"לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ." (שמות כג , יח-יט) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח. כו רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ." (שם לג, כה-כו) מה? מה קורה בפסוקים? ארבעה דינים שונים: האיסור לשחוט דם זבחים על חמץ האיסור להלין (להשאי

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת אהמ. מה? ברמת העיקרון - הרוב קובע! איפה? איך? הפסוקים מדברים על בית דין. יש כאן רצף של שלושה פסוקים (א, ב, ג: א לֹא תִשָּׂא, שֵׁמַע שָׁוְא; אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס. ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת. ג וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.) שמדברים על דינים של בית דין, וכך גם הכלל הרוב קובע: כששני אנשים באי

בפרשת משפטים מתואר רצף של דינים שעוסקים בבעלי דין, כלומר בדינים שבין אדם לחברו. (כן, גם אלוהים לא תקלל. רוב הפרשנים סוברים שאלוהים = דיין. חוץ מזה יש הקבלה (בערך) להמשך הפסוק: " א-לוהים לא תקלל \ ונשיא בעמך לא תאור ".)  נקודת המפנה מגיעה בפסוק ח' בפרק כג: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". הפסוק מדבר לכאורה על דינים רגילים, כמו בפסוקים שלפניו. אז זהו שלא: הפסוק הזה מדבר על איסור לקיחת שוחד לא בתור איסור חברתי, אלא בתור איסור