלה שם, שם, כ"ג. חזרה למעלה שם, שם, ח'. חזרה למעלה שם, ג', ו'. חזרה למעלה שם, שם, י"א. חזרה למעלה שם, ט"ז, כ"ב. חזרה למעלה שם, ג', י"ד. חזרה למעלה שם, שם, ט"ו. חזרה למעלה שם, שם, ט"ז. חזרה למעלה שם, שם, ל"ז. חזרה למעלה שם, שם, ל"ד. חזרה למעלה שם, שם, ל"ט. חזרה למעלה שמואל א', כ"ג, כ"ב. חזרה למעלה שמואל ב', כ"א, א'. חזרה למעלה יהושע, ט', ג'-כ"ז. חזרה למעלה כנראה צריך להיות מירב ולא מיכל, מירב היא זו שנישאה לעדריאל המחולתי-שמואל א' י"ח,י"ט. חזרה למעלה שמואל ב', כ"א, ח'-י"ג. חזרה למעלה שמואל א', כ"ד, כ"ב. חזרה למעלה שמואל ב', ט"ז, ז'-ח'. חזרה למעלה שמואל א', ט"ז,י"ג. חזרה למעלה שם, י"ח, י"ד. חזרה למעלה שם, כ"ג, י"ד. חזרה למעלה שם, כ"ח, י"ז. חזרה למעלה שמואל ב', ב', א'. חזרה למעלה שם, ז', ח'-ט' חזרה למעלה תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שישי, פרק רביעי. חזרה למעלה