תוצאות חיפוש

שלום לכולם, במאמר זה נבקש לבחון את שילוב התכונות, המרכיבים הנפשיים השונים, והתהליכים היוצרים נבואה והופכים אדם לנביא. מתוך כך נעבור לדון על מהות הנבואה ותפקיד הנביא - החל מההגדרה המילונית ועד לתיאור מעשיו בפועל. על ידי כך ננסה להבין כיצד צמחה תופעת נבואת השקר בעם ומה היו מאפייניה ומאפייני נביאי השקר בתקופות השונות. ננסה גם ללמוד מכך על האופן שבו לקחו נביאי השקר חלק בחורבן ממלכות ישראל ויהודה, ועל השינויים וההבדלים המהותיים שעומדים בינם לבין נביאי האמת.  המאמר מבוסס על שיעור שהעברתי מספר פעמים בנח"ת, ועל כן ישובצו בו גם רעיונות שהציעו שאר חברי הארגון. מאמר זה ארוך יחסית, אפילו ביחס למאמריי האחרים, ועל כן הוא יפוצל לשני חלקים. ידוע לי שנושא נבואת השקר הוא נושא מחובב מאוד בנח"ת וכי רבו המעבירים שנושא זה הוא כאש האצורה בעצמותם. אני יותר ממזמין כל אחד שמתעניין בנושא לדון איתי כאן או בפורומים אחרים על מסקנות המאמר ועל נקודות והצעות חדשות להרהור ולמחקר. וכן ברצוני להודות מקרב לב לחברי ועדת כפית שעמלו רבות על מאמר זה לצורך תיקונו ושיפוצו עד לצורתו הסופית. לפני שנעבור לעסוק בנושא הנבואה במקרא, ברצוני להתבונן על האופן בו הרמב"ם, מגדולי הפוסקים וההוגים היהודיים לדורותיהם, תפס את דרך הנבואה ומרכיביה. יש לציין שישנם הבדלים בין הנבואה המקראית לנבואה במודל הרמב"ם. שכן הרמב"ם מסתמך על מדרשי חז"ל רבים בעניין הנבואה לצד כתביהם של פילוסופים יוונים ובכך מרחיב את עניין הנבואה אל מחוזות שאינם עולים מפשט הפסוקים. אולם, אני חושב שיש כמה נקודות משמעותיות שהוא הבחין בהן שיכולות להוות עזר גם ללומדי פשט התנ"ך. ולהלן ליקוט מדבריו בחלקו השני במורה נבוכים, בפרקים העוסקים בנבואה: פרק לב: "הדעה השנייה: והיא דעת הפילוסופים, היא שהנבואה היא שלמות מסוימת בטבע האדם [...]האיש הנעלה והשלם במעלותיו השכליות והמידותיות, כשהכוח המדמה שלו בשיא שלמותו, והכין את עצמו כפי שעוד תשמע (לקמן פרק לו) – יש הכרח שיתנבא. כי זו שלמות טבעית שיש לנו. לפי דעה זו לא ייתכן שאדם יהיה ראוי לנבואה ויכין עצמו אליה ולא יתנבא, כמו שלא ייתכן שאדם בעל מזג תקין ייזון ממזון מעולה ולא ייווצר מן המזון הזה דם טוב, וכיוצא בזה. והדעה השלישית: והיא דעת תורתנו ויסוד דתנו, היא בדיוק כמו הדעה הפילוסופית מלבד דבר אחד: אנו מאמינים שהראוי לנבואה שהכין עצמו לה, יש שאינו מתנבא, וזאת לפי חפץ אלוהי. זה דומה לדעתי לכל הנסים ונוהג כמותם. כי הדבר הטבעי הוא שכל מי שראוי מצד טבעו המולד, והתאמן מצד חינוכו ולימודו – הוא יתנבא. והמנוע מכך הוא כמי שנמנע מלהניע את ידו כירבעם, או נמנע מלראות, כצבא מלך ארם כשחיפש את אלישע". פרק לו: "דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל: תחילה על הכוח ההוגה, ואחר כך על הכוח המדמה. זו היא דרגת האדם הגבוהה ביותר, ושיא השלמות שיכולה להיות במינו.מצב זה הוא שיא שלמות הכוח המדמה. זה דבר שבשום אופן אינו אפשרי בכל אדם, ואינו דבר שמגיעים אליו על ידי שלמות בחכמות העיוניות ושיפור המידות כך שתהיינה כולן במצבן הטוב והיפה ביותר האפשרי, מבלי שיצטרף לכך שיא השלמות האפשרית של הכוח המדמה מעיקר הטבע המולד. [...]ידוע ששלושת הנושאים האלה שדנּו בהם – א) שלמות הכוח ההוגה על ידי קניית דעת. ב) ושלמות הכוח המדמה מטבעו המולד. ג) ושלמות המידות על ידי השבתת המחשבה בכל הנאות הגוף וסילוק התשוקה למיני ההתפארויות הטיפשיות והרעות – יש בהם הבדל רב מאוד במעלה בין השלמים, ובהתאם לשוני במעלה בכל אחד משלושת הנושאים האלה, יהיה השוני בדרגות כל הנביאים". פרק לז: "וכשהשפע הזה הוא על שני הכוחות יחד, ההוגה והמדמה, כמו שביארנו (פרק לו) וביארו פילוסופים אחרים, והכוח המדמה בשיא שלמותו מטבעו המולד – הרי שזו היא קבוצת הנביאים".  לא נתעמק בכל כתבי הרמב"ם משום שאין זו מטרתו של המאמר. אולם מעיון בכתבים אלו ניתן לראות שישנן מספר תכונות או תהליכים שהרמב"ם מציין שעל הנביא לרכוש/ לקבל/ להיוולד איתן כדי שיוכל להתנבא. ניתן לראות שהנביא צריך להיות בעל כושר דמיון, לקנות דעת וחכמה אלוקית, להיות אדם מוסרי ושלם במידותיו[1] והכי חשוב – שהקב"ה יבחר בו.  כשנחזור אל פשט הכתובים יהיה ניתן גם למצוא חיזוקים לתפיסה הפילוסופית הזו של הרמב"ם. אמנם, איננו מכירים נביאים שעסקו בחכמה ובקניית דעת[2], אבל ניתן למצוא ראיות מקראיות לשאר החוליות אותן מתאר הרמב"ם.  מבין כלל הרכיבים ביצירת הנבואה בתודעת הנביא בחרתי להדגיש את אלו שניתן למצוא להן סימוכין גם בתנ"ך (לאור סיפורי נבואה מוכרים וכן כפי שיובן בחלקים הבאים של המאמר). ובכך יצרתי את "משולש הנבואה" הבא:  המשולש הוא כביכול נפשו של הנביא. והיא מורכבת משלוש חוליות שניתן לשרטט אותן מדברי הרמב"ם. כעת, כשהגדרנו את חלקי הנפש העיקריים של הנביא לאור דברי הרמב"ם, איננו מחויבים אליו יותר ונוכל לצאת למסע מרתק שבו נתחקה אחר מאפייני הנבואה והתנאים להשגתה בעצמנו שלב אחר שלב באמצעות רמזים מהתנ"ך עצמו.  בכדי להתחיל לדון במהות הנבואה נצטרך קודם להגדיר מהו נביא. לשם כך נצטרך לראות מי כונו בתנ"ך 'נביאים'. האדם הראשון שכונה נביא היה אברהם: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית כ ז). ניתן לראות כי אברהם מכונה 'נביא' מפני שהוא מתפלל ויכול לבקש את רחמי ה'. ואכן בהקשר זה הוא מתפלל לרפואת אנשי גרר ממחלה שפרצה בהם עקב חטיפת שרה לארמון אבימלך (להרחבה בנושא עיינו בבראשית פרק כ). הרשב"ם פירש שאברהם מכונה נביא משום שהקב"ה אוהב את תפילותיו, ושורשה של המילה נביא הוא מלשון ניב שפתיים[3]. אנו מכירים באופן אינטואיטיבי-תרבותי את המונח 'נביא' כאחד שרואה את העתיד ולכן מוזר מעט לראות שהשימוש הראשון במילה זו בתנ"ך הוא בהקשר אחר לגמרי. לכן ניתן להסיק שאין כוונת המילה 'נביא' היא בהכרח למי שרואה את העתיד.ניתן לטעון טענה מקובלת אחרת, שהתיאור "נביא" מתאר את מי שמדבר עם ה'. הוכחה ניצחת לכך שאין הדבר כן אנו מוצאים בספר שמות שם אהרן מכונה נביאו של משה כאשר למעשה תפקידו הוא להביא את דברי משה אל העם:"וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (שמות ז א). כך שאין במילה זו בהכרח משמעות דתית כלשהי. רשב"ם[4] פירש פסוק זה כך: "נביאך – דברן תחתיך". או במילים אחרות: אהרן היה מתורגמנו של משה שהעביר את דבריו אל העם. גם מרים מכונה נביאה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו כ). רשב"ם[5] על הפסוק מפרש את משמעות המונח נביא כקורא דברי שבח או תוכחות אל בני האדם. מכאן נובע שהמילה נביא נתפסת כמי שאחראי להעביר מסר ממישהו אחד למישהו אחר. ניכר כי נביא הוא גם אדם בעל יכולת דיבור מיוחדת, כיאה לשליח. בבחינה זו מי שמוסר מסר משמיים יקרא נביא לה'. לפיכך, דמויות חשובות שזכו לגילוי אלוהי מרהיב כמו יעקב ושלמה לא יקראו 'נביאים' מכיוון שלא ציוו למסור את המסר שראו הלאה. פירוש זה יכול להסביר גם את נבואת אברהם. בפירושו, הרשב"ם טען כי אברהם מכונה נביא כי הוא מתפלל על רבים. תזה זו מתיישרת עם הנחתנו – אברהם מכונה נביא משום שהוא מביא את צרתם של אחרים לפני הקב"ה ובכך למעשה משמש חוליה מגשרת בין אלוהים לאדם (כנביא לאבימלך עצמו, בהקשר זה). כמו כן, אנו רואים שלא כל הדמויות שזכו לגילוי אלוהי בדמות מלאך/התגלות ישירה כונו נביאים, אלא רק קומץ מצומצם והוא: אברהם, אהרן, מרים, משה, דבורה, שמואל, 70 הזקנים, אלדד ומידד, חבל הנביאים, שאול, גד, נתן, אחיה, יהוא בן חנני, אליהו, אלישע, יונה, ישעיהו, ירמיהו, חגי, זכריה, שמעיה, עידו, עודד. אמנם, לא בכל מקום מתואר לנו המסר שאותו הנביא היה צריך להעביר (שבזכותו זכה בתואר "נביא", לאור הצעתנו המילונית). אולם, מרגע שהגדרנו את ההגדרה למונח "נביא" על סמך מספר דוגמאות בולטות שבהן כינוי זה מופיע, כבר אין צורך לשוב ולהוכיח את ההגדרה בכל מופע חדש של המילה אלא ניתן לקבלה כנתון[6]. לפי חז"ל בבראשית רבה[7] אף המונחים 'משא' ו'חזון' נחשבים כלשונות נרדפים לנבואה. ניתן לקבל זאת לאור זה שגם נביאים שהתנבאו בלשון 'משא'[8] נשלחו להוכיח את העם בשם האל ועל כן מתיישרים עם ההגדרה שלנו לכינוי "נביא", וכן לאור העובדה שדמויות רבות מכונות גם בתואר "חוזה" וגם בתואר "נביא"[9]. המשותף לכל אלו הוא שנבואותיהם נמסרו בידם לאנשים אחרים שסביבם נסובו הנבואות עצמן, תחת הוראת אלוהים. לדעת הרשב"ם, כאמור, המילה נביא מגיעה מלשון המילה 'ניב'. הצעה זו נשמעת מעניינת וגם מתאימה לתיאור תפקידם. בקשר לתפקידו של נביא ניתן להציע שהשורש נ.ב.א הגיע במקורו מהשורש הקרוב ב.ו.א במשמעות 'להביא' – שכן הנביא מביא את דבריו של X אל Y. מורי ורבי, חכם ד"ר חזי כהן, האיר את עיניי לכך שלפי חקר המקרא כיום ההצעה החזקה ביותר לשורש המילה נביא היא שאילה מהשפה האכדית, שהייתה שפה שולטת במזרח התיכון הקדום – בשפה זו המילה "nabû" משמעותה לקרוא/להכריז[10]. דהיינו שהמילה נביא כנראה מתארת את נושא דבריו של- X. מכאן אנו מבינים שגורם חשוב ומגדיר נבואה הוא שליחות. הנביא חייב שתהיה לו שליחות – נמען כלשהו לנבואתו. אחרת אינו נחשב נביא, אפילו מן הבחינה הלשונית. יש חשיבות לכך משום שנביא שונה מהותית ופרקטית ממי שרק רואה את העתיד או מקבל השראה רוחנית כלשהי, כפי שנראה בהמשך המאמר. כעת אפשר לעבור לעסוק בשאר הגורמים הקשורים לנבואה, לאור פשט הכתוב: 1. הדמיון: הדמיון הוא כלי חשוב גם לפי "משולש הנבואה" של הרמב"ם. את הסימוכין לכך ניתן לראות בפסוק הנ"ל מספר הושע:  וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא). מפסוק זה נובע, בדרך ציוריות למדי, שהקב"ה יוצר דמיונות בידם של הנביאים. כפי שעולה מדבריו במורה נבוכים[11], אף הרמב"ם עצמו תפס את הדמיון ככלי חשוב בדרך בה הנביא מביע את עצמו. הכח המדמה, בפשטות, הוא היכולת לדמות דברים זה לזה, ולהבין את הדימויים דרכם הקב"ה מתגלה. זו יכולת חשובה וכנראה גם קריטית לנביא מפני שהכלים העיקריים שבעזרתם הקב"ה מתגלה אליהם הם דימויים וסמלים. 2. החוויה הנבואית: אם נדקדק היטב נראה כי ישנן מגוון תחושות ייחודיות שמלוות את הנבואה בתנ"ך. ניתן להבחין בשתי דוגמאות מרכזיות מאוד לכך: 1. כאשר שאול נחשף לנגינת בני הנביאים שורה עליו רוח אלוהים והוא מתנבא: "אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א י ה-ו).  2. אלישע הנביא ביקש שיביאו לו מנגן כדי שיוכל להתנבא: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְ-הוָה" (מלכים ב ג טו). מדוגמאות אלו ניתן להסיק שנביא צריך להיות במצב של שלווה נפשית עזה ועמוקה כדי לקבל נבואה. גם את התיאורים של רגע הנבואה: "ותהי עליו שם יד ה'[12]"/"ותהי עליו יד ה'[13]" (יחזקאל א ג, מלכים ב ג טו)  אפשר לפרש כתיאור של מצב חוויתי ייחודי. את מכלול התחושות האלו, שיש מי שמכנים בעולם המחקרי בשם 'אקסטזה נבואית'[14], ניתן להגדיר כ"החוויה הנבואית". וכעת נוכל לצייר לפי זה משולש חדש, משלנו: וכעת, כשהבנו איך עובד מנגנון הנבואה, בואו ננסה להבין כיצד מתרחשת תופעת נבואת השקר.לצורך הדוגמא ננסה להבין את הסיבה לעלייתם של נביאי השקר, למשל בתקופת ירמיהו, שבה ניכר כי היו רבים מהם.   תשובה אפשרית ראשונית לעלייתם של נביאי השקר היא – ביטחון: לעם הרבה יותר נעים לאוזן לשמוע נבואות נחמה חיוביות שמנבאות את נפילת בבל ללא תלות במעשי העם אלא רק מתוקף היותו של העם עם קדוש בעיני ה', בניגוד לנבואות התוכחה של ירמיהו שדורשות מהעם להיטיב את דרכיו. כמבואר היטב בירמיהו: "כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְ-הוָה הֵיכַל יְ-הוָה הֵיכַל יְ-הוָה הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (ירמיהו ז ג-ז).  לכאורה, העם לא באמת היה יכול להבדיל בין נבואת שקר לנבואת אמת. שכן אנו רואים שגם נביאי שקר המופיעים בירמיהו, כגון אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, מתנבאים בשם ה': "כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם" (ירמיהו כט כא-כב). חנניה בן עזור, נביא השקר מגבעון, אף משתמש במילים המפורשות "כה אמר ה' א-לוהי צבאו-ת א-לוהי ישראל" כמו ירמיהו באותו הפרק: דבר חנניה: "כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו כח ב) דבר ירמיהו: "כִּי כֹה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ" (ירמיהו כח יד). שניהם מתנבאים בשם ה' – כאשר אחד מנבא רעה והשני טובה. כיצד יוכל העם להבדיל בין הנבואה שאליה הם צריכים להקשיב, לנבואה שאליה הם לא צריכים להקשיב? איזו סיבה יש לפגום בנבואת חנניה? הרי זה לא שהוא מתנבא לאלוהי עבודה זרה! מה שאבקש לטעון כעת הוא שלעם לא הייתה בחירה מלאה, אלא הוא ניסת בגזירת שמיים להקשיב דווקא לנביאי השקר! מה שמביא אותי לסיבה השנייה לעלייתם של נביאי השקר – הסטת לב העם בידי הקב"ה.  כעת אנסה להראות את הסימוכין לטענתי ממספר פסוקים בנביאים. מה שאני מבקש לטעון הוא שמצב שבו ה' מסית את העם לזלזל בנביאי האמת הוא אפשרי. לעניין זה גם פסוקים שמשתמע מהם שמצב בו עם ישראל כבר לא יכול לחזור בתשובה מחטאיו הוא אפשרי - משרתים מטרה זו.   ולהלן ראיותיי: 1. הפסוק הנ"ל מספר הושע: "בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲו‍ֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה" (הושע ט ז). הייתי רוצה לחלק את פסוק זה ל3 חטיבות: 1. "באו ימי הפקודה באו ימי השלום". 2. "ידעו ישראל אויל הנביא משוגע איש הרוח". 3. "על רב עוונך ורבה משטמה". לפסוק זה הוצעו שני קריאות מרכזיות: נחלקו הפרשנים מיהו הנביא המדובר בפסוק זה – ישנם פרשנים[15] שסברו שמדובר בנביא השקר. לפי קריאה זו מובא שביום הדין ידעו ישראל שנביא השקר אליו שמעו הוא נביא אויל ומשוגע שהטעה את העם. ישנם פרשנים אחרים[16] שסברו שהנביא המדובר הוא נביא האמת, ולפי קריאה זו ביום הדין יתפקח העם ויבין שהנביא עליו העלילו העם שהוא אויל ומשוגע בעצם צדק.לפי 2 הצעות אלו העוון המוזכר הוא עוון העם על ההקשבה לנביאי השקר והזנחת דבריהם של נביאי האמת. כך שלדעת רוב המפרשים 3 החטיבות הן תיאורי מצב של המציאות ביום הדין. דהיינו, יבואו ימי תשלום החוב, ובגלל מעשיהם הרעים של העם ה' יכעס מאוד עליהם, ובאותו זמן ידעו ישראל כי נביאי השקר בהם בטחו הם משוגעים ואווילים. כך מפרש דעת מקרא[17] באומרו על צלע 3 – "נמשך לרישא של הכתוב, כלומר [באו ימי הפקודה באו ימי השילום] על עוונך הרב". בעיניי אין הדבר נחשב כפשט היחיד ואני הייתי רוצה לפרשו בדרך שונה. אין הכרח לפרש כי הפסוק נסוב על נביאי השקר. ולהערכתי: צלע 1 היא תיאור מצב, צלע 2 היא התוצאה, וצלע 3 היא הסיבה. מכאן שבימי הפקודה, כאשר ה' ירצה לפרוע את חוב העם, העם לא יקשיב אל נביאי האמת שיוכיחו אותו וזאת עקב השנאה והעוונות שיש בהם (כעונש משמיים). למעשה, בגלל שהעם חוטאים, ה' יכביד את ליבם שלא לשמוע לנביאי האמת, כדי שהקב"ה יוכל לשלח בהם את החורבן. אנחנו מכירים פסוקים רבים אחרים בהם הקב"ה באופן מפורש מכביד את לב האדם, והייתי רוצה לצרף את פסוק זה אליהם[18]. לפי פירוש זה המילה 'על' משמשת בפסוק זה בתפקיד 'בגלל', תופעה שכבר מצינו במקרא[19]. אמנם מדובר בהצעה נועזת יחסית לפירוש הפסוק. ואכן אין צורך מחייב לקבלה, שכן רבו הפירושים האחרים על הפסוק הנ"ל. נמשיך להדגים את הסטת לב העם להאזנה לנביאי שקר על ידי הקב"ה. 2. הפסוק הנ"ל מספר ירמיהו - "וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-הוִה אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ" (ירמיהו ד י)– לפי פירוש המצודת דוד, הרד"ק והמלבי"ם[20] ירמיהו מוכיח את הקב"ה על כך שהוא מסית את העם להקשיב לנביאי השקר שמנבאים על שלום שלא באמת עומד להגיע[21]. מכאן שה' פיתה את העם לא להקשיב לירמיהו, נביא האמת. הפרשנים המובאים לעיל אומרים שבכך שהקב"ה מצליח את דרכי נביאי השקר הוא כאילו מפתה את העם ולא שה' פיזית מסית את יצרם של העם לכיוון מסוים. מומלץ לעיין בדבריהם בפנים. אולם, בין הכבדת לב פיזית בידי ה' ובין זימון מציאות מסוימת בידי ה' אני לא רואה הבדל ניכר[22]. 3. הפסוקים הנ"ל מספר ישעיהו – "וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו ט-י)– אף מפסוקים אלו ניכר לכאורה כי העם מצוי כבר במצב בו אינו יכול להגיע לחזרה בתשובה. שכן ליבו אטום (שומן אוטם דברים אחרים מלהיכנס), אוזניו כבדות ועיניו הוסרו. רד"ק[23] מעלה את הסברה שמדובר בקב"ה שמונע מהעם לחזור בתשובה ולבסוף דוחה אותה, אולם שד"ל[24] אכן מתיישר עם קריאה כזו. גם אם לא נקבל את זה שהקב"ה גרם לכך באופן אקטיבי, עדיין מהצורה שבה הפסוק מנוסח ניכר כי העם מצוי במצב סביל בעוד שיש גורם אחר, פעיל, שמונע מהם מלקבל את התשובה - מסיר להם את העיניים ומשמן את ליבם. ואכן מצודת דוד מאשים בדבר את יצרם הרע, שכביכול אונס אותם[25]. 4. ראייה נוספת ניתן למצוא בדברי אליהו הנביא בהר הכרמל: "עֲנֵנִי יְ-הוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְ-הוָה הָאֱ-לֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א יח לז). רש"י, האוהיל משה, ורד"ק בשם הרמב"ם[26] מסכימים שהכוונה היא שהקב"ה באופן פעיל גרם לעם לחטוא ולהקשיב לנביאי הבעל. המלבי"ם אף הולך לגישה קיצונית יותר ומפרש את דברי אליהו כתוכחה על אופן בריאת האדם[27].   כעת הייתי רוצה להפריד את חטאי העם שגרמו לחורבן הבית לשני רבדים – 1. החטאים האישיים שלהם. 2. אי הקשבה לנביא. אם מקבלים את הגישה לפיה העם ניסת להקשיב לנביאי השקר, גישה שקיימת בנביאים מהמקורות שראינו וממקורות שעוד נראה, הרי שהיה זה משום שהעם עשה עוונות רבים והגיע הזמן לפרוע את חובותיהם. כל הנביאים שהזכרנו פעלו בתקופה בה העם עבד עבודה זרה, כך שבעונותיהם הקודמים הם חייבים על אף שלפי הגישה שלנו בחטא היחס הרע לנביא האמת הם לכאורה בחזקת אנוסים. (באופן דומה ל"מניעת החזרה בתשובה" אצל הרמב"ם[28]). מצאנו אפוא סיבה חדשה להסטת העם. אולי זו באמת הייתה בחירה באפשרות הקלה והנעימה יותר, אך בבחירה בין השמיעה לנביא האמת לשמיעה לנביא השקר, היה לחץ מאת ה' על העם לבחור דווקא בשקר. כפי שראינו אפילו פרשני מקרא מסוימים תומכים בעמדה זו לפחות בעבור חלק מן הפסוקים שהבאנו. כעת הייתי רוצה לעבור לסיבה השלישית לעלייתם של נביאי השקר כנביאים מקובלים בציבור – חוסר הוודאות הכללי: ניתן לראות כי מלכי יהודה בוחרים לעצמם נביאי שקר כנביאי חצר שעליהם הם סומכים – כך ניכר בשיח של ירמיהו עם צדקיהו: "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ בַּסֵּתֶר וַיֹּאמֶר הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת יְ-הוָה וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵשׁ וַיֹּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל בֵּית הַכֶּלֶא. וְאַיֵּה נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם לֵאמֹר לֹא יָבֹא מֶלֶךְ בָּבֶל עֲלֵיכֶם וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת. וְעַתָּה שְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ תִּפָּל נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם" (ירמיהו לז יז-כ). הסיטואציה המוצגת כאן היא מעט אירונית. צדקיהו המלך שם את ירמיהו הנביא בכלא בעקבות נבואות החורבן שהוא מנבא, ועדיין מגיע לבית הכלא כדי לשמוע את נבואות ירמיהו. ירמיהו עונה לו בבוז שילך לדרוש בנביאי השקר שבהם הוא כבר בטח בעבר. כמובן ניתן להגיד כי מלכי יהודה הרשעים של סוף ימי בית ראשון פשוט לא רצו להקשיב לנביאי האמת ולחזור בתשובה, אך אפשר להעלות שוב את השאלה ששאלנו כבר קודם - מניין באמת יוכלו המלכים והעם לדעת למי להאמין כאשר נביאי השקר ונביאי האמת מתנבאים בשם אותו האל? ומכאן אנו מגיעים לסיבה שלישית ומכרעת לבחירת העם בנביאי השקר – חוסר וודאות. סיבה זו לא באמת עומדת בפני עצמה אלא נמשכת לסיבה הראשונה שהבאנו באופן הבא: העם לא באמת יודע למי לשמוע והם מתיישרים עם עמדת נביא השקר, שייתכן שיותר כריזמטי וייתכן שפשוט אומר דברים יותר טובים מנביא האמת. אבל הכל מתחיל מהנקודה הדקה של חוסר היכולת לדעת. התחום שבין נביא אמת לנביא שקר הוא אפור ולא ברור, ולכן אפילו ירמיהו תוהה אם נבואת חנניה היא נכונה וה' שב מחרון אפו[29]. אולי גם לכן צדקיהו כולא את ירמיהו אך עדיין מגיע לשמוע את נבואותיו כפי שראינו. ניתן אף לראות שאפילו איש האלוהים מיהודה מאמין לנביא השקר מבית אל שהוא נביא אמת על אף שאיננו כזה ואפילו נהרג לבסוף בגלל זה. מכאן שישנן שלוש תת-סיבות קשורות אחת לשנייה לכך שהעם שמע לנביאי השקר. עד לנקודה זו במאמרנו עמדנו על כך שמצב בו הקב"ה מסית את העם לעבור עבירה הוא קיים ונפוץ והחלנו את עיקרון זה גם באשר להליכת העם אחרי נביאי השקר. זאת לצד סיבות נוספות כמו הביטחון שנביא השקר מקנה להם, בניגוד לנביא האמת. סיבה נוספת היא חוסר יכולת פשוטה להבחין בין נביא האמת לנביא השקר שמעמידה את הבחירה למי להקשיב בתחושת הבטן האקראית של העם[30].  אך זהו רק חצי מהסיפור - מכיוון שעדיין לא עמדנו על היחסים שבין אותן סיבות. ניכר כי הסיבות האלו קשורות אחת לשנייה, וכי ישנה דרך לשזור אותן יחד. כדי להבין שהעם באמת אשם ואחראי למעשיו הרעים שבעקבותיהם נענש בגלות מארצו (דרך הסתה לציות לנביאי שקר, לפי הצעתנו), נצטרך להוכיח שמעשיהם הרעים היו הסיבה הראשונית בשרשרת הסיבות שהובילה לחורבן, וכן המרכזית ביניהם. בחלקו השני של המאמר נציע דרך לשזור את הסיבות אלו באלו ונקבל תמונה מלאה של השתלשלות האירועים שהביאו את נביאי השקר לשקר מלכתחילה, את העם להקשיב להם, ואת יהודה להיחרב.  כמו כן, הצעתנו הנוכחית היא שהקב"ה מנע את הבחירה של עם ישראל בדרך האמת באופן אקטיבי. זו הצעה אפשרית לחלוטין, אך היא נועזת למדי, ומעלה קושי בעמידה שלה מול עיקרון הבחירה החופשית. לכן, אם הצעה זו אינה מוכרחת כנראה שיהיה יותר נוח להציע הצעה אחרת. ואכן, את הצעתנו החדשה והמשופרת נראה בחלק השני של המאמר. נתראה שם!! —----------------- הערות שוליים: 1.  תודתי נתונה ליונתן גן צבי שהבהיר לי שבלשון הרמב"ם 'מידות' הן לא בהכרח ערכים אלא תכונות ומאפיינים כלליים. עם זאת, מודל הנביא של הרמב"ם הוא של אדם שבהכרח גם מוסרי - וזאת בהתאם לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק שביעי הלכה א, שם הוא מתאר את הנביא גם כ"בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד". וד"ר מקבילי שם מפרש זאת גם כתפיסה נכונה של החיים וגם כמידות אופי טובות, כשהוא משווה את הנאמר גם למובא בשמונה פרקים לרמב"ם פרקים ד-ה. וכן שלמות המעלות המידותיות מתוארת לנו לצד שלמות השכל בפרק לב. בחזרה למעלה. 2.  לאור מה שאכתוב בהמשך המאמר תבינו מדוע שלמה המלך, החכם באדם,  לא נכנס תחת הקטגוריה של "נביא" לפחות בפשט הפסוקים. בחזרה למעלה. 3.  רשב"ם על בראשית כ' ז': ד"ה "כי נביא הוא" – "לשון ניב שפתים, רגיל אצלי ומדבר את דבריי ואני אוהב את דבריו ושומע תפילתו". בחזרה למעלה. 4.  רשב"ם על שמות ז' א': ד"ה "נביאך" – "דברן תחתיך". בחזרה למעלה. 5.  רשב"ם על שמות טו' כ': ד"ה "הנביאה" – "נביא קורא בעל דברי שבח או תוכחות בני אדם". בחזרה למעלה. 6.  כדרכן של מילים. אם במקום אחד ניתנת לי הגדרה למילה, אני יכול ללמוד על משמעות המילה במקומות אחרים גם מבלי שתינתן לי ההגדרה המדוקדקת בהם, ועדיין להבין למה הכוונה. בחזרה למעלה. 7.  בראשית רבה מד ו: "עשרה לשונות נקראת נבואה: חזון הטפה דבור אמירה צווי משא משל מליצה חידה". בחזרה למעלה. 8.  דוגמאת: 1. נחום: "מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי" (נחום א א). 2. חבקוק: "הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא" (חבקוק א א). 3. ישעיהו: "מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל" (ישעיהו כא יא). בחזרה למעלה. 9.  דוגמאת: 1. גד – "נביא": "וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת" (שמואל א כב ה). "חוזה": "וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה" (דברי הימים א כט כט). 2. עידו – "נביא": "וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּה וּדְרָכָיו וּדְבָרָיו כְּתוּבִים בְּמִדְרַשׁ הַנָּבִיא עִדּוֹ" (דברי הימים ב יג כב). חוזה: "וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחַרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה לְהִתְיַחֵשׂ וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים" (דברי הימים ב יב טו). בחזרה למעלה. 10.  לפי ה Akkadian Dictionary-:https://www.assyrianlanguages.org/akkadianוכן לאור הכתוב בדף הויקימילוני על הערך "נביא":https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%90#cite_ref-1 בחזרה למעלה. 11. מורה נבוכים, הקדמת חלק ראשון, לפי תרגום הרב יוסף קאפח: "דע, כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתותו, הוא הבנת המשלים וענייניהם וביאור לשונותיהם. כבר ידעת אמרו יתעלה: "וביד הנביאים אדמה". בחזרה למעלה. 12.  ספר יחזקאל פרק א פסוק ג. בחזרה למעלה. 13.  הערה 15. בחזרה למעלה. 14.  היריעה צרה וקצרה מלפרט על מושג נחקר זה. בתמצות: לטענת חוקרים רבים, מקורה של הנבואה בישראל ובעמים אחרים היא תוצאה של חוויות אקסטרימיות ואקססטיות שעברו הנביאים וכתוצאה מכך החלו לכתוב את נבואותיהם. יש לדבר ראיות גם מהמקורות היהודיים ובעז"ה נקדיש לנקודה זו מאמר נפרד. בחזרה למעלה.להמשך קריאה למתעניינים, ניתן לעיין בספרו של פרופסור בנימין אופנהיימר: "הנבואה הקלאסית התודעה הנבואית", הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים התשס"א. בחזרה למעלה. 15.  הרד"ק והמצודת דוד על אתר. בחזרה למעלה. 16.  אבן עזרא, אבן כספי, המלבי"ם, דעת מקרא על אתר. בחזרה למעלה. 17.  יהודה קיל, דעת מקרא על הושע ט' ז'. בחזרה למעלה. 18.  על פרעה – שמות ז' ג'. על סיחון – דברים ב' ל'. על הכנענים – יהושע יא' כ' . על בני עלי - .שמואל א ב' כה'. בחזרה למעלה. 19.  בראשית לז' ח': "ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו". בחזרה למעלה. 20.  המצודת דוד, הרד"ק והמלבי"ם על אתר. בחזרה למעלה. 21.  הביטוי 'להשיא' משמעותו - 'לפתות', לפי בראשית ג' יג', שם חווה אומרת: "הנחש השיאני ואוכל". בחזרה למעלה. 22.  ובפער בין שתי מצבים אלו ניגע בהמשך המאמר, וכן בסיכום. בחזרה למעלה. 23.  רד"ק על אתר. בחזרה למעלה. 24.  שד"ל על אתר. בחזרה למעלה. 25.  מצודת דוד על אתר. בחזרה למעלה. 26.  רש"י, אוהיל משה ורד"ק על אתר. בחזרה למעלה. 27.  המלבי"ם על מלכים א יח לז: "אמר הטעם שישראל טועים ובלתי משיגים אלהותך הוא מצד שבראת את האדם באופן שלא ישיג שום דבר מן הקודם אל המאוחר ע"י מופת השכל, רק מן המאוחר אל הקודם, מן המסובב אל הסבה, ולכן הוא מוכן אל הטעות והשגיאה בדברים העיונים". בחזרה למעלה.  28.  רמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה פרק ו הלכה ג: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה". בחזרה למעלה. 29.  הוא מייחל שדבריו של חנניה הנביא אכן יתגשמו: "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְ-הוָה יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְהוָה וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו כח ו). ייתכן שהוא בעצמו לא בטוח איזו נבואה עדכנית יותר מבין נבואתו שלו או נבואת חנניה. בחזרה למעלה. 30.  ספר מלכים א פרק יג. בחזרה למעלה.

בפרשת תולדות מסופר על יצחק אבינו שירד לגרר. יצחק גם הוא אומר שאשתו היא אחותו, כמו אברהם אביו שאמר כך על שרה. יצחק אמר זאת בגלל שהוא, בדומה לאברהם, פחד שיהרגו אותו אנשי המקום ויקחו את אשתו לבית אבימלך. ואז אבימלך ראה שיצחק ורבקה "ציחקו" ביניהם, והוכיח את יצחק על זה שכמעט החטיא אותו. אך כל הסיפור הזה אינו מסתדר כלל. הרי יצחק היה דומה לאברהם בפניו, כמו שכתוב במדרש תנחומא [1] : "מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. מִמַּשְׁמַע שֶׁהוּא אוֹמֵר, יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר- אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק? שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אַבְרָהָם, הָיָה אוֹמֵר בְּוַדַּאי שֶׁאַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. מִמַּה שֶּׁהָיָה קְלַסְתֵּר פְּנֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק." איך אבימלך לא ראה את אברהם בפניו של יצחק? אם שניהם אמרו "אחותי היא", יש חשש שיצחק עובד עליו! ובנוסף, איך אבימלך לא מזהה את הבן של האדם שעשה איתו ברית? לא יתכן לומר שלא הכיר את יצחק כלל, שהרי יצחק חי עוד בתקופת אברהם 75 שנה, וכנראה אבימלך ידע מה קורה עם בן בריתו, ועם משפחתו. ועוד, הרי הפרשיה של ירידת יצחק לגרר היתה אחרי שנולדו לו ילדים. איך אפשר שלא לחשוש? כשאתה רואה גבר, אישה ושני ילדים מולך - ברור שמדובר פה במשפחה! ואם נאמר שיצחק ורבקה לא היו נראים בני זוג, כי יצחק היה מבוגר יותר מרבקה ב 37 שנה, כמו שרשום בילקוט שמעוני [2] : "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה - יצחק אבינו היה בן 37 שנה כשנעקד על גבי המזבח. בו בפרק מתה שרה, באותו פרק נולדה רבקה." אז נכון יותר היה לומר "ביתי היא" מאשר לומר "אחותי היא" מפאת הפרשי הגילאים, ולומר שהילדים הם נכדיו. אז למה יצחק אמר "אחותי היא"? בנוסף לזה, כשהתורה כותבת בפסוקים את הסיבה שבגללה יצחק אומר אחותי היא, הפסוקים אינם כתובים בצורה תקנית. כתוב בפסוק: "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא׃" (בראשית כ"ו, ז') מי מדבר אלינו בפסוק? אם התורה, אז היה צריך לכתוב "פן יהרגוהו אנשי המקום" או "פן יהרגו אותו אנשי המקום", כי התורה מדברת על יצחק ולא על עצמה. ואם יצחק מדבר אלינו, אז היה צריך לכתוב "כי יראתי לאמר" כי יצחק מדבר. וגם קשה לומר שהתורה מגלה לנו מה יש במחשבות ליבו של יצחק, כי היה אפשר לומר "כי אמר בליבו...". וגם לא סביר לומר שהתורה באמצע פסוק פתאום משנה מדיבורה על יצחק למחשבות ליבו. יש גם לתמוה על יצחק איך הוא בכלל מנסה את "השיטה" שלמד מאברהם. הרי כשאברהם אמר "אחותי היא" אצל פרעה, התורה כותבת: "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה׃" (בראשית י"ב, ט"ו) וכן כשאברהם אמר "אחותי היא" במקרה עם אבימלך, התורה כותבת: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה׃" (בראשית כ', ב') בשתי הפעמים שרה נלקחה לבית המלך. יצחק מנסה "שיטה" שעד עכשיו הביאה 100% לקיחה לבית המלך ואיבוד האישה?! אי אפשר להגיד שסמך על הנס, כמו שהיה בסוף עם אברהם שהגיע מלאך ושמר על שרה, כיוון שאין סומכים על הנס. כמו ששנינו בגמרא [3]: "וכל היכא דקביע היזיקא - לא סמכינן אניסא"!! (תרגום: ובכל מקום שבו ההיזק מצוי, לא סומכים על הנס) אז איך יצחק פעל כך? בנוסף, יש לתמוה איך יצחק דואג לעצמו שיחיה, אך אינו דואג שיבוא מישהו על אשתו. כאשר הוא אומר שהיא אחותו הוא דואג לכך שהוא יחיה, אבל גרם לכך שיכול להיות מצב שמישהו אחר יבוא עליה. איך יצחק לא דאג לרבקה? לאור כל הקושיות הנ"ל, נראה לעניות דעתי שצריך להסביר את הסיפור בכלל בכיוון אחר. בתורה לא מסופר על כך שלקחו את רבקה, אלא רק כתוב: "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא" (בראשית כ"ו, ז') ולא כתוב "ותלקח רבקה". לאחר מכן כתוב: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ו, ז')אם רבקה נלקחה לבית אבימלך, איך מצאנו את יצחק יחד איתה? הרי היא אצל המלך, ויש למלך שומרים שהיא לא תצא. אז צריך להסביר שכל זה היה חלק מהתוכנית של יצחק.יצחק ידע שאם הוא יגיד לאבימלך שרבקה היא אחותו, אבימלך יתחיל לחשוד ולא יקח מיד את רבקה אלא יחכה זמן מה כדי לבדוק האם היא באמת אחותו. לכן רשום בפסוק :"וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ…" (בראשית כ"ו, ז'), אבימלך מחכה זמן מה כדי לבדוק, ולכן ארכו לו הימים. יוצא מזה, שכל הקושיות שהקשנו, בעצם היו הדברים שהניעו את יצחק לומר אחותי, ולא להפך. כמובן שלא היה יכול לומר שהיא אשתו, כיוון שהיו הורגים אותו. ומה שכתוב בפסוק: "פֶּן יַהַרְגֻנִי" בא כדי לרמוז על אותו מעשה שעשה אברהם. כשהיה אברהם אצל אבימלך ואברהם הסביר לאבימלך למה אמר אחותי היא, הוא אומר "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ', י"א), אז כשהתורה מספרת את הסיבה בגללה יצחק אומר אחותי היא, היא רוצה להסביר שיצחק אמר כך בגלל שאברהם כבר אמר פעם את הסיבה הזאת לאבימלך. ולכן, יצחק אומר את אותה הסיבה גם לאבימלך, כדי שיחשוד אבימלך ולא ירצה לגעת ב"אחותו" מתוך ניסיון העבר. אם כן, המסר שלומדים מכל הסיפור הזה הוא שיש לאדם לעשות השתדלות, והוא אינו יכול לסמוך רק על הנס. לפי איך שמבינים את הסיפור בפעם הראשונה, לא מובן איך יצחק סמך על הנס שהקב"ה יציל את רבקה, אבל, אחרי שמבינים שיצחק עשה זאת בשביל שיחשדו בו ולא ייקחו את אשתו, אנו מבינים שיצחק עשה השתדלות. כמוהו, גם אנחנו צריכים לעשות השתדלות בכל דבר. ------------------------------ הערות שוליים: 1. על בראשית כ"ה, י"ט. חזרה למעלה. 2. על בראשית כ"ה, כ'. חזרה למעלה. 3. מסכת קידושין, דף ל"ט עמוד ב'. חזרה למעלה.